Posts Tagged ‘מצור’

עזה קוראת לך. נור סווירקי

רביעי, מאי 31st, 2017

ארגונים ומוסדות בינלאומיים מזהירים כי עזה נמצאת על סף משבר הומניטרי[1] למרות הסיוע ההומניטרי הניתן על ידי הקהילה הבינלאומית. עזה עומדת, כבר עכשיו, בפני משבר מים, זיהום קיצוני, מחסור בחשמל, גישה מוגבלת לשירותי בריאות וחינוך, בנוסף למצוקה הכלכלית. כל הקשיים הללו הופכים את החיים למאבק יומיומי של הישרדות עבור תושבי עזה, נשים וגברים כאחד. בתוך כל זה, נשים מתמודדות עם מגוון רחב של אתגרים ייחודיים[2]. מצב זה הוא התוצאה המצטברת של המצור על עזה, בנוסף לסבבי ההתקפות הצבאיות התדירים על הרצועה מדי כמה שנים, ולניסיונות הכושלים לשיקום הרצועה בין סבבים אלה.

רצועת עזה נמצאת תחת רמה גבוהה של שליטה אפקטיבית מצד ישראל ועל כן עזה, נמצא תחת כיבושה של ישראל. ישראל סירבה שוב ושוב למלא את התחייבויותיה כפי שמתחייב מכוח משפט הבינלאומי.

לכן, אנו פונות ופונים לאו"ם ולאיחוד האירופי, לחייב את ישראל לשאת באחריות ולהבטיח זכויות אדם לתושבי ותושבות עזה.

 

לינק לעצומה: https://goo.gl/JUjaqb

 

[1]  https://goo.gl/tpN0fZ

[2] נשים מבעד למצור: קבוצת מאמרים על הנשים בעזה, הקואליציה, 2017.

עזה קוראת לך. היבא אל- דנף

שלישי, מאי 30th, 2017

ארגונים ומוסדות בינלאומיים מזהירים כי עזה נמצאת על סף משבר הומניטרי[1] למרות הסיוע ההומניטרי הניתן על ידי הקהילה הבינלאומית. עזה עומדת, כבר עכשיו, בפני משבר מים, זיהום קיצוני, מחסור בחשמל, גישה מוגבלת לשירותי בריאות וחינוך, בנוסף למצוקה הכלכלית. כל הקשיים הללו הופכים את החיים למאבק יומיומי של הישרדות עבור תושבי עזה, נשים וגברים כאחד. בתוך כל זה, נשים מתמודדות עם מגוון רחב של אתגרים ייחודיים[2]. מצב זה הוא התוצאה המצטברת של המצור על עזה, בנוסף לסבבי ההתקפות הצבאיות התדירים על הרצועה מדי כמה שנים, ולניסיונות הכושלים לשיקום הרצועה בין סבבים אלה.

רצועת עזה נמצאת תחת רמה גבוהה של שליטה אפקטיבית מצד ישראל ועל כן עזה, נמצא תחת כיבושה של ישראל. ישראל סירבה שוב ושוב למלא את התחייבויותיה כפי שמתחייב מכוח משפט הבינלאומי.

לכן, אנו פונות ופונים לאו"ם ולאיחוד האירופי, לחייב את ישראל לשאת באחריות ולהבטיח זכויות אדם לתושבי ותושבות עזה.

 

לינק לעצומה: https://goo.gl/JUjaqb

 

[1]  https://goo.gl/tpN0fZ

[2] נשים מבעד למצור: קבוצת מאמרים על הנשים בעזה, הקואליציה, 2017.

אנטוניו גוטרס ופדריקה מוגריני: נשים דורשות: להפסיק את המצור על עזה היום!

רביעי, מרץ 29th, 2017

אל האו"ם והאיחוד האירופי: זה בידיים שלכם!

  1. לכלול נשים ובני נוער בכל הניתוחים וההחלטות המדיניות הקשורות לעזה.
  2. לוודא מתן דין וחשבון של ישראל בגין הפרות זכויות האדם שהיא מבצעת בעזה.

 

ארגונים ומוסדות בינלאומיים מזהירים כי עזה נמצאת על סף משבר הומניטרי[1] למרות הסיוע ההומניטרי הניתן על ידי הקהילה הבינלאומית. עזה עומדת, כבר עכשיו, בפני משבר מים, זיהום קיצוני, מחסור בחשמל, גישה מוגבלת לשירותי בריאות וחינוך, בנוסף למצוקה הכלכלית. כל הקשיים הללו הופכים את החיים למאבק יומיומי של הישרדות עבור תושבי עזה, נשים וגברים כאחד. בתוך כל זה, נשים מתמודדות עם מגוון רחב של אתגרים ייחודיים[2]. מצב זה הוא התוצאה המצטברת של המצור על עזה, בנוסף לסבבי ההתקפות הצבאיות התדירים על הרצועה מדי כמה שנים, ולניסיונות הכושלים לשיקום הרצועה בין סבבים אלה.

רצועת עזה נמצאת תחת רמה גבוהה של שליטה אפקטיבית מצד ישראל ועל כן עזה, נמצא תחת כיבושה של ישראל. ישראל סירבה שוב ושוב למלא את התחייבויותיה כפי שמתחייב מכוח משפט הבינלאומי.

לכן, אנו פונות ופונים לאו"ם ולאיחוד האירופי, לחייב את ישראל לשאת באחריות ולהבטיח זכויות אדם לתושבי ותושבות עזה.

 

לינק לעצומה: https://goo.gl/JUjaqb

 

[1]  https://goo.gl/tpN0fZ

[2] נשים מבעד למצור: קבוצת מאמרים על הנשים בעזה, הקואליציה, 2017.

נשים מבעד למצור

שלישי, מרץ 28th, 2017

ארגונים בינלאומיים מתריעים כי עזה עומדת בפני אסון הומניטרי. כבר עכשיו משבר המים, הזיהום, המחסור באספקת חשמל והמצוקה הכלכלית מייצרים מאבק יומיומי להישרדות בקרב תושבות ותושבי עזה. זהו תוצר של למעלה מעשור של מצור על עזה כשמדי כמה שנים, עזה נתונה למתקפות חוזרות ונשנות ונסיונות שיקום בין לבין.
בתוך כל זאת, נשים בעזה מתמודדות עם אתגרים וקשיים ייחודיים. אם המצב הכללי בעזה אינו מדובר כמעט בכלל, מצב הנשים בעזה מדובר עוד פחות. דווקא עכשיו, עלינו להיות קשובות לקריאות שעולות מעזה, ללמוד את המצב ולפעול.

17554380_10154964204206263_6081745177452652529_n
על נושאים אלו נשים את הזרקור בכנס "נשים מבעד למצור". סביב הכנס, נשיק קמפיין ציבורי בעניין מצב הנשים בעזה ונשמח להשתתפותכן.
29/3/17 יום רביעי בשעות 18:00-20:00 בתאטרון אלסראיא. מפרץ שלמה 10, יאפא.

95 ארגונים פמיניסטיים מישראל ומהעולם לממשלת בריטניה: אפשרו להעמיד לדין פושעי מלחמה ישראלים

שלישי, דצמבר 22nd, 2009

95 ארגוני שלום פמיניסטיים מ-24 מדינות ברחבי העולם, ביניהם 20 ארגונים ישראליים ופלסטיניים, פנו הבוקר (ג', 22.12.09) במכתב לראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, ולשר החוץ הבריטי, דיוויד מיליבנד, בדרישה שלא יגבילו את עקרון השיפוט האוניברסלי בבריטניה. השיפוט האוניברסלי מאפשר לבתי משפט מקומיים ברחבי העולם להעמיד לדין פושעי מלחמה זרים – ובהם אהוד אולמרט, אהוד ברק, ציפי לבני ובכירים נוספים בדרג המדיני והצבאי בישראל, אשר הובילו את המלחמה בעזה לפני שנה.

את המכתב יזמה "קואליציית נשים לשלום", ארגון פמיניסטי ישראלי, שקם בשנת 2000 ופועל נגד הכיבוש ובעד צדק חברתי. המכתב נשלח בעקבות התבטאויותיהם של בראון ומיליבנד על כוונתם להגביל את השיפוט האוניברסלי בבריטניה – לאחר שבשבוע שעבר הוציא בית משפט בלונדון צו מעצר כנגד ח"כ לבני.

לדברי הארגונים, דו"ח גולדסטון מעלה חשדות כבדים לביצוע שיטתי ומכוון של פשעי מלחמה במהלך מבצע "עופרת יצוקה". המכתב דורש מראש הממשלה ומשר החוץ הבריטיים "לשמר ולהבטיח את העקרון החשוב של שיפוט אוניברסלי, על אף לחצים פוליטיים מצד פושעי מלחמה ובני בריתם".

הארגונים טוענים כי הגבלת השיפוט האוניברסלי מהווה תקדים מסוכן ביחס לאפשרות להעמיד לדין פושעי מלחמה מכל העולם. לדבריהם, "כארגונים פמיניסטיים, אנחנו רואים בכך שיתוף פעולה עם אלימות כלפי נשים, שכן במצבי מלחמה וסכסוך נשים וילדות נפגעות יותר מעוני, פליטות, מעשי אלימות ואונס".

אילת מעוז, רכזת "קואליציית נשים לשלום", אמרה: "אנחנו פונות לקהילה הבינלאומית במטרה להגן על תושבי האיזור, פלסטינים וישראלים, מפני פושעי המלחמה המסתובבים חופשי בינינו. דווקא לנו, כמי שבאות מבפנים, יש תפקיד חשוב בתמיכה בלחץ הבינלאומי על ישראל. ההיענות העצומה ליוזמה שלנו מעידה על כך שהקהילה הבינלאומית כבר איבד את סבלנותה ביחס לכיבוש הישראלי”.

לנא חאסקייה, רכזת "קואליציית נשים לשלום", אמרה: "כולנו עדות להתחזקותו של לחץ ציבורי מלמטה, בכל העולם, שמשפיע על ממשלות לפעול, למשל בהחלטה האחרונה של בריטניה לסמן מוצרי התנחלויות, או בהצלחות האחרונות של תנועת החרם הבינלאומי על ישראל. אנחנו חלק מהתנועה הזאת, שקוראת לישראל לסיים את הכיבוש לאלתר".

עזה תחילה / אילת מעוז

ראשון, אוקטובר 25th, 2009

מעולם לא הייתי בעזה. אני צעירה ונכנסתי לפעילות פוליטית רק אחרי אוסלו, אחרי הסגרים הגדולים ואחרי הפרדת שווקי העבודה. עזה בשבילי היא מיתוס, סמל, תמונה; עזה היא 'הים של', ההריסות ברפיח, מגיפת כולרה; סיפור ישן של עמירה הס על ילדה שהלכה למכולת ונורתה באמצע הרחוב כאילו כלום. עזה היא פצצה במשקל טון על בית של משפחה, ועוד פצצה כזו, ומלחמה. אינני יודעת אם זה בגלל שמה רב המשמעות או בגלל ההקשרים שבו הוא נאמר שהעיר הזו, על סביבותיה, שוכנת אצלי עמוק בפנים. החשיבה על עזה מלווה אותי תמיד בחרדה עמוקה, חרדה דומה לזו שבה נתקלת אישה כשהיא נוגעת בפחדים הלא מודעים שלה. עזה מופיעה אצלי כמחיקה.

יתכן שזה עניין של גיל. מבוגרים ממני עוד זוכרים בוודאי את מראה העיר, את הטופוגרפיה שלה. את מראה בנייני הציבור ובתי המגורים, את הפרברים ומחנות הפליטים המקיפים את ליבה של העיר, ואת השדות והמטעים שסביב להם. רבים יכולים לספר כיצד באו ונסעו הטרנזיטים בין עזה ויפו מהתחנה הסמוכה לאיפה שנמצא היום ביתי. אחרים, מעטים יותר, יכולים לספר על אנשים ונשים שהם מכירים – שאיתם הם שמרו על קשר כל השנים, גם כשהמרחק הלך וגדל וגדרות החלו להקיף את הרצועה כקולר הולך ומתהדק. וכמובן ישנם רבים מאוד שמשפחותיהם חיות בתוך גטו עזה, בעוד הם רק בבית הכלא קלקיליה או במעצר הבית ביפו.

בשבילי עזה היא מקום שאינני יכולה אלא לנסות להרכיבו מחדש בראשי מתמונות ומסיפורים, הרכבה מסובכת מפני שלא רק התמונות המפוזרות דורשות הרכבה מחדש, אלא גם הבתים, החיים, המציאות כולה. הטקסט הזה הוא ניסיון כזה להרכיב משהו, חלק קטן, והוא מיועד להישאר פתוח לדיון ולחשיבה של פעילות ושותפות לעשייה. אני אנסה לטוות בו קשר בין הפעילות לשחרור עזה מהמצור לבין שאר הפעילות שלנו נגד כיבוש, בשתי רמות – תודעתית ופוליטית.

***

בציבוריות הישראלית (יצור מיתולוגי בפני עצמו), מוכחשת עזה עד כדי כך שהמצור הפיסי נדמה כהתגלמות הגשמית בלבד של הדחקתה התודעתית. ישנו חוסר הכרה מהותי בקיומה של עזה כמקום שיש בו חיים, כמקום שיכול להיות מובן גם מעבר להיותו איזור אסון ו/או מלחמה ו/או טרור. ההכחשה נוגעת בהתעלמות מהחיים – מצרכי הגוף הביולוגי עצמם (מזון, מחסה, טיפול רפואי) או ניהול קפדני של צרכים אלו רק עד כדי מניעת אסון עצום-מימדים שידרוש התייחסות כלשהי מצידנו. במקביל מתקיימת גם הכחשה של המוות – של הטבח האכזרי, של הפשעים המתמשכים ושל האחריות הישראלית על כל אלו. ברור, וכמעט מיותר לומר, שההכחשה היא אם החד-צדדיות – זאת אומרת שאם רק נתעלם מהאחר ונתחום אותו בתוך גטו צר, הוא יעלם. החד הצדדיות מאפשרת בתורה את ההכחשה ומחזקת את אחיזתה. מה שמעניין בתופעת ההכחשה/הדחקה הזו הוא כי נדמה שהמודחק איננו שב. או במילים אחרות, זה ממש לא כך שהיכן שיש ניסיון להסתיר מידע ולמנוע את זרימתו החופשית מופיעים גם המוני חורים ופרצות, וההתנגדות זורמת בהם כמים. פה, בישראל/פלסטין, המודחק פשוט מודחק לאין קץ. מה שעוד מעניין זה ששיח ההתעלמות/הכחשה/הדחקה הכללי פועל גם עלינו, הפעילות נגד הכיבוש, וזה עובד כל כך טוב כי עזה היא גם סוג של חור שחור של ייאוש מהמאבק בכיבוש. היא התגשמות של חלום רע על עתיד האזור ועל עתידה של פלסטין – מין סיוט חסר מוצא, חסר תקווה, חסר עתיד.

חוסר התוחלת והתקווה מופיע ביותר ממובן אחד, כי מעבר להיותה של עזה סמל של כישלון המאבק בכיבוש, היא גם המודל – יש יאמרו המעבדה – לעתידו של הכיבוש. נעמי קליין, שקפצה לביקור באזור (וגם בעזה) לפני כמה חודשים, מציעה בספרה החדש "דוקטרינת ההלם" פרדיגמה מקיפה להבנת כלכלת ישראל לאור הכיבוש. היא טוענת שם שאת הצמיחה של הכלכלה הישראלית אפשר להבין רק אם לוקחים בחשבון את הרווחים העצומים של ישראל מהכיבוש, בהיותה המעבדה המפותחת ביותר בעולם היום לאמצעי "לוחמה בטרור" וביטחון פנים – טכנולוגיות הולכות ומשתכללות לשליטה על אוכלוסייה ולדיכוי המונים. זה הטיעון ממש בגדול. אם ניקח את הטיעון בקטן, ונסתכל איך הוא עובד, נוכל לראות בבירור שגם לכיבוש עצמו יש את כר הניסויים שלו – רצועת עזה. שם עמלה מדינת ישראל על פיתוח אמצעי שליטה, דיכוי ואלימות מאורגנת מהמשוכללים בעולם – אמצעים שאחר כך משמשים במקומות נוספים בפלסטין ומיוצאים לרחבי הגלובוס.

להלן תסריט בלהות: מדינת ישראל משלימה את בניית גדר ההפרדה בגדה המערבית. היא גומרת במקביל לסלול כל רשת הכבישים העוקפים ואת כל המחלפים הנפרדים ליהודים ולפלסטינים ויוצרת הפרדה תחבורתית הרמטית. מייסדת מחסומים בכניסות וביציאות מהכבישים (במקום לתפעל מערך המוני של מחסומים פנימיים ומחסומי פתע) ושולטת כמובן על כל מחסומי הקן הירוק ומעברי הגבול עם ירדן. כל אלו פרויקטים שעומדים כבר עתה לקראת סיום. באותו רגע נפתחת בידי מדינת ישראל האפשרות לעשות בגדה את מה שעשתה בעזה: מצור הדוק כאמצעי לחץ פוליטי, ככלי ליצירת משת"פים וכמובן כאמצעי אולטימטיבי לחיסול המאבק הפלסטיני. ההפרדה תהיה מושלמת, ובמידת הצורך יוכלו מטוסי חיל האוויר להפציץ שוב גם את רמאללה, שכם וג'נין, כפי שעשו רק לפני כמה שנים. אבל להבדיל, אחרי שתיווצר הפרדה מוחלטת ומצור דה-פקטו ודה-יורה, כבר לא נוכל להיאבק יחד, לא נוכל להיות מגנים אנושיים, לא נוכל לדווח, לא נוכל אפילו לצלם – פשוט לא תהיה לנו כניסה. בדיוק כפי שאין לנו כניסה לעזה עכשיו.

***

יכולות להיות כל מיני מסקנות מתבקשות מהניתוח הזה. לי יש שתיים. האחת היא שאנחנו חייבות למצוא דרך להתמודד עם עניין ההכחשה – גם אצלנו וגם בציבורים וברחובות הפוליטיים שלנו. לא להניח כמובן ש"ברגע שאנשים רק ידעו הם מייד ישנו את דעתם" אלא לחשוב על דרכים לאתגר את האופן שבו א/נשים תופסים/ות את המציאות. איכשהו. גם אם זה אומר לגעת בפחדים שלהם ולערער אותם. לפמיניסטיות יכול להיות תפקיד חשוב בכך, במיוחד אם נשכיל לעשות את החיבורים הנכונים וללמוד מניסיון של נשים שפעלו בסיטואציות היסטוריות ופוליטיות שבהן התבצעו פשעי מלחמה ופשעי אפרטהייד.

המסקנה השנייה היא שעם כמה שזה מייאש אנחנו חייבות להמשיך לפעול נגד המצור על עזה ונגד הבידוד של עזה, תוך הבנה של המקום של עזה בתוך הפאזל הפלסטיני הכללי. לא התייחסתי פה למימד ההרסני של ניתוק עזה משאר חלקי פלסטין ולכל הקשיים שקשורים בקונסטלציה הפוליטית הפלסטינית היום, אבל לא בגלל שהם לא מהותיים למסר שלנו. אנחנו צריכות להתעקש לקשור את הכל מחדש ולקדם מאבק מאוחד בכיבוש. אנחנו לא יכולות לוותר על להגיד מסר פוליטי מאוד ברור – גם כשאנחנו עובדות בקואליציות רחבות עם אוריינטציה זכויות אדמית או, כמו שקורה לפעמים, אפילו הומניטארית. אנחנו חייבות לחשוב קדימה ולראות אילו מאבקים אנחנו צריכות להיאבק היום כדי שהגדה לא תהפוך לעזה מחר. להבין שאנחנו עומדות מול אפרטהייד, וזה מחייב דרכי פעולה מסוימות ולא אחרות. לקחת כל הזמן בחשבון את העובדה שהאפרטהייד הזה ממשיך וכובש כל הזמן אזורים חופשיים למחצה (כאלה שיש לנו, או לחלקנו, פריבילגיות יחסיות בהם, זכויות שעדיין מאפשרות פעולה). בתוך תחום הפעולה המצטמצם והולך שלנו, ואל מול המצור המתמשך על עזה, אנחנו חייבות ללכת למאבק רחב היקף נגד הפרדה. עזה תחילה.

את מי משרתת הרעבת העזתים? / אורלי נוי

ראשון, יוני 22nd, 2008

על פי סקרי דעת קהל, רוב הציבור הישראלי הבין שהסגר הרע את מצבה של ישראל ומטרותיו פוליטיות בלבד. מתי ישכילו המנהיגים להבין זאת?

במלאת שנה להשתלטות תנועת החמאס על כלל מנגנוני השלטון בעזה, והסגר ההרמטי כמעט שהטילה ישראל על הרצועה, יש מקום לבדוק עד כמה מדיניות ישראלית זו, שהביאה את תושבי עזה אל סף משבר הומניטארי ואף מעבר לו, אפקטיבית בעיני הציבור הישראלי.

על פי תוצאות סקר שנערך ביוזמת עמותות "גישה" ורופאים לזכויות אדם, רובה המכריע של האוכלוסיה היהודית בישראל סבור כי מדיניות הסגר לא השיגה את מטרותיה. לא זו בלבד, אלא שהחמאס אף התחזק משמעותית במהלך השנה האחרונה.

למעשה, תוצאות הסקר מעידות על ראיה ריאליסטית ומפוכחת מאוד בקרב הציבור היהודי-ישראלי בכל הנוגע למדיניות הישראלית ברצועה. כך, למשל, 60% מהנשאלים סבורים כי תנאי החיים הקשים בעקבות הסגר עלולים לדחוף את אוכלוסיית הרצועה לקיצוניות דתית. 68% טענו כי מצבה הביטחוני של ישראל הידרדר בשנה האחרונה ו-67% מאמינים כי מדיניות הסגר הרעה את מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית. שתי תובנות מעניינות נוספות המשתקפות מהסקר הן שרוב הנשאלים מאמינים כי הסגר פוגע בעיקר באוכלוסיה האזרחית בעזה, וכי מטרות הסגר הן במהותן פוליטיות ולא ביטחוניות.

לפיכך, תוצאות הסקר מעודדות ומייאשות כאחד. מעודדות, כיוון שמתברר שמבעד למסכי ההתלהמות והאמירות הפופוליסטיות האופפות את השיח הציבורי בארץ, הציבור מבין היטב כי הענשה קולקטיבית של אוכלוסיה אזרחית לא תועיל לביטחונה של ישראל. מייאשות – כיוון שההנהגה הישראלית מסרבת להפנים את אותה התובנה בדיוק. במשך שנה תמימה מאז השתלטות החמאס על הרצועה, בוחרת ממשלת ישראל לטמון את ראשה בחול ולקוות כי תצליח לשנות את המציאות הפוליטית הפלסטינית בכוח הזרוע, משל היתה טנדר תקוע בבוץ הלוחץ על דוושת הגז בכל הכוח, שוקע והולך.

על כן יש לא מעט מן האירוניה בעובדה שההחלטה על הסכם הרגיעה עם החמאס התקבלה דווקא בשבוע בו ציינו שנה לשליטתם ברצועה. אמנם ראש הממשלה ממשיך להצהיר כי ישראל "לא תנהל מו"מ עם ארגון טרור" ומרגיע אותנו שהרגיעה תהיה קצרה, אך אפילו עו"ד ממולח כאולמרט לא יצליח לטשטש את העובדה כי הסכם הרגיעה עם החמאס הושג דרך מו"מ. אמנם עקיף, אך עדיין מו"מ. וטוב שכך, כיוון שהסכם זה הוא סיכויים היחיד של תושבי שדרות וסביבותיה המותשים ושל תושבי עזה המורעבים לזכות במעט מהשקט שלו הם זכאים.

במקום להזהיר אותנו מפני שבריריותה של הרגיעה, מוטב שראש הממשלה ישקיע את כל מאמציו לוודא שהיא תצלח ותחזיק מעמד לאורך זמן. במשך שנים האשימה ישראל את ההנהגה הפלסטינית בחוסר נכונות למלא אחר התחייבויותיה, והנה ממשלת ישראל עצמה נכנסת כעת להסכם הרגיעה בקריצת עין הרומזת "חכו חכו".

על ממשלת ישראל להבין חד משמעית, כי אם היא נכנסת כעת לרגיעה רק במטרה להפר אותה במוקדם או במאוחר, אזי האחריות על סבב הדמים הבא, שעלול להיות חמור עוד יותר מזה הנוכחי, מוטלת כל כולה על כתפיה.

ולמען שפיותם של האזרחים בשני הצדדים, מוטב לישראל בהזדמנות זו גם להיפרד מההזיה המסוכנת כי בכוחה להחליף את השלטון בעזה בכוח הזרוע. אחרי שניסתה לעשות זאת במשך שנה תמימה, כדאי שגם הממשלה תבין את שהבין זה מכבר הציבור הישראלי: החלפת שלטון בכוח – זה לא מוסרי, וזה לא עובד.

פורסם ב-Ynet, 22.6.2010

אין הפסקה של האש של ישראל על עזה / רלה מזלי

חמישי, דצמבר 21st, 2006

דברים להפגנה נגד המצור על עזה – 2 דצמבר 2006
תל-אביב

בואו נגיד את זה ברור: אין הפסקה של האש של ישראל על עזה.

אין הפסקת אש על עזה. אין הפסקת אש אפילו כשחיילי ישראל לא יורים שם אף כדור.

יש בעזה מחסור באוכל. ישראל מונעת אוכל מעזה. ב-70% מהמשפחות בעזה אין מספיק אוכל; מחירי האוכל עולים; מחיר הקמח עלה בשליש; ישראל אוסרת דיג מול החופים ומונעת מקור חלבון שהוא מרכזי בתנאי החיים שם.

מחסור באוכל ממית. מניעת אוכל—זה אש.

יש בעזה מחסור במי שתייה זמינים. ישראל מונעת אספקה סדירה של מים מעזה, גם לשתייה, גם לרחצה וחיטוי.

מחסור במים ממית. מניעת מים—זה אש. יש בעזה מחסור בתרופות. ישראל מונעת מעזה תרופות. אח של חברה שלי, רופא בבית חולים ברצועה, קורא לעצמו היום צלם. הוא מצלם לחולים את מצבם אבל לא יכול להציע טיפול.

מחסור בתרופות ממית בעיקר חולים, ילדים וזקנים. מניעת תרופות—זה אש.

יש בעזה מחסור בחשמל. ישראל מונעת חשמל מעזה. מחסור בחשמל ממית חולי כליות שלא עוברים טיפולי דאיליזה סדירים; נכים שמונשמים במכונות הנשמה; חולי סכרת שתלויים באינסולין מקירור; תינוקות שהמזון שלהם מזדהם. מניעת חשמל—זה אש.

אין בעזה משק כלכלי סביר. כבר 9 חודשים שישראל מעכבת את כספי המסים של הרשות הפלסטינית שהם חצי מהתקציב השנתי שלה.

ישראל מלינה את השכר של 165,000 עובדות ועובדים בעזה ובגדה— מתוכם 60,000 בעזה שהם 40% מכלל המועסקים שם.

מעל מיליון ושבעים אלף אנשים מתקיימים בלי תנאי מחייה הכי בסיסיים בגדה ובעזה.

כבר 9 חודשים שישראל והעולם מונעים גם כניסה של כספים נוספים לרשות הפלסטינית. החקלאות, הייצור והמסחר שלה גוועים ואיתם גוועים בני אדם. מצור כלכלי—הוא אש.

אין בעזה חופש תנועה. שלילת חופש תנועה ממיתה אנשים שזקוקים לטיפול רפואי מציל חיים; ממיתה בני משפחה שתלויים בפרנסה מחוץ לבית; ממיתה נשים שנאלצות ללדת בלי סיוע חיוני ותינוקות שנולדים לנשים האלה;

עוד יותר מתמיד עובדים מובטלים מרותקים לבית, בתוך השפלה מתסכלת וייאוש מעורר זעם; עוד יותר מתמיד נשים שחשופות לאלימות של בני משפחה נכלאות בתוך המרחב המשפחתי המסוכן;

שלילת חופש תנועה—זה אש.

המצור על עזה הוא אש מוסווית. הקורבנות לא נרשמים במניין ההרוגים והנפגעים בידי ישראל.

המצור משליט מוות מזדחל, עיוור; הוא לא מתיימר אפילו להבחין בין לוחמים לאזרחים; אבל הוא פוגע קודם כל בחסרי האונים.

בואו נגיד את זה ברור: ישראל הפכה את עזה למתחם מוות.

כן, זה נכון, המצור לא מוחלט: אין בעזה רעב, יש אוכל, אבל לא מספיק. יש בעזה חשמל—חלק מהיום, לא מספיק. יש בעזה תרופות—בכמות מסוימת, לא מספיק. יש מעבר בגבולות—מדי פעם, לא מספיק.

ישראל יצרה מצור עם חזות הומניטארית; נשק השמדה המוני שמסתתר בפרטים; שמשתקף רק דרך מידע מדויק וסיפורים אישיים. אבל הגישה לעזה קשה; הקשר משובש. אנשים שקועים בהישרדות יומיומית. כמה אפשר, במצב כזה, לספור, לתעד, לכתוב, לצלם? המצור על עזה הוא מצור על חופש המידע.

לכן, כבר 9 חודשים שהמצור די מצליח להסתיר אמת פשוטה: המצור על עזה הוא פשע. הוא רצח חסר הבחנה; הוא הוצאה להורג שיטתית של בני ערובה; הוא זורע בכוונה מוות שרירותי.

והדפוס די ברור גם אם כרגע המצב יותר גרוע בעזה— ישראל תרחיב אותו מחר גם אל הגדה מאחורי החומה.

תחת האש הזאת גם עזה וגם הגדה ימשיכו להתלקח עד שידליקו שוב גם את שדרות.

האש-בלי-כדורים שישראל יורה במוחלשים ביותר בעזה נורית בידי ישראל, בהסתר, בעקיפין, גם במוחלשים ביותר בשדרות.

אש המצור של ישראל על עזה מנצלת בתחכום את הסבל המתוקשר של שדרות כדי להצדיק ולהסתיר את העובדה שמנהיגי ישראל בוחרים—שוב—במלחמה.

מצור המוות על עזה נועד להמשיך להצית את הקהילה הפלסטינית; נועד להמשיך לנצל קהילות מוחלשות בישראל; ונועד להעלות מצג שווא של ישראל רודפת שלום שנוצרת כביכול את האש.

מעל לכל, המצור על עזה נועד למנוע תהליך מדיני ממשי, ושלום הוגן, ובו בזמן, לנקות את ישראל מאחריות למלחמה. המצור שמוטל בשם ההגנה על ישראל נועד להגן רק על בעלי הכוח בישראל; על מדיניות הכוח ותפיסת המשאבים שמשרתת אותם.

אני רוצה להגיד לאולמרט, לפרץ, לחלוץ וגם לכל אחד ואחת שמשרתים את חילות הממשלה—

המצור שלכם על עזה הוא פשע. הוא מעשה שלא ייעשה— בשום תנאי, משום סיבה; הוא בלתי מוסרי בעליל.

בימים אלה רמטכ"ל-לשעבר, משה יעלון, התחמק בינתיים מתביעה משפטית בגין פשעי מלחמה בניו זילנד. העולם מתחיל לפעול—אולי לאט אבל בכל זאת— נגד פושעי המלחמה של ישראל. והיום עומדים אתנו נגד המצור, נגד דיכוי נמשך של העם הפלסטיני, קבוצות ואנשים בעוד מאה ערים וקהילות באירופה, בצפון אמריקה, באסיה, באוסטרליה

פשע המצור הוא לא פחות מביש או מזוויע מהפשע שהביא מאות אלפים לפני 24 שנים לשאת את הבושה שלנו לכיכר העיר

גם אז—בסברה ושתילא—היתה הסוואה; גם אז היה רצח עיוור של חלשים כלואים.

היום אנחנו שוב נושאים את הבושה, ותובעות ותובעים מכם: להפסיק. מייד. בלי שום תנאים. להפסיק עכשיו את הפשע. להפסיק את המצור.

קול אחר משדרות / נעמיקה ציון

שבת, דצמבר 2nd, 2006

דברים בהפגנה למען השלום – סינמטק תל אביב – 2.12.06

בראשית השבוע האחרון פתחתי לרווחה את חלון הברזל של חדר הביטחון שלי, שהיה סגור מזה חודשים רבים. חדר הביטחון, שהוא גם חדר העבודה שלי וגם "המרחב המוגן" שלי – נמלא באחת אור שמש. חשתי הקלה עצומה. רגעים ספורים לאחר מכן, וגם ביומיים הבאים עוד נחתו סביבנו קאסמים, אבל משהו בתודעה כבר היה רגוע ואופטימי יותר. כך נכנסה לתוקפה הפסקת האש. עבור רוב הנוכחים כאן הפסקת אש היא אירוע פוליטי חשוב. עבורנו – מבוגרים וילדים החיים בשדרות וביישובי עוטף עזה, כמו גם ברצועת עזה – זו היכולת האנושית הפשוטה לפתוח חלון (אם יש בכלל חלון כזה), ולהשתחרר, ולו רק לרגע, מתחושת החרדה הכרונית ואי הוודאות המעיקה שהפכו להיות בני הלוויה הקבועים שלנו. קוראים לזה נורמאליות.

הרשו לי לחלוק איתכם כמה תובנות ותחושות אישיות שמלוות אותי בשנה האחרונה.

כמעט עשרים שנה אני חיה בשדרות. חמש שנים אני "נושמת" קאסמים. חלקם נפלו מטרים ספורים מביתי, ולראשונה בחיי התחוורה לי משמעותו הרגשית של הביטוי: "נפגעי הלם וחרדה". כל החרדות היומיומיות שיוחצנו בנדיבות לציבור מוכרות גם לי. כל הריטואלים שנבנו סביב החרדות: לזנק למשמע כל רעש חריג, להביט לשמים בשעת צעידה בעיר. להישלף כמו אוטומט מן המיטה בשלוש לפנות בוקר ולרוץ לחדר המוגן. להמתין במתח לבום, לוודא שכולם בסדר. וחוזר חלילה.

ואף-על-פי-כן אני רוצה להשמיע קול קצת אחר. או לפחות שונה מהקולות הסטריאוטיפים הממוחזרים השכם והערב בתקשורת. לא אומר כאן שום דבר חדש או מקורי שלא נטחן עד דק מעל כל במה פוליטית או תקשורתית. התוקף היחיד לדבריי הוא היותי תושבת שדרות.

אפתח ואומר, מחרידות אותי הקריאות החוזרות ונשנות "להחריב את בית חנון", "לגלח את עזה", "להחשיך ערים", "לסגור את המים". מחרידות כשהן נשמעות מפיו של ציבור מתוסכל. מחרידות הרבה יותר כשהן נשמעות מפיהם של אנשי ציבור, שרים, עיתונאים שמגלים אמפתיה. יש קריאות שאסור לגלות כלפיהן אמפתיה!! כשאתה חוזר כל כך הרבה פעמים על אותה קריאה, היא הופכת בלי שנרגיש ללגיטימית. לחלק מסדר יום. מה שצרב את האוזן לפני חמש שנים, הופך פתאם למוסיקה נסבלת, אחר כך למוסיקה ערבה. מתרגלים. מפחיד אותי המנגנון הזה של ההתרגלות. מפחיד יותר מהקאסמים.

שדרות היא עיר רב-תרבותית, רב-שבטית. עיתונאים צריכים לנהוג משנה זהירות כשהם מתיימרים לשקף את "תחושות התושבים". לא כל תושבי שדרות מחפשים נקמה. לא כל תושבי שדרות מבקשים "לגלח את בית חנון". לא כולם רוצים להיבנות מנהרות של דם פלשתיני. יש לנו מספיק על החשבון הזה. יותר מדי שנים. יותר מדי דם!

דווקא משום שאני נמנית על אלו המאמינים במדינת רווחה מתוקנת, חשוב לי לומר: מדינת ישראל אכן התנערה מאחריותה לתחומים רבים במשק, אבל היא לא התנערה מאחריותה לשדרות. התקשורת לא שכחה את שדרות. הציבור הישראלי לא נותר אדיש. הצבא לא התלהם פחות מפני שאנחנו תושבי הפריפריה ולא תושבי רמת אביב ג'. נהפוך הוא. התקשורת לפתה את שדרות בחיבוק אמפתי עד מחנק. הציבור על כל מגזריו גילה אכפתיות וסולידאריות, והרעיף עלינו גשם של מחוות ומתנות. צה"ל כתש את רצועת עזה יומם ולילה. משרדי הממשלה שפכו כאן כסף. הרבה כסף. וכך אמורה המדינה להמשיך ולעשות עד שירווח. אבל בקיץ האחרון בחודש יוני, בשבוע בו הוקם אוהל המחאה בשדרות וכיוון את חיציו נגד ממשלת ישראל, יצאו במקביל בני נוער בסיכון גבוה (ויש רבים כאלה בשדרות), להפגין בכיכר העיר. "איפה הכסף?", הם זעקו, כאשר נודע שמסגרות התמיכה שלהם עומדות להיסגר, והם עלולים למצוא את עצמם מושלכים לרחוב דווקא בשעת מצוקה זו. זו השאלה החשובה באמת והיא נותרה להדהד בחלל ללא מענה. לאן הולך הכסף? מהם סדרי העדיפויות? האם המערכות העירוניות נותנות מענה אמיתי ונכון לצרכים של העיר המותשת הזאת?. הקאסם מייצר חרדות אמיתיות ושחיקה נפשית, אבל הוא משמש גם מיסוך מסוכן לבעיות חברתיות וכלכליות עמוקות לא פחות, שהעיר הזו צריכה להתמודד איתן.

באותו שבוע אומלל של חודש יוני, האיץ בנו שמעון פרס לשמור על איפוק, וזכה לכותרת המצערת: "קאסם שמאסם". לא נפלתי מהכיסא. הניסוח בודאי לא הצטיין בתבונה פוליטית, אבל התכנים והביקורת היו בהחלט ראויים לבדיקה. מה שפרס אמר בעצם הוא שפאניקה היא לא תוכנית עבודה. שהרס ערים פלשתיניות איננו אג'נדה. מוטב לנו להתרכז במיגונה ובחיזוקה של שדרות, ולא רק לגרוף רווחים תקשורתיים קצרי מועד על חשבון העבודה האמיתית. העיר אכן מותשת אבל היא אינה נמצאת תחת איום קיומי.

מנהיגות לא צריכה ללבות היסטריה, היא צריכה להרגיע. היא לא צריכה להתלהם, היא צריכה לסייע לכולנו לחיות במציאות מורכבת שאין בה פתרונות פלא, בודאי לא כוחניים. מנהיגות לא צריכה להחשיך עיר ולחסום כניסות, היא צריכה להמשיך את שגרת החיים ולשדר יציבות. היא לא צריכה למהר להשבית את מערכת החינוך, היא צריכה לטפח ולחזק אותה. אחרי הכל, ילדים המשוטטים בחוץ, מוגנים פחות וחרדים יותר מילדים הנמצאים במסגרת יציבה ותומכת. מנהיגות אמיצה יכולה להרחיק לכת, ולהמיר את הקריאות להתרת דמם של הפלשתינאים ביוזמות בלתי שגרתיות כמו מפגשי נוער משדרות ומעזה.

הסיקור התקשורתי בשנה האחרונה העלה את מפלס המיאוס שלי לטמפרטורות גבוהות. הוא העצים רגשות, וליבה יצרים וביים בכישרון אינסוף דרמות בלי למצמץ ובלי לבדוק. את יישובי עוטף עזה הנמצאים באותה סירה הוא כמעט שכח. שדרות הפכה שם נרדף לריטלין והתעלפויות.

השיח התקשורתי מתמכר זה שנים לפרדיגמת הכוח. בזה אחר זה צועדים בסך על מסכינו ביטחוניסטים חמורי סבר ו"לא מתנצלים", שפורשים בפנינו תוכניות מהפנטות למיגור הקאסם באמצעות חדירות עומק, פעולות קומנדו נועזות, ושלל רעיונות יצירתיים שדומה כאילו נלקחו מארסנל המבצעים של 'שליחות קטלנית 2' או 'רמבו 3'. בזה אחר זה הם הגיחו בשנה האחרונה אל שדרות, והמיקרופון קלט את הגיגיהם בהתמסרות חסרת עכבות. גם השפה העברית גויסה זה מכבר ועיצבה אינוונטר של מילים "תקניות" שנוקו מסנטימנטים מיותרים, ואיפשרו את הדיווח הסלקטיבי על הנעשה בשטחים. התקשורת שיתפה פעולה בצייתנות והעברית נולדה מחדש, ממורקת וקלה להגיה. "חישוף", "פעולות הנדסיות", "בלתי מעורבים".

בראשית חודש יוני המדובר, התקיים בשדרות 'פסטיבל קולנוע דרום'. חוויה מרוממת רוח שלא זכתה משום מה לסיקור ראוי. באולמות החשוכים הוקרנו סרטיו המטלטלים של דוד בן שטרית, שעסקו בחוויות הפליטות של נשים פלשתינאיות, ובסיפורם של כמה טייסים שהעזו לסרב פקודה. זה נראה כמעט הזוי. בחוץ שורקים קאסמים ועל המסך ניגר סבל פלשתיני שאין לו סוף. צופים רבים נמלטו מן האולם. הם לא רצו, או לא יכלו, לתת לתמונות לסדוק את מנגנוני ההגנה שלהם. ההבניה התרבותית של אתוס הכוח ותחושת הקרבנות שמזריקים לנו לווריד עם הנשימה הראשונה היא כה עמוקה, עד שלעיתים נדמה כי היא בלתי ניתנת להבקעה. עבורי זה היה רגע רב עוצמה. זו שדרות שאני רוצה לחיות בה. שדרות שלא שוכחת שבצד האחר של המשוואה ישנו סבל אנושי נוסף.

מקוממים אותי שכנינו הפלשתינאים שממחזרים שוב ושוב טעויות היסטוריות ולא משכילים לבנות ריביירה בעזה במקום לירות עלינו קאסמים. בכך, הם חורצים את דינם של מיליוני "בלתי מעורבים" לחרפה נוראה עוד יותר מזו שהם ממילא חיים בה. אבל מי שזרע רוח בארבעים שנות כיבוש – סופו שיקצור סופה, וזו מתרגשת לנגד עינינו ולא מרפה, כן, גם אחרי ההתנתקות. המציאות הולכת ומסתבכת, ולמדינת ישראל יש אחריות כבדה, כבדה מדי, להסתבכות הזאת.

בכל פעם שהשתרר קצת שקט בשנים האחרונות או הושגו הבנות, הגיח החיסול "הממוקד" הבא של מבוקש בכיר או זוטר, ושדרות נכנסה לכוננות ספיגה. למי הועילו כל החיסולים הללו? איזה ביטחון קנינו לעצמנו בסופו של יום חוץ מהמטח הבא?. אחר כך בא הבליץ הגדול. חודשים לא עצמנו עין. לא רק בגלל הקאסמים. צה"ל כתש את "מרחבי השיגור" 24 שעות ביממה מן הים, האוויר והיבשה. לילות חסרי מנוח לשדרות וליישובי הסביבה. חלום בלהות לתושבי רצועת עזה. ירי בלתי פוסק וחסר תוחלת. על מי? על מה? לשם מה? למי זה הועיל? איזה הישגים ביטחוניים הישגנו?

עמיר פרץ עשה בראשית דרכו כשר ביטחון צעד אמיץ. הוא החזיר את הדיון המוסרי אל תוך השיח. אותו מוסר שנדחק לפני שנים אל ירכתי הדיון הציבורי, ואם הוזכר, זה היה בדרך כלל בלשון רפה או במלמול אפולוגטי שנלחש רק לאחר שנסקרו כל חישובי התועלת ובעיות התדמית. לא מה עשינו, אלא איך ניראה בעולם. אולם מי שהחזיר את הדיון המוסרי אל תוך השיח, בנה תוך שבועות ספורים בית קברות בליבו, שבו מוטלות מאות גופות של ילדים ואזרחים פלשתינים חפים מפשע. "אני דורך על נשמתי" אמר פעם יצחק בן אהרון הגדול. בחודש יוני האחרון עמיר פרץ הפך בעיני לגיבור טרגי. הוא דרך על נשמתו. או כך לפחות רציתי להאמין. שלא קהה ליבו. שעוצמתו של צה"ל לא משכרת עד כדי כך. אולם אחרי מלחמת לבנון השניה, אחרי ההרס וההרג הסיטוני בעזה בחסות המלחמה ואחריה – אני כבר לא יודעת במה להאמין.

אהוד אולמרט ועמיר פרץ – משהו חשוב מאין כמוהו התרחש כאן בשבוע האחרון. אל תמסמסו אותו. אפילו התחריתם על הקרדיט. הדבר הנורא שקרה לנו האזרחים, הוא שחדלנו להאמין. תנו לנו תקווה שיש במה להאמין. אפשרו לנו לפתוח חלון. את החלון בחדר המוגן, וחלון הזדמנויות וחלון לדיאלוג. הפסיקו את מדיניות החיסולים. אל תובילו אותנו בכחש פופוליסטי של עוד כוח ועוד כוח. זה לא מרגיע, זה מעורר אימה!!.

דברו איתם כבר!! בערוצים סמויים ובערוצים גלויים. הציעו יוזמה מדינית יצירתית. שיברו את המיתוס הכוזב של "אין עם מי לדבר", שבו מסממים אותנו חדשות לבקרים פוליטיקאים ציניים ודובריהם הנאמנים בתקשורת. אל תסגרו שום חלון הזדמנויות במתכוון, ואל תחסלו שום יוזמה בעודה באיבה, רק כדי להמשיך ולהנציח פרדיגמות חשיבה קפואות.

שיברו את פרדיגמת החד-גדיא המטורף הזה. הכל כבר נוסה עד זרא. השוחט שחט את השור והאש שרפה את המקל שחבט בכלב שנשך לחתול שטרף את הגדי. ורק המים עוד לא כיבו את האש.

נסו לפחות באמת ובתמים, בלי מורא וללא תנאים מוקדמים את האופציה המדינית, את אופציית ההידברות. זוהי חובתכם האזרחית!! זוהי חובתכם המוסרית!! שאם לא כן, עיבודה המצמית של חווה אלברשטיין לשיר החד-גדיא הידוע, יחתום את המציאות שלנו כפי שאני חותמת את הנאום הזה: "שוב מתחילים מהתחלה".


Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(): Failed opening 'footer1.php' for inclusion (include_path='.:/usr/local/php56/lib/php') in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

עזרו לנו לעשות שינוי

תעזרו לנו היום על מנת להמשיך מחר‫!‬