Posts Tagged ‘נשים נגד מלחמה’

עזה קוראת לך. נור סווירקי

רביעי, מאי 31st, 2017

ארגונים ומוסדות בינלאומיים מזהירים כי עזה נמצאת על סף משבר הומניטרי[1] למרות הסיוע ההומניטרי הניתן על ידי הקהילה הבינלאומית. עזה עומדת, כבר עכשיו, בפני משבר מים, זיהום קיצוני, מחסור בחשמל, גישה מוגבלת לשירותי בריאות וחינוך, בנוסף למצוקה הכלכלית. כל הקשיים הללו הופכים את החיים למאבק יומיומי של הישרדות עבור תושבי עזה, נשים וגברים כאחד. בתוך כל זה, נשים מתמודדות עם מגוון רחב של אתגרים ייחודיים[2]. מצב זה הוא התוצאה המצטברת של המצור על עזה, בנוסף לסבבי ההתקפות הצבאיות התדירים על הרצועה מדי כמה שנים, ולניסיונות הכושלים לשיקום הרצועה בין סבבים אלה.

רצועת עזה נמצאת תחת רמה גבוהה של שליטה אפקטיבית מצד ישראל ועל כן עזה, נמצא תחת כיבושה של ישראל. ישראל סירבה שוב ושוב למלא את התחייבויותיה כפי שמתחייב מכוח משפט הבינלאומי.

לכן, אנו פונות ופונים לאו"ם ולאיחוד האירופי, לחייב את ישראל לשאת באחריות ולהבטיח זכויות אדם לתושבי ותושבות עזה.

 

לינק לעצומה: https://goo.gl/JUjaqb

 

[1]  https://goo.gl/tpN0fZ

[2] נשים מבעד למצור: קבוצת מאמרים על הנשים בעזה, הקואליציה, 2017.

נשים בפעולה 3.12.2012

ראשון, נובמבר 18th, 2012

קואליציית נשים לשלום מזמינה

לכנס לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים

יום שני, 3 בדצמבר 2012

16:00-21:00

מרכז נא לגעת, נמל יפו (הסעות מהצפון ומהדרום)

דף האירוע בפייסבוק

בתוכנית:

16:00-16:30 רישום והתכנסות

16:30-16:35פתיחה- עליה שטראוס,קואליציית נשים לשלום

16:35-17:30 בית, אלימות: בין הריסות בתים לאלימות במשפחה
פרידה שעבאן- פעילה נגד הריסות בתים בכפר הבלתי מוכר דהמש
אעתידאל אבו עאיש- מען- פורום ארגוני הנשים הערביות בנגב
נבילה אספניולי- מנהלת ארגון אלטופולה, מקום חמישי ברשימת חד"ש לכנסת
רג'דה אלנבולסי- דוקטורנטית ב"ס לעבודה סוציאלית באונ' העברית
מנחה – יעל בן יפת – מנהלת הקשת הדמוקרטית המזרחית, פעילה בתנועת התחברות-תראבוט

17:45-19:15 מדיניות של רדיפה פוליטית ואלימות נגד נשים פעילות
עו"ד ארנה כהן – עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל
זביב סולטן- מקימת מרכז קהילתי לנשים אריתראיות בדרום ת"א
זהבה גרינפלד – פעילה במאבק הדיור הציבורי ובמאבק העממי הפלסטיני
ח"כ חנין זועבי- בל"ד

מנחה – ורד לי- עיתונאית

19:15-19:45 ארוחת ערב

19:45-21:00 סדנת צילום ושולחנות דיון
סדנת צילום סרטונים(קלאודיה לוין); נשים בנגב (מונא אלחבאלין); חוויות של אקטיביסטיות(אסתר רפפורט); נשים ומאבק ביפו (סחר סעדה); נשים ונשק (רלה מזלי– פרויקט האקדח על שולחן המטבח); אלימות כלכלית (אסמא אגבאריה זחאלקה); אלימות ושונות מגדרית; נשים ודרום תל אביב (שולה קשת); שולחן באנגלית לדיון בנושא זכויות נשים בישראל- בין תדמית בינלאומית למציאות בשטח; שולחן לדיון חופשי.

משפט קורי: סיכום ביניים | חדוה ישכר

חמישי, יולי 14th, 2011

ביום ראשון 10 ביולי הסתיים שלב חקירת העדים במשפט האזרחי שמנהלת משפחת קורי נגד מדינת ישראל. המדינה נתבעת על ידי המשפחה להכיר באחריותה ובאחריות הצבא להריגת בתם, רייצ'ל קורי, פעילת שלום וזכויות אדם.

רייצ'ל קורי, ילידת אולימפיה שבמדינת וושינגטון, ארצות הברית, היתה בת 23 כאשר נהרגה באזור רפיח שברצועת עזה ב-16 במרץ 2003, בעת שהיא וכמה מחבריה בתנועת סולידריות בינלאומית (ISM) ניסו למנוע הריסת בית פלסטיני. למחרת האירוע הקטלני הבטיח ראש הממשלה אז, אריאל שרון, לנשיא ג'ורג' וו בוש לחקור באופן מלא ובשקיפות את הפרשה, ולמסור את ממצאי החקירה לידי הממשל ולמשפחה. הבטחתו לא קויימה, והמדינה הסתפקה בחקירת המשטרה הצבאית שבוצעה בחלקה על ידי חיילים בשירות סדיר שהיו חסרי ניסיון או מעמד מתאים לתחקור אמיץ ועצמאי.

חקירת מצ"ח הסירה כל אחריות ממפעילי הדחפור הצבאי בטענה שהם לא יכלו לראות את ריי'צל קורי. לפי עדויות אחרות של מי שנכחו במקום קורי, שלבשה ג'קט כתום זוהר, בלטה בשטח, כפי שאפשר לראות בתצלומים שצולמו על ידי חבריה זמן קצר לפני שנהרגה. איש מן האחראים הישירים או העקיפים למותה של קורי לא הועמד לדין; נתיחת הגופה בוצעה ללא נוכחות משקיף אמריקאי כפי שהובטח למשפחה, וממצאיה המלאים לא פורסמו. דו"ח המשטרה הצבאית נמסר לעיונם של פקידי ממשל אחדים ולמשפחה בלבד, אך הממצאים המלאים לא הועברו לממשלת ארה"ב כפי שהובטח והתיק נסגר. בעצת אנשי ממשל החליטה המשפחה לפנות לערכאות משפטיות בישראל, וב-2005 הוגשה בשמה תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי בחיפה על ידי עו"ד חוסיין אבו חוסיין. כחמש שנים לאחר מכן, ב-10 במרץ 2010, נפתח המשפט באולמו של השופט עודד גרשון.

בכתב התביעה מואשמים המדינה וצבאה בהריגה מכוונת של רייצ'ל קורי תוך הפרה של זכויות יסוד לחיים, לכבוד האדם ולחרותו, המעוגנות הן בחקיקה הישראלית והן בחקיקה הבינלאומית. החיילים ומפקדיהם שהיו מעורבים בהפעלת הדחפור הצבאי מואשמים ברשלנות פושעת, בשל אי זהירותם ובגלל התעלמותם מנוכחותם בשטח של אזרחים בלתי אלימים ולא חמושים. בכך אף הם הפרו את התחייבויות המדינה לחוק הישראלי ולחוק הבינלאומי.

תגובת הפרקליטות לכתב האישום מציינת כי למדינה מוקנית חסינות פני תביעה היות שפעילות צבאית בשטחים הכבושים, ובכללם אותה הפעילות שבה נהרגה  קורי, היא בבחינת "פעולת מלחמה" שבוצעה במהלך סכסוך מזויין באזור צבאי סגור. כיוון שכך, המדינה פטורה מאחריות, אף אם נעשה שימוש מוגזם ובלתי מידתי בכוח. ועוד טוענת ההגנה, כי החוק הישראלי משחרר את החיילים שהיו מעורבים ישירות בפגיעה מאחריותם לנעשה, מפני שהם פעלו במסגרת "פעולה מדינתית". לטענת המדינה, רייצ'ל קורי לא נדרסה על ידי דחפור; מותה נגרם מפגיעות עפר ושברי אבנים שנפלו עליה במהלך פעילות הדחפור שנהגו לא ראה אותה. קורי ואקטיביסטים אחרים בתנועת סולידריות בינלאומית מואשמים, בעקבות מסקנות התחקיר הצבאי, בהתנהגות מסוכנת ובהתעלמות מודעת מאזהרות הצבא. נטען, כי בסירובם לפנות את השטח הם סיכנו את עצמם בכוונה, וכי זו הסיבה העיקרית ל"תוצאה הטרגית של האירוע הזה".

העד האחרון

לאחר 16 דיונים שהתקיימו בשנה וחצי האחרונות ושבהם נחקרו 22 עדים על תצהיריהם, הסתיים השלב הראשון והעיקרי במשפט, שהתנהל מרבית הזמן בשוליה הרחוקים של תשומת הלב התקשורתית והציבורית בארץ. לכן, מראה הצלמים שגדשו את האולם לפני פתיחת הדיון, והצפיפות הבלתי רגילה על שני ספסלי העץ המיועדים לצופים, הדגישו את החשיבות שיוחסה על ידי כל הצדדים להופעתו של העד האחרון, אל"מ (מיל.) פנחס (פינקי) זוארץ, במשפט.

זוארץ פיקד על החטיבה הדרומית באוגדת עזה בשנים 2002 – 2004, והוא הקצין הבכיר ביותר שנשא באחריות פיקודית מבצעית בעת שרייצ'ל קורי נהרגה, שזומן למשפט. כיום הוא מכהן בתפקיד בכיר בארגון היהודי-אמריקאי 'ידידי כוחות הביטחון של ישראל' (FIDA).

מול פנחס זוארץ, שהתיישב בכסא העדים, התייצב עו"ד חוסיין אבו חוסיין בתפקיד החוקר. הקהל, כמו מקהלה יוונית, הגיב ברחש של הכרה בחד-פעמיותה של הסצינה המשפטית שהוצגה לפניו, ובסמליותה המפורשת.

זוארץ לא הצניע את מודעתו למעמדו המיוחד כעד הגנה מטעם המדינה במשפט המתנהל נגדה. כקצין בכיר שכף רגלו נקטעה מפגיעת מטען חבלה בעת מילוי תפקידו ברצועת עזה, הוא יכול לסמוך על חיבוקו החם של הקונצנזוס. ואם בתחילת הדיון ניכרה בו מתיחות קלה, ותשובותיו שנאמרו כמעט בלחישה היו קצרות וחד-הברתיות, הרי שבחלוף הזמן הוא התרווח בכסאו והרחיב את תשובותיו, במיוחד כאשר פירט את אמצעי הלחימה המגוונים שהופעלו נגד החיילים על ידי ה'גרילה' בציר פילדלפי. הסבריו כוונו לאוזנו של השופט, ועל שאלותיו של עו"ד אבו חוסיין, בעיקר על אלו שעסקו בעניינים צבאיים ונוסחו במונחים צה"ליים, ענה זוארץ בחצי פה והוסיף מפעם לפעם הערות כגון אלו:

-"לא יודע באיזו שכונה אתה חי";

– "לא יודע אם היית במלחמה";

– "אתה לא יודע על מה אתה מדבר";

– "אם היית מבין מה זה אזור לחימה שיורים בו ואנשים נפגעים…";

ובתגובה להערתו של עו"ד אבו חוסיין שבתורת הלחימה של הצבא אין התייחסות לאזרחים הנמצאים בשטח, ענה זוארץ: "מי אתה שתקבע איך אנחנו מתנהלים?" ובהמשך, כאשר עו"ד אבו חוסיין חזר ושאל מדוע לא הופסקה פעולת הדחפורים כאשר היה ברור שאזרחים נמצאים בשטח הפעולה, ענה זוארץ שלפי התפיסה הזאת פעילים יוכלו לעצור את הצבא מלמלא את משימותיו, וכי הצבא לא יכול להרשות לעצמו תקדים מסוג זה.

עו"ד אבו חוסיין: ואם יש תקדים כזה ונמצא שוטה או מופרע נפש שנכנס לתחום, יורים בו?

זוארץ פונה אל השופט: במקרה הספציפי הזה הניסיון של גדוד הסיור המדברי  נתן להם את היכולת לדעת מתי מדובר בשוטה ומתי במחבל. האירוע הזה (הריגת רייצ'ל קורי) היה תאונה שנגרמה עקב רשלנות של מי שהביאה את עצמה לשטח מלחמה, ולא של אנשי הצבא. הבעיה היא לא הכלים אלא האנשים שמחליטים להיכנס לשטח מלחמה.

וכשהוא פונה לעו"ד אבו חוסיין אמר זוארץ: "אין לך מה להיכנס לזה כי אתה לא מבין בזה";

ולאחר מכן: "איזה סמכות יש לך להגיד דבר כזה, עברת הכשרה צבאית?"

ואז: "אתה לא יודע על מה אתה מדבר. אם היית מבין מה זה אזור לחימה שיורים בו ואנשים נפגעים".

גם סמכויות אזרחיות אחרות נשללו על הסף על ידי זוארץ. לשאלתו של אבו חוסיין כמה בני אדם נהרגו בתחום אחריותו מכניסתו לתפקיד במרץ 2002 עד מרץ 2003, ענה זוארץ כי נהרגו 14 אנשים "בלתי מעורבים" וארבעה חיילים.

אבו חוסיין: ואם אומר לך שנהרגו 101 פלסטינים, מתוכם 42 ילדים בני 10 עד 18?

זוארץ: מי אומר את זה?

אבו חוסיין: זה לפי נתוני 'בצלם'.

זוארץ: "מי זה בצלם, בכלל? הם חד-צדדיים לחלוטין. אני לא מקבל את הנתונים שלהם".

זוארץ לא נכח בשטח בעת שקורי נהרגה, ומי שנשא באחריות להתנהלות הצבא בעת האירוע היה הסמג"ד ר' (ואולי ש'). רק זמן קצר לאחר מכן, בסביבות השעה חמש אחרי הצהריים, קיבל זוארץ את הידיעה והגיע לשטח. עם הגיעו הוא תיחקר את מפעילי הדחפורים וחיילים נוספים וקבע שלא היה כל דופי בהתנהגות החיילים.

עו"ד הדין אבו חוסיין ביקש לדעת מה שמע זוארץ ממפעיל הדחפור על נסיבות מותה של קורי, אך עו"ד אירית קלמן-ברום מפרקליטות המדינה הזדרזה להזכיר כי התחקיר סודי ולכן אסור לדבר עליו במשפט. לאחר התדיינות קצרה בין הפרקליטים התקבלה הכרעת השופט כי מותר לזוארץ לחזור על מה שכתב בתצהירו אך לא על התחקיר שביצע מיד אחרי האירוע.

"ממה שנאמר לך על פי זכרונך ולפי תצהירך", חזר עו"ד אבו חוסיין ושאל, "ממה נהרגה רייצ'ל קורי?"

זוארץ: "הבנתי מן התחקיר שהדחפור דחף כף והזיז עמוד בטון שפגע בה".

אבו חוסיין: "היכן נמצאה גופתה, לפני עמוד הבטון או אחריו?"

זוארץ: "הבנתי מן המפעילים שהעמוד והעפר פגעו בה".

עו"ד קלמן-ברום מזדעקת: "זה לא רלוונטי מה שהוא זוכר עכשיו לגבי פרטי התחקיר שנערך לפני 7 שנים. הוא לא היה במקום ולא אמור להעיד על מה ששמע מאחרים".

אבו חוסיין: "חשוב לנו לדעת איזו גרסה שמע העד ממפעיל הדחפור על נסיבות ההריגה".

השופט, עודד גרשון, מחליט שהעד יעיד על פי מה שהוא זוכר ולא על פי התחקיר.

אבו חוסיין: "מה שמעת מפי מפעיל הדחפור?"

זוארץ: "לא זוכר".

אבו חוסיין: "איפה היתה הגופה?"

זוארץ: "לא זוכר".

חרף העובדה שהשטח שבו פעלו הדחפורים הוצג על ידי ההגנה ועדיה כאזור מלחמה מסוכן שבו "אין מקום לאזרחים", פעילי תנועת סולידריות בינלאומית (ISM), ובכללם רייצ'ל קורי, שהו בו לפני שהדחפורים הופעלו ובזמן הפעולה. עו"ד אבו חוסיין ציין שאף על פי שהפעילים נתפסו כפרובוקטורים שהתכוונו להפריע לפעולת הצבא, לא נרשם אף לא מקרה אחד של מעצר פעילים ברצועת עזה בתקופה הנדונה ושום פעיל לא הועמד למשפט. זוארץ ענה לו כי "המשימה של מעצר זרים לא שווה את המחיר בחיי חיילים". לטענתו, חלקם נוצלו באופן ציני על ידי הגרילה הפלסטינית. הוא לא ידע לציין איזה ארגון פלסטיני ארח את פעילי סולידריות, אך אמר "…בוודאות שארגון מחבלים סייע לה (לרייצ'ל קורי) להיות שם ורצה שהיא תבצע פרובוקציות ושלח אותה לחזית". למיטב זכרונו לא ניתנה הוראה לשטח בתים פלסטיניים כטענת הפעילים, ומשימת הדחפורים היתה חישוף פני השטח במטרה להגן על החיילים ממנהרות התופת. יחד עם זאת, "…במקומות שהיתה סכנה לחיילים נהרסו בתים תוך כדי לחימה".

"ברמת העיקרון", זוארץ הוסיף, "בן אדם שמגיע לציר דמו מותר. מי שמסתובב שם, על פי ההוראות, וככה הוריתי לחיילים, מותר להרוג אותו…הרג אזרחים זה מבחינתי תקלה חמורה בהחלט. אף על פי שהיא וחבריה היו צריכים להבין שהם לא צריכים להיות במקום הכי מסוכן שהיה קיים באותן שנים… מה שהתרחש היה 'אירוע רע'…לא היתה כוונה להרוג את המנוחה. עשינו את כל הפעולות כדי להימנע מחיכוך אתם. לא רוצים לפגוע באזרחים. כותרת בעיתון שצה"ל הרג אזרח היא רעה לתדמית הצבא. הבחור שנהג בדחפור שפגשתי אותו היה בשוק. הוא הוסיף כי הדחפור 'זז פעמיים, שלוש לאחור' כדי למנוע פגיעה (ברייצ'ל)".

זז אחרונית, אך לא עצר.

עו"ד אבו חוסיין: משקל הדחפור הוא כ-65 טון בעוד שרייצ'ל קורי שקלה 62 ק"ג. איזה איום נשקף ממנה לדחפור?

זוארץ: "היא לא היתה איום. היא היתה 'הפרעה' והכוח ניסה למנוע את ההפרעה. אילו היתה איום היו יורים בה. הגברת רצה למקום שאסור היה לה להיות בו. או שהיתה רשלנית או שהיתה תמימה…"

אבו חוסיין:"…או שרצתה למות".

זוארץ: "בדיוק. כשהגברת רואה D9 ולמרות זאת נמצאת באזור, אז אני לא יודע מה להגיד עליה. אתה תגיד לי".

עכשיו אנחנו מבינים

ובאמת, מה יש למדינה להגיד על הפעילים והפעילות של סולידריות בינלאומית, ועל מה היא מסתמכת בקביעותיה הנחרצות בדבר אופיים ומניעיהם? על כך שמענו מפי תת-אלוף (מיל.) רות ירון שעדותה נשמעה בבית המשפט ב-22 במאי. ירון, ששירתה בשנים 2002 עד 2005 כדוברת צה"ל, מתמחה כיום בנושאים מתחומי הביטחון הלאומי ומרצה עליהם. היא התבקשה על ידי הפרקליטות להגיש לבית המשפט חוות דעת בנוגע ל-ISM וזומנה לדיון המשפטי כעדה מומחית מטעם המדינה. לנוכח התנגדות התביעה קבע השופט שאין לראות בה מומחית לענייני  ארגוני הטרור.

בחוות הדעת שלה קבעה ירון כי תנועת סולידריות בינלאומית היא ארגון המצהיר על דבר אחד (קורא להתנגדות בלתי אלימה) ופועל בניגוד להצהרותיו (לא בוחל בפעולות אלימות. לדוגמה, כשחברים בארגון פרצו לחטיבת דובר צה"ל בבית סוקולוב בתל אביב במחאה על מות חברתם, או בהסתירם פעילי טרור). מקורות המידע שעליהם הסתמכה ירון היו אתר האינטרנט של ISM, חומר שהגיע "אלינו" על הדרכת הפעילים במחנות קיץ בארצות הברית, ובעיקר בסניף מישיגן; גורמי תקשורת עלומי שם שהעבירו לידיה מסמכים שונים, פרסום של המרכז למורשת המודיעין (מל"מ) הסוקר כ-15 מקרים שבהם פעילי התנועה הגנו על 'גורמי טרור' פלסטינים או הפריעו לפעילות הצבא, וכן הליגה נגד השמצה בארצות הברית

ו-NGO Monitor , ארגון ימני מוצהר העוקב אחרי פעילותם של ארגוני זכויות אדם החשודים בעיניו כשמאליים מדי או כפרו-פלסטינים.

ארגונים בינלאומיים בעלי מוניטין כמו Human Rights Watch, אמנסטי, כריסטיאן אייד ואוקספם, וכן ארגונים ישראלים כגון, הקרן החדשה לישראל התומכת בארגוני זכויות אדם, בצלם, עדאלה, שוברים שתיקה או קואליציית נשים לשלום נמצאים ברשימה הארוכה של ארגונים שמותקפים על ידיו, באיצטלה של תביעה לאחריותיות ושקיפות. הם מוצגים כעוכרי ישראל הפוגעים בדימוי המדינה בדעת הקהל העולמית. על רייצ'ל קורי כתבה ירון בחוות דעתה שהיא נמנתה על הצעירים ש"נפלו בשבי המניפולציות של ארגון שפעולותיו סותרות את הצהרותיו", ובתשובה לשאלת עו"ד אבו חוסיין הודתה כי לא קראה דבר מן הספרות העניפה שנכתבה על חייה של קורי ועל פעילותה, אף על פי שהיא מודעת לקיומם. מדוע? כיוון שהחומרים נכתבו על ידי חברי ISM המעידים על עצמם, ולפיכך הם בלתי מהימנים בעיניה. ירון, שבחרה להתעלם מן הרקע התרבותי והרעיוני שמצמיח אקטיביזם של "פעולה ישירה" והתגייסות בלתי תועלתנית לפעילות מצפונית, הרשתה לעצמה לקבוע בביטחון שתנועת ISM מסייעת ל'גורמי טרור' בשטחים ו"מפריעה לפעילות צבאית נגד טרור". ואמנם, לאחר האירוע שבו נהרגה רייצ'ל קורי איפיין הצבא את ISM כארגון 'שמתיימר' לפעול למען זכויות אדם והזהיר את העיתונאים מפניו.

האם זה היה הרגע שבו נבט הרעיון לרדיפתם של ארגונים לזכויות אדם ושל פעילים נגד הכיבוש ולפגיעה ממוקדת בלגיטימיות וביכולת הפעולה שלהם? במבט לאחור נראה שכך התחילה התדרדרותנו, שהיתה אז עדיין סמויה מתודעתנו, במדרון החלקלק. סכנתו, אנחנו יודעים, גברה ב-2009, לאחר המתקפה האכזרית על עזה, וכעת מתממשת תוכניתו הדרקונית בספר החוקים.

חשיבות המשפט היא בעצם קיומו

לקראת תום עדותו שנמשכה כחמש שעות נשאל זוארץ על ידי עו"ד אבו חוסיין אם יהיה מוכן להתנצל לפני המשפחה השכולה היושבת לפניו באולם. השופט גרשון הגיב מיד ואמר שאין מקום לבקשה, שהרי התנצלות תתפרש כאילו כבר נקבע בבית המשפט מי אשם. זוארץ, הכריע השופט, אינו האיש המוסמך להתנצל על מותו של מישהו כתוצאה מפעולה צבאית.

עו"ד אבו חוסיין לזוארץ: "האם הפקתם לקחים?"

זוארץ: "מכל אירוע השתדלנו ללמוד, במיוחד מאירוע כזה שהיתה נפגעת גם אם לא במדי צה"ל".

אבו חוסיין: "בנוגע לכניסת זרים הפקתם לקחים?"

זוארץ: "הלקח הוא למנוע את כניסתם. אתה יכול לקרוא בכל העיתונים של היום איך מדינת ישראל לא אפשרה את כניסת הזרים לשטחה. זו לא החלטה שלי, זה משהו שאני לא יכול לקבוע".

אבו חוסיין: "כמה בתים נהרסו ברפיח?"

זוארץ: "עשרות רבות".

אבו חוסיין: "17 אלף, זה סביר?"

זוארץ: "שוב הבצלם הזה? איך זה קשור לאירוע?"

השופט גרשון: "זה לא רלוונטי לענייננו".

זוארץ: בין לפגוע באנשים לפגיעה בנדל"ן בחרתי לפגוע בנדל"ן.

בית המשפט לא התיר לעו"ד אבו חוסיין להציג את אירוע ההריגה בהקשר הרחב יותר של הריסת הבתים ברפיח, אותם הבתים שפעילי ISM ביקשו להגן עליהם בגופם. לנוכח התנגדותה הנחרצת של ההגנה החליט השופט שהעדות תתמקד אך ורק באירוע עצמו. וכך הסתיימה בחטף חקירתו הארוכה של העד האחרון.

דבריו של אביה של רייצ'ל, קרייג קורי, במסיבת העיתונאים שהתקיימה למחרת,  ביטאו תסכול מתמשך מן הנושא העיקרי שליווה את המשפט לכל אורכו ושעליו חזר גם זוארץ בעדותו: "באזור מלחמה אין אזרחים". קורי התלונן על כך שסרט וידאו שצולם במצלמות האבטחה הצבאיות הממוקמות בשטח שבו נהרגה רייצ'ל מראה דמויות בלבוש אזרחי שנעות בו הלוך ושוב. הסרטון, הוא אמר, מראה את המקום בזמן שקדם לאירוע שבו נהרגה רייצ'ל ובזמן שלאחריו. רגע האירוע חסר. לדבריו, סרטון באיכות טובה בהרבה שנמצא בידי הצבא לא הוצג במשפט. סינדי קורי, האם השכולה, אמרה שהבחירה במשפט אזרחי היתה האפשרות היחידה לדרוש מן המדינה אחריותיות וצדק. אולם, הוסיפה האם, "לרוע המזל, לאחר יותר משנה של שמיעת עדויות, אנחנו נמצאים ברגע זה במקום דומה למדי למקום שממנו התחלנו: ניצבים לפני קיר של נציגים רשמיים ישראלים הנחושים להגן על המדינה בכל מחיר, כולל על חשבון האמת".

סינדי קורי מדייקת בניתוח המצב ואכזבתה מובנת בהחלט. אולם המקום שבו היא ומשפחתה עומדים כעת שונה במובנים רבים וחשובים מן המקום שממנו הם יצאו למאבק המשפטי. באמצעות המשפט הם הצליחו לדובב עדים, לתחקר מומחים ולתת פומביות למידע שהוסתר מן העין הציבורית. משפחת קורי, שאסונה קטע באחת את שגרת חייה ומאז היא מקדישה את חייה המשותפים לחקר האמת בפרשה ולהפצת מורשת הבת והאחות, בנתה סביבה קהילה תומכת שמלווה אותה בארץ ובארצות הברית ומחזקת את ידיה. לכן, גם אם לעולם לא נדע בוודאות איך נהרגה רייצ'ל קורי, ובלי קשר לשורה האחרונה בפסק הדין או לפיצוי הכספי שהמשפחה תקבל – אם תקבל – חשיבותו של משפט קורי נגד מדינת ישראל וצבאה, שהפך לוועדת חקירה מטעם המשפחה, היא בעצם קיומו. ובמשמעותו הזאת הוא יישמר בזכרוננו.

הכרעת הדין צפויה להינתן על ידי השופט עודד גרשון בבית המשפט המחוזי בחיפה ב-23 באפריל 2012.

הסכם אוסלו של פצצות מצרר / חדוה ישכר

שלישי, מרץ 25th, 2008

בשבוע שעבר נחרדו תושבי צפון הגליל מהדי פיצוצים עזים שהזכירו להם ימים נוראים שהם מבקשים לשכוח. בהודעת ההרגעה שפורסמה מטעם הצבא נמסר כי, אנשי יוניפי"ל מבצעים פיצוצים מבוקרים של שרידי תחמושת שנותרו בדרום לבנון לאחר מלחמת לבנון השניה. באתר הארגון לא תמצאו התייחסות מיוחדת לפיצוצים שהפרו את שלוות התושבים. פירוק נפלי מצרר היא שגרת עבודה יומיומית של חיילי כוח האו"ם הפועלים במשותף עם צבא לבנון, ארגונים בלתי ממשלתיים וחברות קבלן פרטיות מאז 14 באוגוסט 2006, עת נכנסה הפסקת האש לתוקף. פירוק הפצצות מתקדם לאטו, ובסך הכול הושמדו פחות ממאה וחמישים אלף נפלים של פצצות מצרר מתוך מספר משוער של כמליון פצצות משנה שלא התפוצצו. כמעט כולן נורו ב-72 השעות האחרונות למלחמה, כאשר כבר נודע כי הסכם להפסקת אש עומד להיחתם (1).

בינתיים מתארכת רשימת הנפגעים מהתפוצצויות בלתי מבוקרות. מרכז התיאום של פירוק המוקשים בדרום לבנון מדווח על 177 אזרחים שנפגעו מאז תום המלחמה, בהם עשרים הרוגים, ובכללם חמישה ילדים ובני נוער. 65 ילדים ובני נוער עד גיל 18 נפצעו, חלקם נותרו קטועי גפיים, נכים לתמיד. מספרם של הנפגעים מקרב מפרקי הפצצות עמד בתחילת ינואר על שלושים וארבעה, ובתוכם 13 הרוגים (2). בדו"ח מיוחד של ארגון Human Rights Watch , שפורסם בפברואר האחרון, נמסר על "לפחות 192 אזרחים ו-29 מפני מוקשים" שנפגעו מהתפוצצויות נפלי מצרר, מאז הוכרזה הפסקת האש עד 15 בינואר 2008 (3). הדו"ח קובע כי, במהלך המלחמה "הציפה" ישראל בפצצות מצרר שטח שגודלו כ-1,400 קמ"ר מצפון לנהר הליטני ומדרומו. ועוד נכתב בדו"ח כי, האזור זוהם בנפלי מצרר ברמה ובדחיסות גרועים בהרבה מסך כל הזיהום מפצצות דומות שנמצא בקוסובו ב-1999, באפגניסטן בשנים 2001 – 2002 ובעיראק ב-2003. אך עד כה, וחרף בקשות חוזרות, הצבא לא מסר לידי כוחות האו"ם את מפות הירי החיוניות למניעת פגיעות נוספות.

עד כה גם לא פורסם מטעם מדינת ישראל דו"ח מלא על השימוש שנעשה בפצצות מצרר במהלך מלחמת לבנון השניה. במקומו קיבלנו את חוות דעתו הצפויה של הפרקליט הצבאי הראשי, תת-אלוף אבי מנדלבליט, שפורסמה בדצמבר 2007. הפצ"ר, שחוות דעתו הסתמכה על בדיקה פנימית שערך האלוף גרשון הכהן מטעם הצבא עצמו, הודיע כי, השימוש שעשה הצבא בפצצות מצרר, במהלך המלחמה, תאם את עקרונות הלחימה של המשפט הבינלאומי (4). תחמושות מצרר הן כלי נשק חוקי והירי הוכוון לעבר מטרות צבאיות (עקרון ההבחנה בין מטרות צבאיות לסביבה אזרחית); באופן שלא יגרום לנזק מיותר לאויב (עקרון ההומניות); ובהנחה כי הנזק הצפוי להיגרם לאזרחים אינו מופרז ביחס ליתרון הצבאי הגלום בירי הפצצות (עקרון המידתיות). כמו כן נטען כי, הירי נעשה בתגובה למתקפת הטילים של החיזבאללה נגד ישראל, לפריסת משגרי הטילים ולהסוואתם בתוך צמחייה עבותה. הודעת הפצ"ר מתעלמת מן המאפיין הבעייתי ביותר של פצצות מצרר, שבגינו בלבד היה צריך לאסור באיסור מוחלט על השימוש בהן והוא, תכונתן לפזר נפלים בשיעור גדול, אשר ממשיכים להתפוצץ זמן רב לאחר סיום הלחימה, ולמעשה ממקשים אזורי מחיה נרחבים.

ועדת וינוגרד התייחסה להפגזות המצרר (או למעט המידע שהותר לה לגלות) בנספח לדו"ח הסופי שלה (5). הוועדה לא פסלה באופן גורף את השימוש בירי תחמושת מצרר, ואף לא מצאה ראיות שהצביעו על שימוש "ביודעין בחימוש תוך הפרה של הוראות המשפט הבינלאומי". הוועדה הוטרדה מן העמימות האופפת את סוגיית השימוש בפצצות מצרר וסברה כי, הממצאים בנוגע לשימוש בפצצות מצרר המחישו ליקויים במשמעת, בבקרה, בשליטה ובחוסר בהירות בפקודות ובהנחיות. כמעט אותם ליקויים שנמצאו גם בהקשרים אחרים במלחמה הזאת. בטקסט, הנקרא כמו ניסיון חסר סיכוי לחקות את סגנונו של דורון רוזנבלום, מזהה הוועדה את הכשל כ"סטיה מהנחיות פיקודיות מפורשות בנושא השימוש בסוג כזה של חימוש, שלא זוהתה ולא נבלמה בזמן המלחמה". יחד עם זאת המליצה ועדת וינוגרד לצבא על מסירת תיעוד של ירי מצרר כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים מנפלים, והציעה לבחון מחדש את סוגיית השימוש בחימוש מצרר, בשיתוף פעולה עם היועץ המשפטי לממשלה, ולפרסם ברבים את מסקנות הבדיקה. ואולם היא לא דרשה להטיל אחריות לירי הפצצות על מפקדי הצבא. להיפך, ממסקנותיה ניתן להבין שהיא קיבלה כפשוטן את מסקנות הבודק הצבאי שקבע כי, פקודות הרמטכ"ל האוסרות, לדבריו, על ביצוע ירי מצרר לעבר שטחים בנויים, "עמדו כולן בתוקפן" בזמן המלחמה.

אם כך, איך נחתו פצצות המשנה בין בתים ושדות? האם הופרו פקודות הרמטכ"ל? ומי הפר אותן? ולמה? ולשם מה הוטלו הפצצות בימי המלחמה האחרונים? האם סיכון חייהם של אזרחים ושיבוש כלכלתם, גם אחרי המלחמה, הוא סוג של מטרה צבאית? עד שלא יפורסמו ממצאי ועדת חקירה בלתי תלויה לבדיקת ירי המצרר, לא נקבל, כנראה, תשובות לשאלות מציקות שאינן נשכחות בחלוף הזמן. עיתונאי "הארץ", מירון רפופורט, מסקר בעקביות את ההתפתחויות בפרשת ירי המצרר אל לבנון. בעקבות הודעת הפרקליט הצבאי, שאין לנקוט צעדים משפטיים נגד מפקדים הנושאים באחריות לירי המצרר, כתב רפופורט, שהירי בוצע "בסמכות וברשות" וכי, "אם היו מחליטים להעמיד מישהו לדין על הפרת החוק הבינלאומי בגלל ירי המצרר, היה צריך להעמיד לדין את כל צמרת צה"ל מהרמטכ"ל ומטה".

גם ממצאי ארגון Human Rights Watch נוגדים בחריפות את עמדת ישראל. חוקרי הארגון שהו בלבנון מיד עם הפסקת האש ובקרו בארבעים ערים וכפרים. הם תיעדו נפלי מצרר שנחתו בבתים, בגנים ובשדות ואפילו בבית חולים. הם מצאו כי, שגרת חייהם של מרבית תושבי האזור הפגוע לא חזרה לקדמותה עד היום. לטענת הארגון, המסתמך גם על עדויות שנגבו מכמה חיילים ישראלים שלחמו כתותחנים במלחמה האחרונה, הוטלו פצצות מצרר בלא הבחנה גם אל שטחים בנויים, באופן בלתי מידתי ותוך הפרה של החוק ההומניטרי הבינלאומי. במקומות מסויימים מצביעים ממצאי הארגון על פשעי מלחמה.

ומאחר שגם בצד הלבנוני של הגבול לא נראים סימנים של חקירה בנוגע לפשעי המלחמה שביצע החיזבאללה, ממליץ הארגון למזכ"ל האו"ם על הקמת ועדת חקירה בינלאומית לבחינת הדיווחים בנוגע להפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי ולביצוע פשעי מלחמה, הן מצד ישראל והן מצד החיזבאללה, לרבות השימוש שנעשה בחימוש מצרר בידי שני הצדדים.

בסוף מאי הקרוב יתכנסו 82 מדינות בדבלין שבאירלנד, לחתימה על אמנה לאיסור מוחלט על ייצור, שימוש ואחזקה של פצצות מצרר. האמנה תקשיח את עמדת הקהילה הבינלאומית בשאלת חימוש מצרר, בדומה ליחסה כלפי מוקשים נגד בני אדם, והיא תכלול גם המלצות על אמצעים לטיהור אזורים שזוהמו בנפלי מצרר ועל סיוע לקורבנות.

הכינוס בדבלין יסכם שורת מפגשים שהתקיימו בלימה, וינה ווולינגטון שבניו זילנד, בה התקיימה, בפברואר האחרון, ועידה עולמית בהשתתפותן של 100 מדינות. בוועידה אימצו המדינות הצהרה נגד השימוש בפצצות מצרר וייצורן. מדינת ישראל, הנמנית לטענת ארגון Human Rights Watch על המשתמשות העיקריות בפצצות מצרר, אינה לוקחת חלק בתהליך הבינלאומי למניעת השימוש בפצצות אלו. ואולם, אף היא תרמה את תרומתה הפרדוקסלית להתארגנות המבורכת הזאת. אחרי הכל היתה זאת מלחמת לבנון השניה שעוררה את יוזמת קואליציית המדינות וארגוני הזכויות נגד חימוש מצרר בסיסמה, קולות מקומיים – איסור עולמי (7).

טקס החתימה על האמנה הצפויה להתקבל בדבלין יתקיים, על פי המתוכנן, בדצמבר הבא באוסלו. וכבר היום זוכה האמנה לכינוי "הסכם אוסלו", בתקווה שעתידו יהיה מוצלח יותר מעברם העגום של הסכמי אוסלו הקודמים.

1. חדוה ישכר, "פצצות המצרר לא שמעו על הפסקת האש"; אתר "הגדה השמאלית", 10 ביולי 2007.
2. Mine action Co-ordination Center South Lebanon – www.maccsl.org/reporta
3. דו"ח HRW: "להציף את דרום לבנון: שימוש ישראל בתחמושת מצרר בחודשים יולי – אוגוסט 2006", תקציר הדו"ח בעברית (קובץ PDF); הדו"ח המלא
4. חנן גרינברג, "הפצ"ר: השימוש במצרר במלחמת לבנון – חוקי"; ynet, 24 בדצמבר 2007.
5. הוועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון, 2006; ועדת וינוגרד, דין וחשבון סופי, פרק 14, עמ' 495 – 500 , ינואר 2008:vaadatwino.org.il/pdf/דוח%20סופי.pdf
6. מירון רפופורט, "פצצות של אחרי מלחמה"; "הארץ", 1 בינואר 2008.
7. www.stopclustermunitions.org

(חוסן וביטחון, למי? מאמרי כנס הרצליה האלטרנטיבי (2007

רביעי, ספטמבר 19th, 2007

בספר זה מובאים עיקרי הדברים שהוצגו בכנס האלטרנטיבי השני, שנערך בחיפה, בינואר 2007. הבחירה לקיים את הכנס בחיפה לא הייתה מקרית – תושבי חיפה והצפון היו אלה ששילמו מחיר כבד בבטחוהם בזמן ואחרי מלחמת לבנון השנייה. במושב הראשון של הכנס הוצגה ביקורת על אופן קבלת ההחלטות לגבי היציאה למלחמה. באותו המושב הוצג דוח מרכז "מהות" שעוסק בהרעה במצבן הכלכלי, התעסוקתי והנפשי של נשים עניות בצפון עקב המלחמה. במושב השני נידונו ההשלכות של מדיניות ישראל על חייהם ובטחונם של תושבי מזרח ירושלים והשטחים הכבושים, תוך שימת דגש על הלחצים הבירוקרטיים, הכלכליים והצבאיים אשר מקשים עליהם להמשיך לחיות במקומותיהם. נושא קיומו של נשק גרעיני במזרח התיכון ובישראל נידון בהרחבה בכנס, על הסכנות הרבות הכרוכות בו. לבסוף נידון הקושי של יחידים וארגונים בישראל להיאבק נגד העדר הביטחון הקיומח, כלכלי, תעסוקתי שלהם, בהיות החברה הישראלית מגויסת לאידיאולוגיה ביטחונית-צבאית בלבד. וממוקדת בביטחון לאומי-צבאי בלבד.

הספר מצורף כקובץ PDF שבאפשרותך להוריד מהאתר.

אין הפסקה של האש של ישראל על עזה / רלה מזלי

חמישי, דצמבר 21st, 2006

דברים להפגנה נגד המצור על עזה – 2 דצמבר 2006
תל-אביב

בואו נגיד את זה ברור: אין הפסקה של האש של ישראל על עזה.

אין הפסקת אש על עזה. אין הפסקת אש אפילו כשחיילי ישראל לא יורים שם אף כדור.

יש בעזה מחסור באוכל. ישראל מונעת אוכל מעזה. ב-70% מהמשפחות בעזה אין מספיק אוכל; מחירי האוכל עולים; מחיר הקמח עלה בשליש; ישראל אוסרת דיג מול החופים ומונעת מקור חלבון שהוא מרכזי בתנאי החיים שם.

מחסור באוכל ממית. מניעת אוכל—זה אש.

יש בעזה מחסור במי שתייה זמינים. ישראל מונעת אספקה סדירה של מים מעזה, גם לשתייה, גם לרחצה וחיטוי.

מחסור במים ממית. מניעת מים—זה אש. יש בעזה מחסור בתרופות. ישראל מונעת מעזה תרופות. אח של חברה שלי, רופא בבית חולים ברצועה, קורא לעצמו היום צלם. הוא מצלם לחולים את מצבם אבל לא יכול להציע טיפול.

מחסור בתרופות ממית בעיקר חולים, ילדים וזקנים. מניעת תרופות—זה אש.

יש בעזה מחסור בחשמל. ישראל מונעת חשמל מעזה. מחסור בחשמל ממית חולי כליות שלא עוברים טיפולי דאיליזה סדירים; נכים שמונשמים במכונות הנשמה; חולי סכרת שתלויים באינסולין מקירור; תינוקות שהמזון שלהם מזדהם. מניעת חשמל—זה אש.

אין בעזה משק כלכלי סביר. כבר 9 חודשים שישראל מעכבת את כספי המסים של הרשות הפלסטינית שהם חצי מהתקציב השנתי שלה.

ישראל מלינה את השכר של 165,000 עובדות ועובדים בעזה ובגדה— מתוכם 60,000 בעזה שהם 40% מכלל המועסקים שם.

מעל מיליון ושבעים אלף אנשים מתקיימים בלי תנאי מחייה הכי בסיסיים בגדה ובעזה.

כבר 9 חודשים שישראל והעולם מונעים גם כניסה של כספים נוספים לרשות הפלסטינית. החקלאות, הייצור והמסחר שלה גוועים ואיתם גוועים בני אדם. מצור כלכלי—הוא אש.

אין בעזה חופש תנועה. שלילת חופש תנועה ממיתה אנשים שזקוקים לטיפול רפואי מציל חיים; ממיתה בני משפחה שתלויים בפרנסה מחוץ לבית; ממיתה נשים שנאלצות ללדת בלי סיוע חיוני ותינוקות שנולדים לנשים האלה;

עוד יותר מתמיד עובדים מובטלים מרותקים לבית, בתוך השפלה מתסכלת וייאוש מעורר זעם; עוד יותר מתמיד נשים שחשופות לאלימות של בני משפחה נכלאות בתוך המרחב המשפחתי המסוכן;

שלילת חופש תנועה—זה אש.

המצור על עזה הוא אש מוסווית. הקורבנות לא נרשמים במניין ההרוגים והנפגעים בידי ישראל.

המצור משליט מוות מזדחל, עיוור; הוא לא מתיימר אפילו להבחין בין לוחמים לאזרחים; אבל הוא פוגע קודם כל בחסרי האונים.

בואו נגיד את זה ברור: ישראל הפכה את עזה למתחם מוות.

כן, זה נכון, המצור לא מוחלט: אין בעזה רעב, יש אוכל, אבל לא מספיק. יש בעזה חשמל—חלק מהיום, לא מספיק. יש בעזה תרופות—בכמות מסוימת, לא מספיק. יש מעבר בגבולות—מדי פעם, לא מספיק.

ישראל יצרה מצור עם חזות הומניטארית; נשק השמדה המוני שמסתתר בפרטים; שמשתקף רק דרך מידע מדויק וסיפורים אישיים. אבל הגישה לעזה קשה; הקשר משובש. אנשים שקועים בהישרדות יומיומית. כמה אפשר, במצב כזה, לספור, לתעד, לכתוב, לצלם? המצור על עזה הוא מצור על חופש המידע.

לכן, כבר 9 חודשים שהמצור די מצליח להסתיר אמת פשוטה: המצור על עזה הוא פשע. הוא רצח חסר הבחנה; הוא הוצאה להורג שיטתית של בני ערובה; הוא זורע בכוונה מוות שרירותי.

והדפוס די ברור גם אם כרגע המצב יותר גרוע בעזה— ישראל תרחיב אותו מחר גם אל הגדה מאחורי החומה.

תחת האש הזאת גם עזה וגם הגדה ימשיכו להתלקח עד שידליקו שוב גם את שדרות.

האש-בלי-כדורים שישראל יורה במוחלשים ביותר בעזה נורית בידי ישראל, בהסתר, בעקיפין, גם במוחלשים ביותר בשדרות.

אש המצור של ישראל על עזה מנצלת בתחכום את הסבל המתוקשר של שדרות כדי להצדיק ולהסתיר את העובדה שמנהיגי ישראל בוחרים—שוב—במלחמה.

מצור המוות על עזה נועד להמשיך להצית את הקהילה הפלסטינית; נועד להמשיך לנצל קהילות מוחלשות בישראל; ונועד להעלות מצג שווא של ישראל רודפת שלום שנוצרת כביכול את האש.

מעל לכל, המצור על עזה נועד למנוע תהליך מדיני ממשי, ושלום הוגן, ובו בזמן, לנקות את ישראל מאחריות למלחמה. המצור שמוטל בשם ההגנה על ישראל נועד להגן רק על בעלי הכוח בישראל; על מדיניות הכוח ותפיסת המשאבים שמשרתת אותם.

אני רוצה להגיד לאולמרט, לפרץ, לחלוץ וגם לכל אחד ואחת שמשרתים את חילות הממשלה—

המצור שלכם על עזה הוא פשע. הוא מעשה שלא ייעשה— בשום תנאי, משום סיבה; הוא בלתי מוסרי בעליל.

בימים אלה רמטכ"ל-לשעבר, משה יעלון, התחמק בינתיים מתביעה משפטית בגין פשעי מלחמה בניו זילנד. העולם מתחיל לפעול—אולי לאט אבל בכל זאת— נגד פושעי המלחמה של ישראל. והיום עומדים אתנו נגד המצור, נגד דיכוי נמשך של העם הפלסטיני, קבוצות ואנשים בעוד מאה ערים וקהילות באירופה, בצפון אמריקה, באסיה, באוסטרליה

פשע המצור הוא לא פחות מביש או מזוויע מהפשע שהביא מאות אלפים לפני 24 שנים לשאת את הבושה שלנו לכיכר העיר

גם אז—בסברה ושתילא—היתה הסוואה; גם אז היה רצח עיוור של חלשים כלואים.

היום אנחנו שוב נושאים את הבושה, ותובעות ותובעים מכם: להפסיק. מייד. בלי שום תנאים. להפסיק עכשיו את הפשע. להפסיק את המצור.

קול אחר משדרות / נעמיקה ציון

שבת, דצמבר 2nd, 2006

דברים בהפגנה למען השלום – סינמטק תל אביב – 2.12.06

בראשית השבוע האחרון פתחתי לרווחה את חלון הברזל של חדר הביטחון שלי, שהיה סגור מזה חודשים רבים. חדר הביטחון, שהוא גם חדר העבודה שלי וגם "המרחב המוגן" שלי – נמלא באחת אור שמש. חשתי הקלה עצומה. רגעים ספורים לאחר מכן, וגם ביומיים הבאים עוד נחתו סביבנו קאסמים, אבל משהו בתודעה כבר היה רגוע ואופטימי יותר. כך נכנסה לתוקפה הפסקת האש. עבור רוב הנוכחים כאן הפסקת אש היא אירוע פוליטי חשוב. עבורנו – מבוגרים וילדים החיים בשדרות וביישובי עוטף עזה, כמו גם ברצועת עזה – זו היכולת האנושית הפשוטה לפתוח חלון (אם יש בכלל חלון כזה), ולהשתחרר, ולו רק לרגע, מתחושת החרדה הכרונית ואי הוודאות המעיקה שהפכו להיות בני הלוויה הקבועים שלנו. קוראים לזה נורמאליות.

הרשו לי לחלוק איתכם כמה תובנות ותחושות אישיות שמלוות אותי בשנה האחרונה.

כמעט עשרים שנה אני חיה בשדרות. חמש שנים אני "נושמת" קאסמים. חלקם נפלו מטרים ספורים מביתי, ולראשונה בחיי התחוורה לי משמעותו הרגשית של הביטוי: "נפגעי הלם וחרדה". כל החרדות היומיומיות שיוחצנו בנדיבות לציבור מוכרות גם לי. כל הריטואלים שנבנו סביב החרדות: לזנק למשמע כל רעש חריג, להביט לשמים בשעת צעידה בעיר. להישלף כמו אוטומט מן המיטה בשלוש לפנות בוקר ולרוץ לחדר המוגן. להמתין במתח לבום, לוודא שכולם בסדר. וחוזר חלילה.

ואף-על-פי-כן אני רוצה להשמיע קול קצת אחר. או לפחות שונה מהקולות הסטריאוטיפים הממוחזרים השכם והערב בתקשורת. לא אומר כאן שום דבר חדש או מקורי שלא נטחן עד דק מעל כל במה פוליטית או תקשורתית. התוקף היחיד לדבריי הוא היותי תושבת שדרות.

אפתח ואומר, מחרידות אותי הקריאות החוזרות ונשנות "להחריב את בית חנון", "לגלח את עזה", "להחשיך ערים", "לסגור את המים". מחרידות כשהן נשמעות מפיו של ציבור מתוסכל. מחרידות הרבה יותר כשהן נשמעות מפיהם של אנשי ציבור, שרים, עיתונאים שמגלים אמפתיה. יש קריאות שאסור לגלות כלפיהן אמפתיה!! כשאתה חוזר כל כך הרבה פעמים על אותה קריאה, היא הופכת בלי שנרגיש ללגיטימית. לחלק מסדר יום. מה שצרב את האוזן לפני חמש שנים, הופך פתאם למוסיקה נסבלת, אחר כך למוסיקה ערבה. מתרגלים. מפחיד אותי המנגנון הזה של ההתרגלות. מפחיד יותר מהקאסמים.

שדרות היא עיר רב-תרבותית, רב-שבטית. עיתונאים צריכים לנהוג משנה זהירות כשהם מתיימרים לשקף את "תחושות התושבים". לא כל תושבי שדרות מחפשים נקמה. לא כל תושבי שדרות מבקשים "לגלח את בית חנון". לא כולם רוצים להיבנות מנהרות של דם פלשתיני. יש לנו מספיק על החשבון הזה. יותר מדי שנים. יותר מדי דם!

דווקא משום שאני נמנית על אלו המאמינים במדינת רווחה מתוקנת, חשוב לי לומר: מדינת ישראל אכן התנערה מאחריותה לתחומים רבים במשק, אבל היא לא התנערה מאחריותה לשדרות. התקשורת לא שכחה את שדרות. הציבור הישראלי לא נותר אדיש. הצבא לא התלהם פחות מפני שאנחנו תושבי הפריפריה ולא תושבי רמת אביב ג'. נהפוך הוא. התקשורת לפתה את שדרות בחיבוק אמפתי עד מחנק. הציבור על כל מגזריו גילה אכפתיות וסולידאריות, והרעיף עלינו גשם של מחוות ומתנות. צה"ל כתש את רצועת עזה יומם ולילה. משרדי הממשלה שפכו כאן כסף. הרבה כסף. וכך אמורה המדינה להמשיך ולעשות עד שירווח. אבל בקיץ האחרון בחודש יוני, בשבוע בו הוקם אוהל המחאה בשדרות וכיוון את חיציו נגד ממשלת ישראל, יצאו במקביל בני נוער בסיכון גבוה (ויש רבים כאלה בשדרות), להפגין בכיכר העיר. "איפה הכסף?", הם זעקו, כאשר נודע שמסגרות התמיכה שלהם עומדות להיסגר, והם עלולים למצוא את עצמם מושלכים לרחוב דווקא בשעת מצוקה זו. זו השאלה החשובה באמת והיא נותרה להדהד בחלל ללא מענה. לאן הולך הכסף? מהם סדרי העדיפויות? האם המערכות העירוניות נותנות מענה אמיתי ונכון לצרכים של העיר המותשת הזאת?. הקאסם מייצר חרדות אמיתיות ושחיקה נפשית, אבל הוא משמש גם מיסוך מסוכן לבעיות חברתיות וכלכליות עמוקות לא פחות, שהעיר הזו צריכה להתמודד איתן.

באותו שבוע אומלל של חודש יוני, האיץ בנו שמעון פרס לשמור על איפוק, וזכה לכותרת המצערת: "קאסם שמאסם". לא נפלתי מהכיסא. הניסוח בודאי לא הצטיין בתבונה פוליטית, אבל התכנים והביקורת היו בהחלט ראויים לבדיקה. מה שפרס אמר בעצם הוא שפאניקה היא לא תוכנית עבודה. שהרס ערים פלשתיניות איננו אג'נדה. מוטב לנו להתרכז במיגונה ובחיזוקה של שדרות, ולא רק לגרוף רווחים תקשורתיים קצרי מועד על חשבון העבודה האמיתית. העיר אכן מותשת אבל היא אינה נמצאת תחת איום קיומי.

מנהיגות לא צריכה ללבות היסטריה, היא צריכה להרגיע. היא לא צריכה להתלהם, היא צריכה לסייע לכולנו לחיות במציאות מורכבת שאין בה פתרונות פלא, בודאי לא כוחניים. מנהיגות לא צריכה להחשיך עיר ולחסום כניסות, היא צריכה להמשיך את שגרת החיים ולשדר יציבות. היא לא צריכה למהר להשבית את מערכת החינוך, היא צריכה לטפח ולחזק אותה. אחרי הכל, ילדים המשוטטים בחוץ, מוגנים פחות וחרדים יותר מילדים הנמצאים במסגרת יציבה ותומכת. מנהיגות אמיצה יכולה להרחיק לכת, ולהמיר את הקריאות להתרת דמם של הפלשתינאים ביוזמות בלתי שגרתיות כמו מפגשי נוער משדרות ומעזה.

הסיקור התקשורתי בשנה האחרונה העלה את מפלס המיאוס שלי לטמפרטורות גבוהות. הוא העצים רגשות, וליבה יצרים וביים בכישרון אינסוף דרמות בלי למצמץ ובלי לבדוק. את יישובי עוטף עזה הנמצאים באותה סירה הוא כמעט שכח. שדרות הפכה שם נרדף לריטלין והתעלפויות.

השיח התקשורתי מתמכר זה שנים לפרדיגמת הכוח. בזה אחר זה צועדים בסך על מסכינו ביטחוניסטים חמורי סבר ו"לא מתנצלים", שפורשים בפנינו תוכניות מהפנטות למיגור הקאסם באמצעות חדירות עומק, פעולות קומנדו נועזות, ושלל רעיונות יצירתיים שדומה כאילו נלקחו מארסנל המבצעים של 'שליחות קטלנית 2' או 'רמבו 3'. בזה אחר זה הם הגיחו בשנה האחרונה אל שדרות, והמיקרופון קלט את הגיגיהם בהתמסרות חסרת עכבות. גם השפה העברית גויסה זה מכבר ועיצבה אינוונטר של מילים "תקניות" שנוקו מסנטימנטים מיותרים, ואיפשרו את הדיווח הסלקטיבי על הנעשה בשטחים. התקשורת שיתפה פעולה בצייתנות והעברית נולדה מחדש, ממורקת וקלה להגיה. "חישוף", "פעולות הנדסיות", "בלתי מעורבים".

בראשית חודש יוני המדובר, התקיים בשדרות 'פסטיבל קולנוע דרום'. חוויה מרוממת רוח שלא זכתה משום מה לסיקור ראוי. באולמות החשוכים הוקרנו סרטיו המטלטלים של דוד בן שטרית, שעסקו בחוויות הפליטות של נשים פלשתינאיות, ובסיפורם של כמה טייסים שהעזו לסרב פקודה. זה נראה כמעט הזוי. בחוץ שורקים קאסמים ועל המסך ניגר סבל פלשתיני שאין לו סוף. צופים רבים נמלטו מן האולם. הם לא רצו, או לא יכלו, לתת לתמונות לסדוק את מנגנוני ההגנה שלהם. ההבניה התרבותית של אתוס הכוח ותחושת הקרבנות שמזריקים לנו לווריד עם הנשימה הראשונה היא כה עמוקה, עד שלעיתים נדמה כי היא בלתי ניתנת להבקעה. עבורי זה היה רגע רב עוצמה. זו שדרות שאני רוצה לחיות בה. שדרות שלא שוכחת שבצד האחר של המשוואה ישנו סבל אנושי נוסף.

מקוממים אותי שכנינו הפלשתינאים שממחזרים שוב ושוב טעויות היסטוריות ולא משכילים לבנות ריביירה בעזה במקום לירות עלינו קאסמים. בכך, הם חורצים את דינם של מיליוני "בלתי מעורבים" לחרפה נוראה עוד יותר מזו שהם ממילא חיים בה. אבל מי שזרע רוח בארבעים שנות כיבוש – סופו שיקצור סופה, וזו מתרגשת לנגד עינינו ולא מרפה, כן, גם אחרי ההתנתקות. המציאות הולכת ומסתבכת, ולמדינת ישראל יש אחריות כבדה, כבדה מדי, להסתבכות הזאת.

בכל פעם שהשתרר קצת שקט בשנים האחרונות או הושגו הבנות, הגיח החיסול "הממוקד" הבא של מבוקש בכיר או זוטר, ושדרות נכנסה לכוננות ספיגה. למי הועילו כל החיסולים הללו? איזה ביטחון קנינו לעצמנו בסופו של יום חוץ מהמטח הבא?. אחר כך בא הבליץ הגדול. חודשים לא עצמנו עין. לא רק בגלל הקאסמים. צה"ל כתש את "מרחבי השיגור" 24 שעות ביממה מן הים, האוויר והיבשה. לילות חסרי מנוח לשדרות וליישובי הסביבה. חלום בלהות לתושבי רצועת עזה. ירי בלתי פוסק וחסר תוחלת. על מי? על מה? לשם מה? למי זה הועיל? איזה הישגים ביטחוניים הישגנו?

עמיר פרץ עשה בראשית דרכו כשר ביטחון צעד אמיץ. הוא החזיר את הדיון המוסרי אל תוך השיח. אותו מוסר שנדחק לפני שנים אל ירכתי הדיון הציבורי, ואם הוזכר, זה היה בדרך כלל בלשון רפה או במלמול אפולוגטי שנלחש רק לאחר שנסקרו כל חישובי התועלת ובעיות התדמית. לא מה עשינו, אלא איך ניראה בעולם. אולם מי שהחזיר את הדיון המוסרי אל תוך השיח, בנה תוך שבועות ספורים בית קברות בליבו, שבו מוטלות מאות גופות של ילדים ואזרחים פלשתינים חפים מפשע. "אני דורך על נשמתי" אמר פעם יצחק בן אהרון הגדול. בחודש יוני האחרון עמיר פרץ הפך בעיני לגיבור טרגי. הוא דרך על נשמתו. או כך לפחות רציתי להאמין. שלא קהה ליבו. שעוצמתו של צה"ל לא משכרת עד כדי כך. אולם אחרי מלחמת לבנון השניה, אחרי ההרס וההרג הסיטוני בעזה בחסות המלחמה ואחריה – אני כבר לא יודעת במה להאמין.

אהוד אולמרט ועמיר פרץ – משהו חשוב מאין כמוהו התרחש כאן בשבוע האחרון. אל תמסמסו אותו. אפילו התחריתם על הקרדיט. הדבר הנורא שקרה לנו האזרחים, הוא שחדלנו להאמין. תנו לנו תקווה שיש במה להאמין. אפשרו לנו לפתוח חלון. את החלון בחדר המוגן, וחלון הזדמנויות וחלון לדיאלוג. הפסיקו את מדיניות החיסולים. אל תובילו אותנו בכחש פופוליסטי של עוד כוח ועוד כוח. זה לא מרגיע, זה מעורר אימה!!.

דברו איתם כבר!! בערוצים סמויים ובערוצים גלויים. הציעו יוזמה מדינית יצירתית. שיברו את המיתוס הכוזב של "אין עם מי לדבר", שבו מסממים אותנו חדשות לבקרים פוליטיקאים ציניים ודובריהם הנאמנים בתקשורת. אל תסגרו שום חלון הזדמנויות במתכוון, ואל תחסלו שום יוזמה בעודה באיבה, רק כדי להמשיך ולהנציח פרדיגמות חשיבה קפואות.

שיברו את פרדיגמת החד-גדיא המטורף הזה. הכל כבר נוסה עד זרא. השוחט שחט את השור והאש שרפה את המקל שחבט בכלב שנשך לחתול שטרף את הגדי. ורק המים עוד לא כיבו את האש.

נסו לפחות באמת ובתמים, בלי מורא וללא תנאים מוקדמים את האופציה המדינית, את אופציית ההידברות. זוהי חובתכם האזרחית!! זוהי חובתכם המוסרית!! שאם לא כן, עיבודה המצמית של חווה אלברשטיין לשיר החד-גדיא הידוע, יחתום את המציאות שלנו כפי שאני חותמת את הנאום הזה: "שוב מתחילים מהתחלה".

קול קורא מנשים במלחמה

רביעי, אוגוסט 2nd, 2006

קול קורא מנשים במלחמה

פנייה אל:
אהוד אולמרט – ראש הממשלה ושר הרווחה.
ציפי לבני – מ"מ ראש הממשלה ושרת החוץ.
אלי ישי – שר התמ"ת.
מרית דנון – יו"ר הרשות לקידום מעמד האישה.
נורית דבוש – יו"ר מועצת הרשות השנייה.

מזה שבועות מתנהלת מלחמה כבדה בצפון הארץ ובדרומה- מלחמה המתנהלת מעל בתינו, לתוכם ובהם. לא במרחב מוגן אנו חיות, כי אם במרחב מתפרע – לאומית, כלכלית, חברתית, משפחתית ורגשית. בתינו קורסים ועימם קורסות אמונות ותקוות, קורס ביטחון, קורסת האפשרות לחיות. דומה שלא הייתה עוד מלחמה כזו שאלימותה מתנהלת בתוך המרחב האזרחי, שבה מאות אלפי אזרחיות ואזרחים, ילדות וילדים, בישראל, בלבנון וברצועת עזה, חיים תחת איום נורא כל כך ואל מול פגיעות בלתי פוסקות. זוהי מלחמה שמערבבת 'מציאות צבאית' עם 'מציאות אזרחית', שבה התערערו כל ההפרדות השחוקות שחילקו את חיינו לצבא ולחברה, לפוליטי ולאישי, לחוזק ולחולשה, לתקציב הביטחון ולתקציב החברתי. זוהי מלחמה שבה דורשים מהעורף להפגין כוח ומצפים מהחברה האזרחית להחזיק מעמד, אך לא שואלים לדעתה ולא משמיעים את קולה. במרחב התקשורתי שולטים השיח הצבאי והשפה המיליטריסטית. זוהי אינה שפה שמבטאת את חיינו.

כפעילות בארגונים פמיניסטיים אנו מבקשות להאיר את האוכלוסייה שנשארה/ הופקרה בחזית: חלק ניכר בה נשים, ילדים וילדות. רבות מהן נשים מזרחיות, ערביות ועולות חדשות, רבות מהן נשים חסרות אמצעים, חסרות הגנה ורשתות של תמיכה, בחלקן אמהות חד הוריות, בחלקן נשים שחייהן כבר היו ספוגי אלימות קודם לכן. אנו מבקשות להפנות את המבט הציבורי להשפעות הייחודיות של המלחמה על נשים ולצרכים הייחודיים של נשים בזמן מלחמה. את קולן יש להשמיע ולאפשר להן נוכחות במרחב הציבורי. אליהן יש להפנות בנדיבות תקציבי מדינה.

בחדרי חדרים מתנהלות התייעצויות במהלכים צבאיים ומדיניים ומתקבלות החלטות על יציאה למלחמה, על פגיעה מסיבית באוכלוסייה אזרחית, וזאת – ללא בדיקת אלטרנטיבות אחרות, ללא מתן ייצוג הולם לנשים, ללא התייחסות להיבטים אזרחיים ומגדריים וללא דיון מקיף בהשלכות המוסריות וההומניטאריות של המדיניות המלחמתית על החברה האזרחית בישראל ומעבר לגבול.

אנו קוראות לממשלת ישראל להעדיף ערוצים דיפלומטיים לפתרון סכסוכים, להימנע מפגיעה באוכלוסייה אזרחית ולקדם תהליך מדיני. אנו דורשות: ליישם את התיקון לחוק לשיווי זכויות האישה התשי"ב-1951, ברוח החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1325 משנת 2000- ולכלול נשים ממגוון קבוצות אוכלוסיה בכל צוות למשא ומתן מדיני, בין אם לשם גיבוש מדיניות לאומית בתוך ישראל, בנושאים הנוגעים לכלכלה, פנים, עבודה ורווחה, בטחון פנים ונושאים אחרים, לרבות הדיונים ובהם נושאי בטחון והחלטות בדבר המשך המלחמה, הרחבתה או הפסקתה , ובין אם בצוותים (כולל צוותי אד- הוק, המתכנסים במהירות מהיום להיום) לשם קידום פתרון מדיני בדרכי משא ומתן. וזאת, על פי החקיקה שהתקבלה בנושא זה מכבר.

אנו פונות לרשויות: בנושא תעסוקה ופיצוי בגין אובדן הכנסה: להכיר בכך שמרבית הנשים הנשארות באזורי המלחמה הן נשים מחוסרות אמצעים כלכליים ומתמודדות עם נסיבות חיים קשות, פעמים רבות כמפרנסות יחידות. חלקן מתקיימות מקצבאות הביטוח הלאומי, חלקן מתפרנסות מעבודות זמניות, עבודות לא מוכרות (כגון עבודה במשק בית, טיפול בילדים) או עסק זעיר. נשים אלו משוללות רכוש וחסרות רזרבות כלכליות וכתוצאה ישירה מהמלחמה נכרתה פרנסתן כליל או הצטמצמה מאד. נשים אלו זקוקות לסיוע מיידי ושוטף. אנו דורשות לראות נשים אלו ולכלול אותן בכל פתרון כלכלי במשק ובכל חקיקה בנוגע לפיצוי בגין אובדן הכנסה ובגין פגיעה כלכלית ישירה ועקיפה בשל מצב מלחמה. אנו מבקשות לפצות אותן הן בכסף והן במתן שירותים- לעשות זאת מהר, ללא ביורוקרטיה, באופן כולל ובדרך מכבדת.

בנושא אלימות נגד נשים בזמן מלחמה: להכיר בעובדה שמצבי מלחמה מקצינים אלימות בעלת אופי מגדרי המכוונת כלפי נשים ונערות, בתוך המשפחה ומחוצה לה, ולהיערך למניעת אלימות זו כחלק ממדיניות בטחון כוללת. בנוסף – יש לגלות מודעות לכך שמצב מלחמה מעלה טראומות קודמות ועל כן נדרש סיוע לקורבנות של עבירות אחרות שאירעו זמן לפני המלחמה ולקורבנות של נסיבות חיים קשות.

בנושא סיוע משפחתי ונפשי: לגלות אחריות ולהגיש סיוע לנשים ולמשפחות היושבות במקלטים ובבתים: מזון, טפול רפואי, טפול נפשי, חינוך, אמצעי התקשרות, ניידות ועוד. בעקבות המלחמה צפוי לגדול משמעותית מספר נפגעי/ ות הטראומה אשר יזדקקו לטיפול נפשי מתמשך אותו יהיה על המדינה לספק.

בנושא אזרחי המדינה הערבים והערביות: מדינת ישראל מחויבת בהגנתם, בשלומם וברווחתם של אזרחיה ואזרחיותיה הערביים. מחובתה לספק באופן שוויוני סיוע, תשתיות ומידע נגישים החיוניים ליצירת בטחון פיזי, חברתי וכלכלי לכל אזרחיה. אנו מבקשות להפנות מבט לכך שנשים ערביות הינן פגיעות במיוחד להשלכות הכלכליות והחברתיות של המלחמה ויש לספק להן מענים מתאימים.

אנו פונות לאמצעי התקשורת: בדרישה לכלול נשים בכל תוכנית ודיון – צבאי, מדיני, חברתי וכלכלי ולהביא את נקודת המבט המיגדרית והאזרחית בתוכניות אלו.

ארגונים חתומים:
אשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה
מרכז מהות – מידע הדרכה ותעסוקה לנשים
העמותה להעצמה כלכלית לנשים קול האישה – מרכז פמיניסטי ירושלים
איתך – מעכי – משפטניות למען צדק חברתי
קואליציית נשים לשלום
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
שדולת הנשים בישראל
אחותי – למען נשים בישראל

פרלמנט נשים

בית נשים פמיניסטי

פמיננסי – מכללה להעצמה נשית.

של מי העסק הזה לעזאזל? או: שמישהו ישתיק כבר את הזברות? / לין חלוזין-דברת

שלישי, יולי 25th, 2006

"ראית פעם זברה נטרפת בידי צ'יטה? זו חיה די דבילית, אבל חיננית, אין מה לומר."
(א. המינגווי לידידה מפוספסת)

בבוקר יום ה' הזברה קמה לצלילי הסירנה, פשטה את הפיז'מה, והתבשרה שסוף סוף מישהו מוכן להסביר לה מה קורה פה. הרי הזברה יודעת לקרוא, ומר יגאל כרמון החליט שהוא משווק את הדו"ח האחרון של ממר"י באמצעות שירותיו האדיבים של מר עקיבא אלדר מעיתון הארץ [1] . למי שלא יודעת, יגאל כרמון הוא אל"מ בדימוס ששירת כמפקד בכיר באגף המודיעין של צה"ל. עכשיו כשהוא בדימוס ויש לו הרבה פנאי, הוא גם לוחש לסוסים (זברות הוא אוהב פחות). כך לפחות על-פי אלדר, המציין בכתבתו כי כרמון מתקשר מדי פעם לאיזה ידיד שהוא במקרה גם שר, ומספר לו כל מיני תיאוריות שיש לו על הקשר בין תכנית הגרעין של איראן, ה-8G, והילדים שצריכים להיהרג בעוד שבוע בביירות. זה מאד מרגיז שהשר לא תמיד מבצע בדיוק מה שאומרים לו, מתרעם כרמון, ובתור זברה שהשרים שלה אף-פעם לא מקשיבים לה, אני נוטה להסכים.

אלדר פורש בהתלהבות רבה את משנתו של כרמון, ואל הכתבה מתגנבים אפילו נימים דקים של הערצה לכושר הניתוח הנבואי של הידיד החדש. על-קצה המזלג זה הולך כך: כל הסיפור הזה עם חיזבאללה, חמאס, הקטיושות, החיילים החטופים ופירוק לבנון לחתיכות קטנות, זה בגלל שאיראן רוצה להסיט את תשומת הלב מתכנית הגרעין שלה. משום-כך, פרוץ הקרנבל חל בתזמון מדהים עם פתיחת ה-8G. כרמון שזיהה את המלכודת האיראנית מבעוד מועד, הזהיר את חבריו במערכת הפוליטית, והפציר בהם "שינשכו את השפתיים עד אחרי הפגישה בבריסל בין המתאם המדיני של האיחוד האירופי, חווייאר סולאנה, לראש המועצה לביטחון לאומי של איראן, עלי לאריג'אני." אלא שהטמבלים האלו שלא יודעים לקרוא פרסית, לא התאפקו, והתעקשו להגיב מייד. כך סוכלה תכניתה של ארה"ב לחבל בברית הנרקמת בין רוסיה לאיראן, ועכשיו מי יודע מה יהיה. הכתבה מסתיימת בהצהרה שלא ברור אם היא בגדר הבטחה, איום או שניהם: "רק איראן יכולה לרסן את החיזבאללה ולעצור את ההידרדרות. ורק אמריקה יכולה לעצור את איראן."

הפרק בו מתוודעת הזברה מקרוב (קרוב מדי) לחבורת בזוקה-ג'ורג'

אלדר לא מספר לנו אילו עוד חברים יש לכרמון חוץ מכאלו שהתמנו במקרה לשרים בממשלת ישראל [2] . "מכון המחקר לחקר תקשורת המזרח התיכון" (ממר"י), הוקם בשנת 1998 בידי יגאל כרמון וד"ר מירב וורמסר. וורמסר לא צריכה חברים – יש לה את עצמה – היא נחשבת כיום לאחת התיאורטיקניות הבולטות בגווארדיה הניאו-קונסרבטיבית המנפקת לבוש את תכניות הפעולה שלו. חיפוש מהיר באינטרנט (אפילו זברות יודעות לתפעל את זה) מגלה כי נכון ל-2003 היא גם מינכ"לה את "המרכז למדיניות מזרח-תיכונית" במכון הדסון, אינדיאנפוליס [3] . מה עושה המכון הזה? בואו נניח שאף אחד לא יודע (בגלל זה קוראים לזה מכון). אבל אנחנו כן יודעות שאחד ריצ'ארד פרל, שבמקרה היה יו"ר המועצה למדיניות ביטחונית בפנטגון, מונה לחבר הנאמנים של המוסד הזה מיד לאחר שעזב את המחומש. ריצ'ארד עוד יחזור אלינו בפרק הבא, לפני שתספקנה להתגעגע. בינתיים, תאלצנה להסתפק בפיתול קטנטן וחסר-חשיבות בעלילה: האדם עמו חולקת מירב וורמסר את חייה, דייויד וורמסר, הוא היועץ לענייני המזרח-התיכון של אחד דיק צ'ייני. כן אותו אחד. סגן ג'ורג'י-סדר-W(עולמי)-חדש-בוש.

וכך, זברות יקרות שלי, אם חשבתן שהצלחתן לחמוק מגרסת W בגמגום ישיר לתושבי האימפריה, תוכלו לקבל את המקור ממש (כלומר את אלו שאומרים לו מה לגמגם) ב"הארץ", ב"הרלד טריביון", ואם אתן ממש נכספות, הרי שמירב כותבת מדי פעם טורים אינטליגנטיים, כך אומרת השמועה, ל"ג'רוזלם פוסט". אם לא הספיק לכן ש-W עוסק בעיצוב תדיר של הסוואנה שלכן בכל מקום על-פני כדור-הארץ (גם באזורים המשווניים), אתן יכולות להתענג על פניני החכמה שלו בעיתונות העולמית. טוקיו, ביירות, תל-אביב, שדרות, וושינגטון – אתן מוזמנות להיות תיירות מזדמנות ולהרגיש בכל מקום בבית. אבל מה קשורה ביירות אתן שואלות? ביירות זה הדבר האמיתי. שם אתן יכולות לקבל את חבורת בזוקה-ג'ורג' בלייב – כי דיוויד וורמסר, בין יתר תפקידיו (אותם הוא ממלא למרבה הצער במסירות), הוא גם ראש "הוועדה האמריקאית ללבנון החופשית". "חופשי" במונחים אמריקאיים, כידוע, הוא כל מקום שמנוהל על-ידי חבורת בזוקה-ג'ורג' באופן ישיר, מיידי וללא התנגדות מיותרת. כך בשנת 2000, פרסמה הוועדה המודאגת ממצב החופש בעולם, דו"ח מיוחד שנקרא "סיום הכיבוש הסורי בלבנון: התפקיד האמריקני?". מאז חרירי נרצח והיתר – היסטוריה. מי שלא רצתה לקבל W דרך ה"עיתונות החופשית" תקבל אותו במקלט בחיפה, ואם לא שפר עליה גורלה, באזכרה לקרוב-משפחה באחד מפרברי ביירות.

הפרק בו מתברר שמה שנראה כמו חוש נבואי הוא בעצם כישרון ניהול

כמיטב המסורת, לסאגה הזו יש פינה ישראלית חמה נוספת, ויש אומרים אפילו חמה מאד. ב-1996 כינס ביבייהו נתניהו את מועצת החכמים הפרטית שלו. לא ברור אם הזברה שילמה על הקייטרינג או הייתה בעצמה המנה המרכזית. על-פי המסמך שבידי פרופ' בחתיאר [4] , גרסה זו של המערה החשמלית נקראה "קבוצת למידה בנושא אסטרטגיה ישראלית חדשה לקראת שנת 2000". ומי היה שם? בין הפותרות נכונה תוגרל איראן. נכון, מאמי, בין היתר היו שם מירב (וורסמר), דיוויד (וורסמר) וריצ'ארד (פרל). ומה אמר האוראקל? קבלי יהלומים נבחרים:

"במשך ארבע שנים חתרנו לשלום המבוסס על מזרח-תיכון חדש. אנו בישראל איננו יכולים לשחק בתפקיד התמימים בחוץ-לארץ כאשר העולם אינו תמים. השלום תלוי באופיים ובהתנהגותם של אויבינו (…) הפגנת אמביוולנטיות מוראלית, בין המאמץ לבנות מדינה יהודית לבין השאיפה לחסלה באמצעות העיקרון של "שטחים תמורת שלום" לא תבטיח "שלום עכשיו". רק הסכמה ללא תנאי של הערבים לזכויותינו, ובמיוחד למימד הטריטוריאלי שלהן, "שלום עבור שלום", הוא בסיס יציב לעתיד…"

מקרא:

שלום 1: מה שאי-אפשר לכפות בכוח אפשר ביותר כוח

מזרח-תיכון חדש: העמקת השליטה בשטחים הכבושים, ויצירת שווקים כלכליים חדשים (חופשיים, חופשיים מאד)

שלום 2: מה שאי-אפשר לכפות ביותר כוח אפשר בהמון כוח

ולמי שעדיין לא סגורה על-זה:

"סוריה מתמודדת מול ישראל על אדמת לבנון. ישראל תוכל לאמץ גישה אפקטיבית שארה"ב תוכל להזדהות עמה, אם תנקוט יוזמה אסטרטגית לאורך גבולה הצפוני ותפעיל את חיזבאללה, סוריה ואיראן כסוכנויות מרכזיות של תוקפנות בלבנון."

ובהמשך:

"כל זאת מניח מעבר חד מן הסיסמה "שלום כולל" לתפיסה אסטרטגית מסורתית המבוססת על מאזן כוח."

וגם:

"ישראל יכולה לעצב את סביבתה האסטרטגית, בשיתוף עם טורקיה וירדן, באמצעות החלשת כוחה של סוריה, בלימתו ואף דרדורו לשפל המדרגה. מאמץ כזה עשוי להתמקד בהסרת משטר סדאם חוסיין בעיראק – מטרה אסטרטגית ישראלית בזכות עצמה – כאמצעי לסיכול השאיפות הסוריות באזור."

מובן שאפשר לייחס לחבורת המופלאים כוחות על-טבעיים; הקשר שלהם אל העולם שמעבר אפשר להם לחזות מבצע צבאי ישראלי בשם ענבי-זעם, סדר יום חדש בלבנון, פוליטיקה סורית כנועה, נפילת סדאם, ואפילו העלמות המילה "שלום" מן השיח הפוליטי בישראל. כבר שמעתי כמה סברות יותר מתקבלות על-הדעת, או במילים אחרות, לא צריך לדעת לקרוא בגרמי-השמיים כשאפשר פשוט להזיז אותם ממקום למקום באמצעות לוויין מונחה! בסוגיית זהות המערך הלווייני קשה להכריע: הפרשנים האמריקאים המבקרים את מדיניות ארה"ב במזה"ת טוענים כי ישראל מנהלת את ארה"ב; מהמזרח התיכון הדברים נראים קצת אחרת. כשהזברות נוכחות חדשות לבקרים שאין להן נציג בפרלמנט, ושאף אחד לא יגן עליהן מאלפי הסוגים של האלימות המשתוללת מחוץ לבית (ולפעמים גם בפנים), לא בדיוק ברור להן איך אפס כוח פוליטי במדינה שלהן עצמה עולה בקנה אחד עם היותן קיסריות העולם. העולם אולי שייך למי שמנהל אותו, אבל לזברות הנודדות בין חברת כוח אדם לשנייה זה לא ממש עוזר. מבחינתן, מעולם לא הייתה הסוואנה מקום פחות מסביר פנים. (ואת זה אפשר כמובן לומר גם על כמה זברות שמשוטטות ממש לא רחוק מהבית הלבן).

הפרק בו הזברה נזכרת שפעם היא כבר פגשה את כל הצ'יטות האלו

הגרסה המקומית של מכוני מחקר בעניבה היא מכוני מחקר עם פלאפל בדימוס. מה שמשותף לשתי הגרסאות הוא שזברות הן לא חברות מועדון, והמילים "פלסטין" ו"פלסטיניות" למשל, לא מופיעות כלל במילון של חבורת בזוקה-ג'ורג'. סוס עם פסים? בפרשנות של מאסטרו כרמון למתרחש באזורנו אין חיה כזו. הלוחשים לסוסים פשוט אינם מתעניינים במי שאין לו כוח פוליטי, ובצדק מבחינתם.

אבל מחוץ להיגיון של הכוח, רואים דברים מכאן (אלו שאי-אפשר משם). כי בימים רגילים, כרמון לא כל כך מתון. בדרך-כלל, הוא אינו מייעץ למערכת הפוליטית לנצור אש, אלא ההפך מכך. למעשה, לא יהיה זה מוגזם לומר שהוא אחד משורת מחרחרי מלחמה האפקטיביים יותר באזורנו. באופן מפתיע, הוא אינו משמש רק כחולייה מקשרת בין החדר הסגלגל לבונקר בקריה. כך, ביוני 2004, בעת אתנחתא קלה בפיגועים בישראל, הוא אירח באולפני ממר"י בירושלים את ד"ר מחמוד א-זהאר, בשעתו מנהיג החמאס ברצועת עזה [5] . א-זהאר, נציג האופוזיציה המרכזית דאז לערפאת, נתן ראיון לרשת "אל-ערבייה". כיצד יתכן שהראיון הוקלט דווקא בממר"י? למישהו בוושינגטון פתרונים. אולי למירבוש? כנראה לא נדע לעולם. לשאלה מהו הגורם המרכזי להפסקה הזמנית בפיגועים א-זהאר וכרמון סיפקו כמו במקרה תשובות דומות מאד: פעולות המנע והענישה של צה"ל בשטחים – הסגר הכולל על עזה, החומה, והמשבר שהחמאס נקלעה אליו לאחר ההתנקשות באחמד יאסין ועבד אל-עזיז רנתיסי – כל אלו גורמים לשיתוק זמני של התנועה. כרמון מצוטט בעקיפין כאומר: "הריגת המנהיגים בעזה הפחידה את חברי הנהגת חמאס בחו"ל, בראשות חאלד משעל, מפני שההנהגה בחו"ל זקוקה מאוד למנהיגים שבתוך השטחים ובלעדיהם קשה לה להגיע לפעילים בשטח." עם זאת, הוא מודה בכך שהמנהיגים הפוליטיים אינם אחראים ישירים לפיגועים: "לא מדובר בכך שהמנהיגים הפוליטיים של חמאס נתנו הנחיות מפורטות למבצעי הפיגועים, הנחיות שבלעדיהן הפעילות משותקת. ההסבר הנכון הוא שללא הנהגה פוליטית קשה מאוד לפעילי השטח לפעול. אנשי הזרוע הצבאית של חמאס, "גדודי עז אל-דין אל-קסאם", זקוקים לגיבוי מדיני-אידאולוגי למעשיהם. הם צריכים שמנהיגים כמו יאסין ורנתיסי ישרטטו עבורם קווים רעיוניים לפעולות, יעניקו לגיטימיות ומסגרת פוליטית לפיגועים." מבחינתו של החוק הבינלאומי, אם כרמון אכן אמר את הדברים, יש לכך משמעות מסוימת – זו בגדר הענקת לגיטימציה לפשעי מלחמה. לכל מי שמתעניינת – התנקשות באישים פוליטיים בשטח כבוש בתואנה שהם עלולים לספק מצע אידיאולוגי לפעולות אלימות זה פשע מלחמה. ישראל עושה את זה מדי יום ביומו כמעט.

בהמשך הכתבה של רובינשטיין (שפורסמה כזכור לפני יותר משנתיים) מופיעות גם סברות אחרות לגבי הסיבות להפסקת הפיגועים, כמו פעילות הרשות והלחץ שמפעילות מצרים וירדן על החמאס והג'יהאד, אך אלו כמובן מוצלות בידי האודים העשנים שמותירים אחריהם הגנרליסימוס. הכתבה מסתיימת במילים שמוכיחות שאולי בכל זאת עדיף לזברות מכל מין וסוג להקשיב לפלסטינים ולא לנציגות הבית-הלבן באזורנו: "אבל אי אפשר למצוא אפילו פלסטיני אחד שחושב שהשקט היחסי יימשך לאורך ימים. מכרים של חסן חמורי, בעל מלון קטן בדרך שכם, שישבו במשרדו בסוף השבוע שעבר, העריכו שתוך שבועות יתחולל גל חדש של פיגועים. אחד מהם אמר שהשלמת גדר ההפרדה בירושלים ובדרום הגדה תיצור מצוקה אדירה באזורים ובשכונות שיושמו במצור. יהיו בעיות אנושיות קשות שיביאו להתפרצויות אלימות. כולם הסכימו שייקח מעט זמן עד שהארגונים השונים יתאימו עצמם לנסיבות החדשות של ההפרדה, ואז יתחדשו הפיגועים." לכן יש לנו, זברות יקרות, סיבה טובה להניח כי לכרמון היו טעמים משלו לטעון בפני אלדר שהוא חתר להשעיית הפעולות האלימות. באותה הנשימה בה הוא מאשים את המערכת הפוליטית במחדל, הוא גם מצוטט בין היתר כאומר: "תמיד אפשר לחזור ולפגוע בלבנון." ואנחנו לתומנו חשבנו שלישראל אין שום אינטרס לפגוע בלבנון! הרי היה זה ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל שאמר רק לפני כשבוע: " אין למדינת ישראל שום סכסוך טריטוריאלי, לא בגבולנו הדרומי, ולא בגבולנו הצפוני. בשתי גזרות אלה אנו יושבים על הגבול הבינלאומי המוכר. כך, מול הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, כך מול לבנון. אין לנו כוונה להתערב בענייניהן הפנימיים. אדרבא, יציבותה ושלוותה של לבנון חופשית משלטון כוחות זרים ושל הרשות הפלסטינית, רצויים למדינת ישראל." אז או שאולמרט שיקר, או שלבית הלבן המסור מאד לעבודת החופש שלו יש בכל זאת כמה חילוקי דעות עם רוה"מ.

הפרק בו מתחוור כי אפשר לראות בברור גם (ובעיקר) אם לובשים פסים

למרות שעיטורי הקרב היחידים שלנו מתמצים בהוכחות לכך שנותרנו עדיין בחיים, גם אנחנו יודעות לספר סיפורים לשעת לילה מאוחרת. ולכן, חברים, נפנה כעת לגרסת הזברות למאורעות האחרונים בסוואנה:

הביקורת של כרמון על המערכת הפוליטית בישראל – בעיקרון הזרוע המבצעת של חבורת בזוקה-ג'ורג' – מזכירה באופן פתלתל ביקורת אחרת, שריצ'ארד פרל ידידנו פרסם בוושינגטון פוסט לא מכבר [6] . פרל נוזף שם בבוש שהתרכך ובחר לרגע בדרך המשא-ומתן בספקו לאיראן ארכה. תמיד יכול להיות שהביקורת היא כנה, אבל איכשהו נדמה שמכיוון שכל ההוכחות מצביעות על כך ש-AIE מנהל את המדיניות הביטחונית של האימפריה, וממר"י את זו של ישראל, כל זה ממש ממש בכאילו. הזברות למודות הניסיון אך נטולות הגישה למועצות החכמים של הצ'יטות יכולות רק לקדם השערות זהירות פחות או יותר בעניין זה. לפיכך, נראה להן זהיר מספיק לנחש שלחבורת בזוקה-ג'ורג' יש אינטרס לקדם בימים אלו תזה חדשה: תיאורית הגושים קוראים לזה [7] .

על-פי תיאורית הגושים, רוסיה חותרת להשבת בכורתה באמצעות בחישה בענייני המזה"ת וחיזוק איראן. העולם יחזור בקרוב להיות בי-פולארי, כמו שאנחנו אוהבים אותו, מתריעה חבורת בזוקה-ג'ורג'. בק טו דה קולד-וור, אעלק. אלא שאנחנו הזברות, שלא כלולות בשום צד של הקוטביות הקרה-חמה הזו, נזכרנו שיש צ'יטה נוספת שאף אחד לא דיבר עליה מזמן. זו צ'יטה מסוג נמר בנגאלי, והיא מתגוררת בסין. מה עם סין, כרמון? מה עם הנפט שסין כל-כך זקוקה לו, ושלאחר שאתה וחבריך פרקתם את עיראק והשתלטתם לחלוטין על ערב-הסעודית, יכול להימצא לה רק אצל אחמדיניג'אד? על-פי הדוח"ות השנתיים של בריטיש פטרולום, בשנת 2005, צריכת הנפט של סין עמדה על 8.2% מן הצריכה העולמית, והיא תתקרב במהירות לנתח שתופשת בה ארה"ב (25%). למעשה בשנה זו, סין תפסה נפח של יותר מ-50% בגידול בצריכת האנרגיה העולמית [8] . לא שכחנו את פרשת הנשק האווירי "ההגנתי" לכאורה, ואת הנו-נו שקיבלה ישראל מארה"ב. אין ספק שאיראן עושה שריר, ויכול מאד להיות שלנסראללה לא נורא אכפת מהטבח שאתה וחבריך מארגנים בעזה, אבל הנמר הבנגאלי הוא דאגתכם המרכזית גם בימים אלו, ולא הנשק הגרעיני שלאיראן אין (אפילו על-פי הערכות אמריקאיות) וגם לא יהיה לפחות לזמן-מה. מה קרה? רוסיה לא עשתה בדיוק מה שאמרו לה? לא יישרה קו עם המשטר העולמי החדש, שאפילו צרפת המרדנית כבר משרתת במסירות?

למעשה, בין אם הסדר העולמי החדש בסוואנה נועד כדי להשיג הגמוניה בלתי-מעורערת בצד הימני או השמאלי של איראן, לנו הזברות זה לא משנה. בכל מקרה, אנו נהייה הראשונות שתטרפנה. אם נשרוד את הפצצות החכמות שאמורות להגיע בימים הקרובים באריזת מתנה [9] , הרי שניפול חלל בידי כלכלת סחר העבדים שתשכלל את אופני הפעולה שלה בעודה קורצת לסְפר החדש של האימפריה. לכן כל הדארת' וויידריות הזו משעממת אותנו מוות. לכו התעללו בכוכבים אחרים והניחו לנו בשקט.

לא יודעות מי מממן את ממר"י ובעצם – לא ממש אכפת לנו. אנחנו הזברות – דוברות רוסית, ערבית פלסטינית בניב פלאחי או עירוני, מרוקאית, אמהרית, עברית – מעדיפות להריץ קטעים ביחד על הרפתקאות הלילה שעבר מאשר להזיז מדינות ממקום למקום תוך כדי גריפת גופות לקברי אחים. שאלה של טעם, תגידו. אנחנו מעדיפות להתעסק בשטויות: מה נכין לאכול מחר, ולאיזה בית-ספר עדיף לרשום את הילדים. פצצות מונחות, רשתות ריגול, טנקים ומזל"טים לא נורא מעניינים אותנו. והאמת? לא אוהבות הפגנות, עצומות, וקרבות עם שוטרי מג"ב לאורך הגועל נפש הזה שנקרא "חומת ההפרדה". אם כל הגנרלים מסביב היו שותקים סוף-סוף, היינו בשמחה רק מחליפות כל היום פיז'מות בשמלות מצויצות וסרבלים במכנסי התעמלות וורודות. אך כל עוד לא תאפשרו לנו לצאת לחופשה ביחד, פלסטיניות ויהודיות, באחד הרבעים היפהפיים של ביירות ששופצה לאחר מלחמת לבנון הישראלית הראשונה (לפני שהחרבתם אותה בשנייה), אנחנו נמשיך לעשות את מה שאנחנו יודעות הכי טוב – להיות חברות זו לזו במאבק שלנו לחיים ביחד. כי לנו אין רובים ואנחנו גם לא רוצות כאלו. כל מה שיש לנו, זה את הסולידאריות שלנו, את החוויות המשותפות שלנו ואת הניסיון שלנו בהקמת מוסדות פוליטיים המבוססים על כבוד הדדי ושוויון בין שונות. והדרך עוד ארוכה, אנחנו יודעות, ולא קל ללכת בה. לשיר ביחד ולשמור על כל הצבעים והגוונים חופשיים ובוהקים באותה מידה זה לא פשוט. כי שלוליות הדם שמותירים מטוסי הקרב שאתם מאווררים בימי חג ומועד לא משכיחות מאיתנו את הבירוקרטיה של הדיכוי שאתם מפרנסים כאן בשאר ימות השבוע. אבל עד שתכניסו בחזרה את כלי המלחמה שלכם לארונות המתים האפלים בהם אתם מאכסנים אותם, רק רצינו שתדעו, שגם כשהתותחים רועמים הזברות לא שותקות.

מוקדש באהבה לכל הניצודות והניצודים באזורנו, לכל האסירים והאסירות, וגם לאלו שרק שבויים במדים המפוספסים של הזהות האתנו-דתית-לאומית שלהם

* לין חלוזין-דברת נשים נגד מלחמה.

1. אלדר, עקיבא. "כך נפלנו במלכודת האיראנית", הארץ, 20.7.06, http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/740576.html
2. מקורות יודעי-דבר מספרים שכרמון עוסק כבר שנים בלחשנות סוסים, עוד הרבה לפני הקמת ממר"י. בין היתר הוא שימש כיועצו של בגין, ובאופן כללי הוא מזוהה בישראל כאיש ליכוד. מובן מאליו, שאם פרץ הוא שר הביטחון של אולמרט, האבחנה הזו חסרת משמעות. למעשה, מסורת ארוכה של ממשלות אחדות בין מפלגות "ליכוד" ו"עבודה" כבר הפכה אותה מזמן למיותרת, כפי שנראה גם בהמשך.
3. ר' למשל:Curtiss H. Richard, Special to Arab News, "The Secret Life of Meyrav Wurmser", Al-Jazeerah.info. opinions, 30.5.0, http://www.aljazeerah.info/Opinion%20editorials/2003%20Opinion%20Editorials/May/30%20o/The%20Secret%20Life%20of20Meyrav%20Wurmser.htm
4. Dr. Bakhtiar, Abbas, "Why the United States Invaded Iraq and is NowThinking About Invading Iran", Mid-East Realities, 12.5.2006,http://www.middleeast.org/print.cgi?category=Magazine&year=2006&month=5&num=1424
5. המאמר במלואו התפרסם באחד המכונים החשובים של הניאו-קונס, ה- American Enterprise Institute, (AIE).צ'ייני בעצמו היה חבר הוועד המנהל של הדבר הזה,ולמיטב ידיעתם של המומחים, אשתו עדיין מייצגת אותו שם בכבוד.Perle, Richard. "Why Did Bush Blink on Iran? (Ask Condi)", AEI. A version of this article appeared in the Washington Post on June 25, 2006.
6. רובינשטיין, דני. "מה גרם להפסקת הפיגועים?", הארץ, 13.6.04, אתר וואלה:http://news.walla.co.il/?w=//556121
7. זברות שממש מתעניינות בהלכי הרוח האופנתיים ביותר בסוואנה-אוכלת-יושביה, תוכלנה להתעדכן ב: http://memri.org/bin/latestnews.cgi?ID=IA28806
8. ר': http://www.bp.com/sectiongenericarticle.do?categoryId=9009486&contentId=7017968
9. שירות הארץ, "ארה"ב מאיצה משלוח פצצות "חכמות" לבקשת ישראל", הארץ, 22.7.06, http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/741390.html


Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(): Failed opening 'footer1.php' for inclusion (include_path='.:/usr/local/php56/lib/php') in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

עזרו לנו לעשות שינוי

תעזרו לנו היום על מנת להמשיך מחר‫!‬