Posts Tagged ‘מלחמת לבנון השנייה’

אקטיבסטילס וקואליציית נשים לשלום, תערוכת תמונות 2006-2015

שני, ינואר 25th, 2016

(חוסן וביטחון, למי? מאמרי כנס הרצליה האלטרנטיבי (2007

רביעי, ספטמבר 19th, 2007

בספר זה מובאים עיקרי הדברים שהוצגו בכנס האלטרנטיבי השני, שנערך בחיפה, בינואר 2007. הבחירה לקיים את הכנס בחיפה לא הייתה מקרית – תושבי חיפה והצפון היו אלה ששילמו מחיר כבד בבטחוהם בזמן ואחרי מלחמת לבנון השנייה. במושב הראשון של הכנס הוצגה ביקורת על אופן קבלת ההחלטות לגבי היציאה למלחמה. באותו המושב הוצג דוח מרכז "מהות" שעוסק בהרעה במצבן הכלכלי, התעסוקתי והנפשי של נשים עניות בצפון עקב המלחמה. במושב השני נידונו ההשלכות של מדיניות ישראל על חייהם ובטחונם של תושבי מזרח ירושלים והשטחים הכבושים, תוך שימת דגש על הלחצים הבירוקרטיים, הכלכליים והצבאיים אשר מקשים עליהם להמשיך לחיות במקומותיהם. נושא קיומו של נשק גרעיני במזרח התיכון ובישראל נידון בהרחבה בכנס, על הסכנות הרבות הכרוכות בו. לבסוף נידון הקושי של יחידים וארגונים בישראל להיאבק נגד העדר הביטחון הקיומח, כלכלי, תעסוקתי שלהם, בהיות החברה הישראלית מגויסת לאידיאולוגיה ביטחונית-צבאית בלבד. וממוקדת בביטחון לאומי-צבאי בלבד.

הספר מצורף כקובץ PDF שבאפשרותך להוריד מהאתר.

קול קורא מנשים במלחמה

רביעי, אוגוסט 2nd, 2006

קול קורא מנשים במלחמה

פנייה אל:
אהוד אולמרט – ראש הממשלה ושר הרווחה.
ציפי לבני – מ"מ ראש הממשלה ושרת החוץ.
אלי ישי – שר התמ"ת.
מרית דנון – יו"ר הרשות לקידום מעמד האישה.
נורית דבוש – יו"ר מועצת הרשות השנייה.

מזה שבועות מתנהלת מלחמה כבדה בצפון הארץ ובדרומה- מלחמה המתנהלת מעל בתינו, לתוכם ובהם. לא במרחב מוגן אנו חיות, כי אם במרחב מתפרע – לאומית, כלכלית, חברתית, משפחתית ורגשית. בתינו קורסים ועימם קורסות אמונות ותקוות, קורס ביטחון, קורסת האפשרות לחיות. דומה שלא הייתה עוד מלחמה כזו שאלימותה מתנהלת בתוך המרחב האזרחי, שבה מאות אלפי אזרחיות ואזרחים, ילדות וילדים, בישראל, בלבנון וברצועת עזה, חיים תחת איום נורא כל כך ואל מול פגיעות בלתי פוסקות. זוהי מלחמה שמערבבת 'מציאות צבאית' עם 'מציאות אזרחית', שבה התערערו כל ההפרדות השחוקות שחילקו את חיינו לצבא ולחברה, לפוליטי ולאישי, לחוזק ולחולשה, לתקציב הביטחון ולתקציב החברתי. זוהי מלחמה שבה דורשים מהעורף להפגין כוח ומצפים מהחברה האזרחית להחזיק מעמד, אך לא שואלים לדעתה ולא משמיעים את קולה. במרחב התקשורתי שולטים השיח הצבאי והשפה המיליטריסטית. זוהי אינה שפה שמבטאת את חיינו.

כפעילות בארגונים פמיניסטיים אנו מבקשות להאיר את האוכלוסייה שנשארה/ הופקרה בחזית: חלק ניכר בה נשים, ילדים וילדות. רבות מהן נשים מזרחיות, ערביות ועולות חדשות, רבות מהן נשים חסרות אמצעים, חסרות הגנה ורשתות של תמיכה, בחלקן אמהות חד הוריות, בחלקן נשים שחייהן כבר היו ספוגי אלימות קודם לכן. אנו מבקשות להפנות את המבט הציבורי להשפעות הייחודיות של המלחמה על נשים ולצרכים הייחודיים של נשים בזמן מלחמה. את קולן יש להשמיע ולאפשר להן נוכחות במרחב הציבורי. אליהן יש להפנות בנדיבות תקציבי מדינה.

בחדרי חדרים מתנהלות התייעצויות במהלכים צבאיים ומדיניים ומתקבלות החלטות על יציאה למלחמה, על פגיעה מסיבית באוכלוסייה אזרחית, וזאת – ללא בדיקת אלטרנטיבות אחרות, ללא מתן ייצוג הולם לנשים, ללא התייחסות להיבטים אזרחיים ומגדריים וללא דיון מקיף בהשלכות המוסריות וההומניטאריות של המדיניות המלחמתית על החברה האזרחית בישראל ומעבר לגבול.

אנו קוראות לממשלת ישראל להעדיף ערוצים דיפלומטיים לפתרון סכסוכים, להימנע מפגיעה באוכלוסייה אזרחית ולקדם תהליך מדיני. אנו דורשות: ליישם את התיקון לחוק לשיווי זכויות האישה התשי"ב-1951, ברוח החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1325 משנת 2000- ולכלול נשים ממגוון קבוצות אוכלוסיה בכל צוות למשא ומתן מדיני, בין אם לשם גיבוש מדיניות לאומית בתוך ישראל, בנושאים הנוגעים לכלכלה, פנים, עבודה ורווחה, בטחון פנים ונושאים אחרים, לרבות הדיונים ובהם נושאי בטחון והחלטות בדבר המשך המלחמה, הרחבתה או הפסקתה , ובין אם בצוותים (כולל צוותי אד- הוק, המתכנסים במהירות מהיום להיום) לשם קידום פתרון מדיני בדרכי משא ומתן. וזאת, על פי החקיקה שהתקבלה בנושא זה מכבר.

אנו פונות לרשויות: בנושא תעסוקה ופיצוי בגין אובדן הכנסה: להכיר בכך שמרבית הנשים הנשארות באזורי המלחמה הן נשים מחוסרות אמצעים כלכליים ומתמודדות עם נסיבות חיים קשות, פעמים רבות כמפרנסות יחידות. חלקן מתקיימות מקצבאות הביטוח הלאומי, חלקן מתפרנסות מעבודות זמניות, עבודות לא מוכרות (כגון עבודה במשק בית, טיפול בילדים) או עסק זעיר. נשים אלו משוללות רכוש וחסרות רזרבות כלכליות וכתוצאה ישירה מהמלחמה נכרתה פרנסתן כליל או הצטמצמה מאד. נשים אלו זקוקות לסיוע מיידי ושוטף. אנו דורשות לראות נשים אלו ולכלול אותן בכל פתרון כלכלי במשק ובכל חקיקה בנוגע לפיצוי בגין אובדן הכנסה ובגין פגיעה כלכלית ישירה ועקיפה בשל מצב מלחמה. אנו מבקשות לפצות אותן הן בכסף והן במתן שירותים- לעשות זאת מהר, ללא ביורוקרטיה, באופן כולל ובדרך מכבדת.

בנושא אלימות נגד נשים בזמן מלחמה: להכיר בעובדה שמצבי מלחמה מקצינים אלימות בעלת אופי מגדרי המכוונת כלפי נשים ונערות, בתוך המשפחה ומחוצה לה, ולהיערך למניעת אלימות זו כחלק ממדיניות בטחון כוללת. בנוסף – יש לגלות מודעות לכך שמצב מלחמה מעלה טראומות קודמות ועל כן נדרש סיוע לקורבנות של עבירות אחרות שאירעו זמן לפני המלחמה ולקורבנות של נסיבות חיים קשות.

בנושא סיוע משפחתי ונפשי: לגלות אחריות ולהגיש סיוע לנשים ולמשפחות היושבות במקלטים ובבתים: מזון, טפול רפואי, טפול נפשי, חינוך, אמצעי התקשרות, ניידות ועוד. בעקבות המלחמה צפוי לגדול משמעותית מספר נפגעי/ ות הטראומה אשר יזדקקו לטיפול נפשי מתמשך אותו יהיה על המדינה לספק.

בנושא אזרחי המדינה הערבים והערביות: מדינת ישראל מחויבת בהגנתם, בשלומם וברווחתם של אזרחיה ואזרחיותיה הערביים. מחובתה לספק באופן שוויוני סיוע, תשתיות ומידע נגישים החיוניים ליצירת בטחון פיזי, חברתי וכלכלי לכל אזרחיה. אנו מבקשות להפנות מבט לכך שנשים ערביות הינן פגיעות במיוחד להשלכות הכלכליות והחברתיות של המלחמה ויש לספק להן מענים מתאימים.

אנו פונות לאמצעי התקשורת: בדרישה לכלול נשים בכל תוכנית ודיון – צבאי, מדיני, חברתי וכלכלי ולהביא את נקודת המבט המיגדרית והאזרחית בתוכניות אלו.

ארגונים חתומים:
אשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה
מרכז מהות – מידע הדרכה ותעסוקה לנשים
העמותה להעצמה כלכלית לנשים קול האישה – מרכז פמיניסטי ירושלים
איתך – מעכי – משפטניות למען צדק חברתי
קואליציית נשים לשלום
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית
שדולת הנשים בישראל
אחותי – למען נשים בישראל

פרלמנט נשים

בית נשים פמיניסטי

פמיננסי – מכללה להעצמה נשית.

של מי העסק הזה לעזאזל? או: שמישהו ישתיק כבר את הזברות? / לין חלוזין-דברת

שלישי, יולי 25th, 2006

"ראית פעם זברה נטרפת בידי צ'יטה? זו חיה די דבילית, אבל חיננית, אין מה לומר."
(א. המינגווי לידידה מפוספסת)

בבוקר יום ה' הזברה קמה לצלילי הסירנה, פשטה את הפיז'מה, והתבשרה שסוף סוף מישהו מוכן להסביר לה מה קורה פה. הרי הזברה יודעת לקרוא, ומר יגאל כרמון החליט שהוא משווק את הדו"ח האחרון של ממר"י באמצעות שירותיו האדיבים של מר עקיבא אלדר מעיתון הארץ [1] . למי שלא יודעת, יגאל כרמון הוא אל"מ בדימוס ששירת כמפקד בכיר באגף המודיעין של צה"ל. עכשיו כשהוא בדימוס ויש לו הרבה פנאי, הוא גם לוחש לסוסים (זברות הוא אוהב פחות). כך לפחות על-פי אלדר, המציין בכתבתו כי כרמון מתקשר מדי פעם לאיזה ידיד שהוא במקרה גם שר, ומספר לו כל מיני תיאוריות שיש לו על הקשר בין תכנית הגרעין של איראן, ה-8G, והילדים שצריכים להיהרג בעוד שבוע בביירות. זה מאד מרגיז שהשר לא תמיד מבצע בדיוק מה שאומרים לו, מתרעם כרמון, ובתור זברה שהשרים שלה אף-פעם לא מקשיבים לה, אני נוטה להסכים.

אלדר פורש בהתלהבות רבה את משנתו של כרמון, ואל הכתבה מתגנבים אפילו נימים דקים של הערצה לכושר הניתוח הנבואי של הידיד החדש. על-קצה המזלג זה הולך כך: כל הסיפור הזה עם חיזבאללה, חמאס, הקטיושות, החיילים החטופים ופירוק לבנון לחתיכות קטנות, זה בגלל שאיראן רוצה להסיט את תשומת הלב מתכנית הגרעין שלה. משום-כך, פרוץ הקרנבל חל בתזמון מדהים עם פתיחת ה-8G. כרמון שזיהה את המלכודת האיראנית מבעוד מועד, הזהיר את חבריו במערכת הפוליטית, והפציר בהם "שינשכו את השפתיים עד אחרי הפגישה בבריסל בין המתאם המדיני של האיחוד האירופי, חווייאר סולאנה, לראש המועצה לביטחון לאומי של איראן, עלי לאריג'אני." אלא שהטמבלים האלו שלא יודעים לקרוא פרסית, לא התאפקו, והתעקשו להגיב מייד. כך סוכלה תכניתה של ארה"ב לחבל בברית הנרקמת בין רוסיה לאיראן, ועכשיו מי יודע מה יהיה. הכתבה מסתיימת בהצהרה שלא ברור אם היא בגדר הבטחה, איום או שניהם: "רק איראן יכולה לרסן את החיזבאללה ולעצור את ההידרדרות. ורק אמריקה יכולה לעצור את איראן."

הפרק בו מתוודעת הזברה מקרוב (קרוב מדי) לחבורת בזוקה-ג'ורג'

אלדר לא מספר לנו אילו עוד חברים יש לכרמון חוץ מכאלו שהתמנו במקרה לשרים בממשלת ישראל [2] . "מכון המחקר לחקר תקשורת המזרח התיכון" (ממר"י), הוקם בשנת 1998 בידי יגאל כרמון וד"ר מירב וורמסר. וורמסר לא צריכה חברים – יש לה את עצמה – היא נחשבת כיום לאחת התיאורטיקניות הבולטות בגווארדיה הניאו-קונסרבטיבית המנפקת לבוש את תכניות הפעולה שלו. חיפוש מהיר באינטרנט (אפילו זברות יודעות לתפעל את זה) מגלה כי נכון ל-2003 היא גם מינכ"לה את "המרכז למדיניות מזרח-תיכונית" במכון הדסון, אינדיאנפוליס [3] . מה עושה המכון הזה? בואו נניח שאף אחד לא יודע (בגלל זה קוראים לזה מכון). אבל אנחנו כן יודעות שאחד ריצ'ארד פרל, שבמקרה היה יו"ר המועצה למדיניות ביטחונית בפנטגון, מונה לחבר הנאמנים של המוסד הזה מיד לאחר שעזב את המחומש. ריצ'ארד עוד יחזור אלינו בפרק הבא, לפני שתספקנה להתגעגע. בינתיים, תאלצנה להסתפק בפיתול קטנטן וחסר-חשיבות בעלילה: האדם עמו חולקת מירב וורמסר את חייה, דייויד וורמסר, הוא היועץ לענייני המזרח-התיכון של אחד דיק צ'ייני. כן אותו אחד. סגן ג'ורג'י-סדר-W(עולמי)-חדש-בוש.

וכך, זברות יקרות שלי, אם חשבתן שהצלחתן לחמוק מגרסת W בגמגום ישיר לתושבי האימפריה, תוכלו לקבל את המקור ממש (כלומר את אלו שאומרים לו מה לגמגם) ב"הארץ", ב"הרלד טריביון", ואם אתן ממש נכספות, הרי שמירב כותבת מדי פעם טורים אינטליגנטיים, כך אומרת השמועה, ל"ג'רוזלם פוסט". אם לא הספיק לכן ש-W עוסק בעיצוב תדיר של הסוואנה שלכן בכל מקום על-פני כדור-הארץ (גם באזורים המשווניים), אתן יכולות להתענג על פניני החכמה שלו בעיתונות העולמית. טוקיו, ביירות, תל-אביב, שדרות, וושינגטון – אתן מוזמנות להיות תיירות מזדמנות ולהרגיש בכל מקום בבית. אבל מה קשורה ביירות אתן שואלות? ביירות זה הדבר האמיתי. שם אתן יכולות לקבל את חבורת בזוקה-ג'ורג' בלייב – כי דיוויד וורמסר, בין יתר תפקידיו (אותם הוא ממלא למרבה הצער במסירות), הוא גם ראש "הוועדה האמריקאית ללבנון החופשית". "חופשי" במונחים אמריקאיים, כידוע, הוא כל מקום שמנוהל על-ידי חבורת בזוקה-ג'ורג' באופן ישיר, מיידי וללא התנגדות מיותרת. כך בשנת 2000, פרסמה הוועדה המודאגת ממצב החופש בעולם, דו"ח מיוחד שנקרא "סיום הכיבוש הסורי בלבנון: התפקיד האמריקני?". מאז חרירי נרצח והיתר – היסטוריה. מי שלא רצתה לקבל W דרך ה"עיתונות החופשית" תקבל אותו במקלט בחיפה, ואם לא שפר עליה גורלה, באזכרה לקרוב-משפחה באחד מפרברי ביירות.

הפרק בו מתברר שמה שנראה כמו חוש נבואי הוא בעצם כישרון ניהול

כמיטב המסורת, לסאגה הזו יש פינה ישראלית חמה נוספת, ויש אומרים אפילו חמה מאד. ב-1996 כינס ביבייהו נתניהו את מועצת החכמים הפרטית שלו. לא ברור אם הזברה שילמה על הקייטרינג או הייתה בעצמה המנה המרכזית. על-פי המסמך שבידי פרופ' בחתיאר [4] , גרסה זו של המערה החשמלית נקראה "קבוצת למידה בנושא אסטרטגיה ישראלית חדשה לקראת שנת 2000". ומי היה שם? בין הפותרות נכונה תוגרל איראן. נכון, מאמי, בין היתר היו שם מירב (וורסמר), דיוויד (וורסמר) וריצ'ארד (פרל). ומה אמר האוראקל? קבלי יהלומים נבחרים:

"במשך ארבע שנים חתרנו לשלום המבוסס על מזרח-תיכון חדש. אנו בישראל איננו יכולים לשחק בתפקיד התמימים בחוץ-לארץ כאשר העולם אינו תמים. השלום תלוי באופיים ובהתנהגותם של אויבינו (…) הפגנת אמביוולנטיות מוראלית, בין המאמץ לבנות מדינה יהודית לבין השאיפה לחסלה באמצעות העיקרון של "שטחים תמורת שלום" לא תבטיח "שלום עכשיו". רק הסכמה ללא תנאי של הערבים לזכויותינו, ובמיוחד למימד הטריטוריאלי שלהן, "שלום עבור שלום", הוא בסיס יציב לעתיד…"

מקרא:

שלום 1: מה שאי-אפשר לכפות בכוח אפשר ביותר כוח

מזרח-תיכון חדש: העמקת השליטה בשטחים הכבושים, ויצירת שווקים כלכליים חדשים (חופשיים, חופשיים מאד)

שלום 2: מה שאי-אפשר לכפות ביותר כוח אפשר בהמון כוח

ולמי שעדיין לא סגורה על-זה:

"סוריה מתמודדת מול ישראל על אדמת לבנון. ישראל תוכל לאמץ גישה אפקטיבית שארה"ב תוכל להזדהות עמה, אם תנקוט יוזמה אסטרטגית לאורך גבולה הצפוני ותפעיל את חיזבאללה, סוריה ואיראן כסוכנויות מרכזיות של תוקפנות בלבנון."

ובהמשך:

"כל זאת מניח מעבר חד מן הסיסמה "שלום כולל" לתפיסה אסטרטגית מסורתית המבוססת על מאזן כוח."

וגם:

"ישראל יכולה לעצב את סביבתה האסטרטגית, בשיתוף עם טורקיה וירדן, באמצעות החלשת כוחה של סוריה, בלימתו ואף דרדורו לשפל המדרגה. מאמץ כזה עשוי להתמקד בהסרת משטר סדאם חוסיין בעיראק – מטרה אסטרטגית ישראלית בזכות עצמה – כאמצעי לסיכול השאיפות הסוריות באזור."

מובן שאפשר לייחס לחבורת המופלאים כוחות על-טבעיים; הקשר שלהם אל העולם שמעבר אפשר להם לחזות מבצע צבאי ישראלי בשם ענבי-זעם, סדר יום חדש בלבנון, פוליטיקה סורית כנועה, נפילת סדאם, ואפילו העלמות המילה "שלום" מן השיח הפוליטי בישראל. כבר שמעתי כמה סברות יותר מתקבלות על-הדעת, או במילים אחרות, לא צריך לדעת לקרוא בגרמי-השמיים כשאפשר פשוט להזיז אותם ממקום למקום באמצעות לוויין מונחה! בסוגיית זהות המערך הלווייני קשה להכריע: הפרשנים האמריקאים המבקרים את מדיניות ארה"ב במזה"ת טוענים כי ישראל מנהלת את ארה"ב; מהמזרח התיכון הדברים נראים קצת אחרת. כשהזברות נוכחות חדשות לבקרים שאין להן נציג בפרלמנט, ושאף אחד לא יגן עליהן מאלפי הסוגים של האלימות המשתוללת מחוץ לבית (ולפעמים גם בפנים), לא בדיוק ברור להן איך אפס כוח פוליטי במדינה שלהן עצמה עולה בקנה אחד עם היותן קיסריות העולם. העולם אולי שייך למי שמנהל אותו, אבל לזברות הנודדות בין חברת כוח אדם לשנייה זה לא ממש עוזר. מבחינתן, מעולם לא הייתה הסוואנה מקום פחות מסביר פנים. (ואת זה אפשר כמובן לומר גם על כמה זברות שמשוטטות ממש לא רחוק מהבית הלבן).

הפרק בו הזברה נזכרת שפעם היא כבר פגשה את כל הצ'יטות האלו

הגרסה המקומית של מכוני מחקר בעניבה היא מכוני מחקר עם פלאפל בדימוס. מה שמשותף לשתי הגרסאות הוא שזברות הן לא חברות מועדון, והמילים "פלסטין" ו"פלסטיניות" למשל, לא מופיעות כלל במילון של חבורת בזוקה-ג'ורג'. סוס עם פסים? בפרשנות של מאסטרו כרמון למתרחש באזורנו אין חיה כזו. הלוחשים לסוסים פשוט אינם מתעניינים במי שאין לו כוח פוליטי, ובצדק מבחינתם.

אבל מחוץ להיגיון של הכוח, רואים דברים מכאן (אלו שאי-אפשר משם). כי בימים רגילים, כרמון לא כל כך מתון. בדרך-כלל, הוא אינו מייעץ למערכת הפוליטית לנצור אש, אלא ההפך מכך. למעשה, לא יהיה זה מוגזם לומר שהוא אחד משורת מחרחרי מלחמה האפקטיביים יותר באזורנו. באופן מפתיע, הוא אינו משמש רק כחולייה מקשרת בין החדר הסגלגל לבונקר בקריה. כך, ביוני 2004, בעת אתנחתא קלה בפיגועים בישראל, הוא אירח באולפני ממר"י בירושלים את ד"ר מחמוד א-זהאר, בשעתו מנהיג החמאס ברצועת עזה [5] . א-זהאר, נציג האופוזיציה המרכזית דאז לערפאת, נתן ראיון לרשת "אל-ערבייה". כיצד יתכן שהראיון הוקלט דווקא בממר"י? למישהו בוושינגטון פתרונים. אולי למירבוש? כנראה לא נדע לעולם. לשאלה מהו הגורם המרכזי להפסקה הזמנית בפיגועים א-זהאר וכרמון סיפקו כמו במקרה תשובות דומות מאד: פעולות המנע והענישה של צה"ל בשטחים – הסגר הכולל על עזה, החומה, והמשבר שהחמאס נקלעה אליו לאחר ההתנקשות באחמד יאסין ועבד אל-עזיז רנתיסי – כל אלו גורמים לשיתוק זמני של התנועה. כרמון מצוטט בעקיפין כאומר: "הריגת המנהיגים בעזה הפחידה את חברי הנהגת חמאס בחו"ל, בראשות חאלד משעל, מפני שההנהגה בחו"ל זקוקה מאוד למנהיגים שבתוך השטחים ובלעדיהם קשה לה להגיע לפעילים בשטח." עם זאת, הוא מודה בכך שהמנהיגים הפוליטיים אינם אחראים ישירים לפיגועים: "לא מדובר בכך שהמנהיגים הפוליטיים של חמאס נתנו הנחיות מפורטות למבצעי הפיגועים, הנחיות שבלעדיהן הפעילות משותקת. ההסבר הנכון הוא שללא הנהגה פוליטית קשה מאוד לפעילי השטח לפעול. אנשי הזרוע הצבאית של חמאס, "גדודי עז אל-דין אל-קסאם", זקוקים לגיבוי מדיני-אידאולוגי למעשיהם. הם צריכים שמנהיגים כמו יאסין ורנתיסי ישרטטו עבורם קווים רעיוניים לפעולות, יעניקו לגיטימיות ומסגרת פוליטית לפיגועים." מבחינתו של החוק הבינלאומי, אם כרמון אכן אמר את הדברים, יש לכך משמעות מסוימת – זו בגדר הענקת לגיטימציה לפשעי מלחמה. לכל מי שמתעניינת – התנקשות באישים פוליטיים בשטח כבוש בתואנה שהם עלולים לספק מצע אידיאולוגי לפעולות אלימות זה פשע מלחמה. ישראל עושה את זה מדי יום ביומו כמעט.

בהמשך הכתבה של רובינשטיין (שפורסמה כזכור לפני יותר משנתיים) מופיעות גם סברות אחרות לגבי הסיבות להפסקת הפיגועים, כמו פעילות הרשות והלחץ שמפעילות מצרים וירדן על החמאס והג'יהאד, אך אלו כמובן מוצלות בידי האודים העשנים שמותירים אחריהם הגנרליסימוס. הכתבה מסתיימת במילים שמוכיחות שאולי בכל זאת עדיף לזברות מכל מין וסוג להקשיב לפלסטינים ולא לנציגות הבית-הלבן באזורנו: "אבל אי אפשר למצוא אפילו פלסטיני אחד שחושב שהשקט היחסי יימשך לאורך ימים. מכרים של חסן חמורי, בעל מלון קטן בדרך שכם, שישבו במשרדו בסוף השבוע שעבר, העריכו שתוך שבועות יתחולל גל חדש של פיגועים. אחד מהם אמר שהשלמת גדר ההפרדה בירושלים ובדרום הגדה תיצור מצוקה אדירה באזורים ובשכונות שיושמו במצור. יהיו בעיות אנושיות קשות שיביאו להתפרצויות אלימות. כולם הסכימו שייקח מעט זמן עד שהארגונים השונים יתאימו עצמם לנסיבות החדשות של ההפרדה, ואז יתחדשו הפיגועים." לכן יש לנו, זברות יקרות, סיבה טובה להניח כי לכרמון היו טעמים משלו לטעון בפני אלדר שהוא חתר להשעיית הפעולות האלימות. באותה הנשימה בה הוא מאשים את המערכת הפוליטית במחדל, הוא גם מצוטט בין היתר כאומר: "תמיד אפשר לחזור ולפגוע בלבנון." ואנחנו לתומנו חשבנו שלישראל אין שום אינטרס לפגוע בלבנון! הרי היה זה ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל שאמר רק לפני כשבוע: " אין למדינת ישראל שום סכסוך טריטוריאלי, לא בגבולנו הדרומי, ולא בגבולנו הצפוני. בשתי גזרות אלה אנו יושבים על הגבול הבינלאומי המוכר. כך, מול הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, כך מול לבנון. אין לנו כוונה להתערב בענייניהן הפנימיים. אדרבא, יציבותה ושלוותה של לבנון חופשית משלטון כוחות זרים ושל הרשות הפלסטינית, רצויים למדינת ישראל." אז או שאולמרט שיקר, או שלבית הלבן המסור מאד לעבודת החופש שלו יש בכל זאת כמה חילוקי דעות עם רוה"מ.

הפרק בו מתחוור כי אפשר לראות בברור גם (ובעיקר) אם לובשים פסים

למרות שעיטורי הקרב היחידים שלנו מתמצים בהוכחות לכך שנותרנו עדיין בחיים, גם אנחנו יודעות לספר סיפורים לשעת לילה מאוחרת. ולכן, חברים, נפנה כעת לגרסת הזברות למאורעות האחרונים בסוואנה:

הביקורת של כרמון על המערכת הפוליטית בישראל – בעיקרון הזרוע המבצעת של חבורת בזוקה-ג'ורג' – מזכירה באופן פתלתל ביקורת אחרת, שריצ'ארד פרל ידידנו פרסם בוושינגטון פוסט לא מכבר [6] . פרל נוזף שם בבוש שהתרכך ובחר לרגע בדרך המשא-ומתן בספקו לאיראן ארכה. תמיד יכול להיות שהביקורת היא כנה, אבל איכשהו נדמה שמכיוון שכל ההוכחות מצביעות על כך ש-AIE מנהל את המדיניות הביטחונית של האימפריה, וממר"י את זו של ישראל, כל זה ממש ממש בכאילו. הזברות למודות הניסיון אך נטולות הגישה למועצות החכמים של הצ'יטות יכולות רק לקדם השערות זהירות פחות או יותר בעניין זה. לפיכך, נראה להן זהיר מספיק לנחש שלחבורת בזוקה-ג'ורג' יש אינטרס לקדם בימים אלו תזה חדשה: תיאורית הגושים קוראים לזה [7] .

על-פי תיאורית הגושים, רוסיה חותרת להשבת בכורתה באמצעות בחישה בענייני המזה"ת וחיזוק איראן. העולם יחזור בקרוב להיות בי-פולארי, כמו שאנחנו אוהבים אותו, מתריעה חבורת בזוקה-ג'ורג'. בק טו דה קולד-וור, אעלק. אלא שאנחנו הזברות, שלא כלולות בשום צד של הקוטביות הקרה-חמה הזו, נזכרנו שיש צ'יטה נוספת שאף אחד לא דיבר עליה מזמן. זו צ'יטה מסוג נמר בנגאלי, והיא מתגוררת בסין. מה עם סין, כרמון? מה עם הנפט שסין כל-כך זקוקה לו, ושלאחר שאתה וחבריך פרקתם את עיראק והשתלטתם לחלוטין על ערב-הסעודית, יכול להימצא לה רק אצל אחמדיניג'אד? על-פי הדוח"ות השנתיים של בריטיש פטרולום, בשנת 2005, צריכת הנפט של סין עמדה על 8.2% מן הצריכה העולמית, והיא תתקרב במהירות לנתח שתופשת בה ארה"ב (25%). למעשה בשנה זו, סין תפסה נפח של יותר מ-50% בגידול בצריכת האנרגיה העולמית [8] . לא שכחנו את פרשת הנשק האווירי "ההגנתי" לכאורה, ואת הנו-נו שקיבלה ישראל מארה"ב. אין ספק שאיראן עושה שריר, ויכול מאד להיות שלנסראללה לא נורא אכפת מהטבח שאתה וחבריך מארגנים בעזה, אבל הנמר הבנגאלי הוא דאגתכם המרכזית גם בימים אלו, ולא הנשק הגרעיני שלאיראן אין (אפילו על-פי הערכות אמריקאיות) וגם לא יהיה לפחות לזמן-מה. מה קרה? רוסיה לא עשתה בדיוק מה שאמרו לה? לא יישרה קו עם המשטר העולמי החדש, שאפילו צרפת המרדנית כבר משרתת במסירות?

למעשה, בין אם הסדר העולמי החדש בסוואנה נועד כדי להשיג הגמוניה בלתי-מעורערת בצד הימני או השמאלי של איראן, לנו הזברות זה לא משנה. בכל מקרה, אנו נהייה הראשונות שתטרפנה. אם נשרוד את הפצצות החכמות שאמורות להגיע בימים הקרובים באריזת מתנה [9] , הרי שניפול חלל בידי כלכלת סחר העבדים שתשכלל את אופני הפעולה שלה בעודה קורצת לסְפר החדש של האימפריה. לכן כל הדארת' וויידריות הזו משעממת אותנו מוות. לכו התעללו בכוכבים אחרים והניחו לנו בשקט.

לא יודעות מי מממן את ממר"י ובעצם – לא ממש אכפת לנו. אנחנו הזברות – דוברות רוסית, ערבית פלסטינית בניב פלאחי או עירוני, מרוקאית, אמהרית, עברית – מעדיפות להריץ קטעים ביחד על הרפתקאות הלילה שעבר מאשר להזיז מדינות ממקום למקום תוך כדי גריפת גופות לקברי אחים. שאלה של טעם, תגידו. אנחנו מעדיפות להתעסק בשטויות: מה נכין לאכול מחר, ולאיזה בית-ספר עדיף לרשום את הילדים. פצצות מונחות, רשתות ריגול, טנקים ומזל"טים לא נורא מעניינים אותנו. והאמת? לא אוהבות הפגנות, עצומות, וקרבות עם שוטרי מג"ב לאורך הגועל נפש הזה שנקרא "חומת ההפרדה". אם כל הגנרלים מסביב היו שותקים סוף-סוף, היינו בשמחה רק מחליפות כל היום פיז'מות בשמלות מצויצות וסרבלים במכנסי התעמלות וורודות. אך כל עוד לא תאפשרו לנו לצאת לחופשה ביחד, פלסטיניות ויהודיות, באחד הרבעים היפהפיים של ביירות ששופצה לאחר מלחמת לבנון הישראלית הראשונה (לפני שהחרבתם אותה בשנייה), אנחנו נמשיך לעשות את מה שאנחנו יודעות הכי טוב – להיות חברות זו לזו במאבק שלנו לחיים ביחד. כי לנו אין רובים ואנחנו גם לא רוצות כאלו. כל מה שיש לנו, זה את הסולידאריות שלנו, את החוויות המשותפות שלנו ואת הניסיון שלנו בהקמת מוסדות פוליטיים המבוססים על כבוד הדדי ושוויון בין שונות. והדרך עוד ארוכה, אנחנו יודעות, ולא קל ללכת בה. לשיר ביחד ולשמור על כל הצבעים והגוונים חופשיים ובוהקים באותה מידה זה לא פשוט. כי שלוליות הדם שמותירים מטוסי הקרב שאתם מאווררים בימי חג ומועד לא משכיחות מאיתנו את הבירוקרטיה של הדיכוי שאתם מפרנסים כאן בשאר ימות השבוע. אבל עד שתכניסו בחזרה את כלי המלחמה שלכם לארונות המתים האפלים בהם אתם מאכסנים אותם, רק רצינו שתדעו, שגם כשהתותחים רועמים הזברות לא שותקות.

מוקדש באהבה לכל הניצודות והניצודים באזורנו, לכל האסירים והאסירות, וגם לאלו שרק שבויים במדים המפוספסים של הזהות האתנו-דתית-לאומית שלהם

* לין חלוזין-דברת נשים נגד מלחמה.

1. אלדר, עקיבא. "כך נפלנו במלכודת האיראנית", הארץ, 20.7.06, http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/740576.html
2. מקורות יודעי-דבר מספרים שכרמון עוסק כבר שנים בלחשנות סוסים, עוד הרבה לפני הקמת ממר"י. בין היתר הוא שימש כיועצו של בגין, ובאופן כללי הוא מזוהה בישראל כאיש ליכוד. מובן מאליו, שאם פרץ הוא שר הביטחון של אולמרט, האבחנה הזו חסרת משמעות. למעשה, מסורת ארוכה של ממשלות אחדות בין מפלגות "ליכוד" ו"עבודה" כבר הפכה אותה מזמן למיותרת, כפי שנראה גם בהמשך.
3. ר' למשל:Curtiss H. Richard, Special to Arab News, "The Secret Life of Meyrav Wurmser", Al-Jazeerah.info. opinions, 30.5.0, http://www.aljazeerah.info/Opinion%20editorials/2003%20Opinion%20Editorials/May/30%20o/The%20Secret%20Life%20of20Meyrav%20Wurmser.htm
4. Dr. Bakhtiar, Abbas, "Why the United States Invaded Iraq and is NowThinking About Invading Iran", Mid-East Realities, 12.5.2006,http://www.middleeast.org/print.cgi?category=Magazine&year=2006&month=5&num=1424
5. המאמר במלואו התפרסם באחד המכונים החשובים של הניאו-קונס, ה- American Enterprise Institute, (AIE).צ'ייני בעצמו היה חבר הוועד המנהל של הדבר הזה,ולמיטב ידיעתם של המומחים, אשתו עדיין מייצגת אותו שם בכבוד.Perle, Richard. "Why Did Bush Blink on Iran? (Ask Condi)", AEI. A version of this article appeared in the Washington Post on June 25, 2006.
6. רובינשטיין, דני. "מה גרם להפסקת הפיגועים?", הארץ, 13.6.04, אתר וואלה:http://news.walla.co.il/?w=//556121
7. זברות שממש מתעניינות בהלכי הרוח האופנתיים ביותר בסוואנה-אוכלת-יושביה, תוכלנה להתעדכן ב: http://memri.org/bin/latestnews.cgi?ID=IA28806
8. ר': http://www.bp.com/sectiongenericarticle.do?categoryId=9009486&contentId=7017968
9. שירות הארץ, "ארה"ב מאיצה משלוח פצצות "חכמות" לבקשת ישראל", הארץ, 22.7.06, http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/741390.html

“שכר הולם” ו”גשמי קיץ”: מערכה נוספת בטרגדיה המזרחית-פלסטינית / ראובן אברג’ל וסמדר לביא

שבת, יולי 22nd, 2006

ב 25 בינואר 2006 זכתה תנועת החמאס בבחירות הדמוקרטיות למועצה המחוקקת הפלסטינית. הבחירות נערכו בפיקוח אמריקאי. מייד לאחר מכן התחיל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בהליך, שיכשיר חוקית את כליאת הנהגת התנועה. אחר כך פצח צה"ל בחיסולים ממוקדים מן האויר באנשי החמאס, ופגע, לכן במספר רב של אזרחים/ות חפים מפשע. ב 24 ביוני נכנס צה"ל לרצועת עזה, וחטף שני אנשי חמאס. כתגובה, נשבה החייל גלעד שליט ב 25 ביוני. מייד לאחר מכן, נכנסו כוחות היבשה של צה"ל לרצועת עזה במבצע "גשמי קייץ" כדי להרסה שוב. אח"כ שבה החיזבאללה ב 12 ביולי את אלדד רגב ואהוד גולדוואסר בגבול הלבנון. מאז זורע צה"ל הרס מוחלט בה במסגרת מבצע "שכר הולם".

ואנו מול המירקע, מופגזים בטלויזיה ע"י "שיח מומחים." הערוצים משדרים בשידור חי מהאולפן ומהשטח, מבלי לשכוח את ההפסקות לפרסומות. המומחים, בעיקר גנרלים בדימוס, מזרחנים מהקאדר האקדמי והעיתונאי – רובם זכרים אשכנזים. לצידם כמה מזרחים שטיפסו בסולם השירות הציבורי בתוך החלל המתוחם שהקצתה עבורם ההגמוניה. אלה שכירי העט והידע של המשטר, המכתיבים לנו את סדר היום דרך התקשורת, מדורת השבט שלנו. סדר יום זה נתפש על ידי ציבור הצופים כהומניסטי, היות שגברים מעונבים המדברים עברית ללא "ח" ו"ע" מדווחים לנו אותו במילים שקולות ומדודות, ובקול מונוטוני פרופסיונאלי. הם מספרים לנו, שהמלחמה הזו היא לטובתנו ולטובת הפלסטינים והלבנונים. למעשה, "שיח המומחים" מכשיר כיום את המעבר מ"הריגות כירורגיות" ממטוסים אל פעולה משולבת בכל האמצעים המוקצים לצה"ל ע"י ארה"ב.

שלושת ערוצי הטלויזיה בישראל מפציצים את ציבור הצופים במטפורות כמו "כתישה," "החזרת כושר ההרתעה הישראלי," או "השבת דימוי הלוחם לחייל הישראלי". דימויים אלה מאפשרים את המיקוד הדיסוציאטיבי המאפשר לחזות בדם, בעשן ובהרס אותם זורע צה"ל. בו זמנית, מאחורי פטריות העשן בלבנון, ממשיכה ישראל להגות ולבצע את השמדת החברה האזרחית בגדה ובעזה. כל זאת כדי לקצור את אחדותה הזמנית של החברה היהודית הלוחמת.

כשרועמים התותחים, הקהילות המזרחיות שלנו שותקות. הקהילות שלנו בדרך כלל מחרישות כמשרת בפני אדוניו. אנחנו דור המשך ליהודים שהיו בפלסטין מקדמת דנא, או שהובאו לכאן במאה הקודמת מארצות ערב ושאר העולם הלא-אירופאי. אנו בני גילם של אלה, המהגרים לכאן במאה הזו עקב "האנטישמיות החדשה" במערב. אנו מהוים את הרוב הדמוגרפי היהודי עליו נשען המשטר האירופוצנטרי בישראל. אנו כוח העבודה היהודי המשנע את גלגלי הפרוייקט הקולוניאלי של הציונות מהגירת "אעלה בתמר" של 1882 ואילך. אנו שיחררנו את הציונות מתלות מוחלטת בכוח העבודה הילידי. אנחנו הוגדרנו כ"פועלים הטבעיים", שהועסקו בתנאים של כמעט-עבדות. למען נעבוד ביעילות ביקעה הפטריארכיה ההגמונית את משפחותינו המורחבות. הם כינו את עצמם "פועלים אידאולוגיים", והקימו את השמאל הליבראלי-סוציאליסטי של ישראל. זהו אותו השמאל, המנהל עוד מלחמה צודקת בעיני עצמה (self righteous) בימים אלה. תמיד התנהלה הנהגת התנועה הציונית מול המזרחים, הפלסטינים, ותושבי מדינות ערב הריבוניות בדרכים שמטרתן לכבוש, לדכא ולהשפיל. הקהילות שלנו שותקות, כי לאורך כל הדרך נטל מעימנו משטר המיעוט האירופאי-אמריקאי בישראל את הכוח המוסרי, הכלכלי, והתרבותי להתנגד.

ישראל תמיד ניסתה לערוך מידור של קטגוריות הכיבוש שלה, כאילו עזה, הגדה המערבית, הפלסטינים אזרחי ישראל, והפזורה הפלסטינית במדינות ערב אינן תולדה אחת של הנכבה (1948) והנקסה (1967). מאידך, טקטיקת הפרדה שכזו לא גרעה כהוא זה מהתוקף של המאבק הפלסטיני למולדת, ומהסירוב הכמעט מוחלט של האינטלקטואלים הערבים לנורמליזציה של ישראל באיזור, למרות הסכמי השלום עם מצריים וירדן. ההנהגה הישראלית האשכנזית תופשת עצמה, לדבריה, כוילה אירופאית הקיימת כאן מימי התנ"ך ואילך, הנטועה בג'ונגל האיזורי.

התיחכום ההגמוני האשכנזי יצר בקהילותינו מצב מורכב. היסטורית, היה זה הימין ומנחם בגין שהיו לקהילותינו מעין ביית פוליטי, יען כי לא דרשו מעימנו חילון בכפייה, כשם שדרשה תנועת העבודה, למען נידמה לחבריה. אנחנו ממוקמים בין פטיש הדיכוי הכלכלי-תרבותי של משטר ההון האירופו-אמריקאי בישראל, לבין הסדן של מלחמת העצמאות הפלסטינית. הציונות נכפתה על קהילותינו הר כגיגית, אך קהילותינו קיבלוה בזרועות פתוחות. הרבה מא/נשינו עדיין מאמינים באוטופית ההשתלבות בה, בעוד הם ממשיכים להיות מודרים ממרכזי הכוח שלה. אותם מתי מעט מאיתנו, שהצליחו להגיע לעמדות מפתח בשלטון, מחקו זה מכבר את עברם, ואימצו את תפישת העולם של אדוניהם. קשה היה לנו לבנות מחדש את משפחותינו, יען כי נמנעה מאתנו הגישה אל האמצעים המוגזעים התרבותיים-כלכליים, למען נוכל להשתתף כשווים בפטריארכיה הציונית. הפמיניזם של גברינו התמצה ברובו במאבקם לחיקוי הגבריות הצברית יפת הבלורית, בתקווה שזה יהיה המקור לשוויון. מרבית נשותינו, גם מאז הגיעו העוזרות מדרום-מזרח אסיה, ממשיכות לעסוק בעבודות הנמצאות בתחתית סולם השכר בישראל. הן גם מהוות את מרבית אוכלוסיית המובטלות היהודיות כאן.

מאידך, מרבית פיגועי ההתאבדות הפלסטינים קרו באתרים הציבוריים של קהילותינו המנוחשלות כלכלית – אוטובוסים של אנשים שאין ממונם בידם לרכוש רכב פרטי, שווקים של אנשים, שאין ממונם בידם לערוך קניות בסופרמרקטים וקניונים ממוזגי אוויר, ושכונות שאין ממון תושביהן בידן לרכוש שירותי פטרול של חברות שמירה אזרחיות, והמשטרה נמנעת מלפטרל אותן, אלא במקרים של מצוד אחרי סוחרי סמים. מרבית ההרוגים מפיגועים אלה עד כה היו מזרחים, מהגרים קשי יום מחבר העמים, ועובדים זרים.

מרבית הרוגי צה"ל מאז פרוץ אינתיפאדת אל אקצה הם מזרחים, דרוזים, מהגרים רוסיים ואתיופים. מאידך, מאז מלחמת לבנון של 1982, השירות בקו האש "יצא מהאופנה" אצל האליטה. עקב הצומת אותה יוצרים האתניות והעוני בחיינו, א/נשינו מודרים מהרבה אפיקי נייעות אזרחית. למצער, לכן, עבור רבים מאתנו מהווה השירות הקרבי בצבא אפיק מוביליזציה חברתית-כלכלית, היוצר מראית עיין של השתלבות.

שדרות, המופגזת תדירות מטילי קסאמים, היא עיירת גבול מזרחית עם שיעור גבוה של מהגרים רוסים ואתיופים. כך גם עיירות הפיתוח והמושבים בגבול הלבנון, ואפילו חלק מהשכונות שנפגעו בחיפה.

קהילותינו נדחפו בדלת האחורית אל ההתנחלויות בלב השטחים הכבושים של 1967. ממשלות ישראל משמאל ומימין כאחד מנעו מתושבי השכונות פתרונות דיור סבירים בתוך ישראל. בשנות ה 1990 יצרה ההגירה ההמונית הרוסית במרכז הארץ, בו נמצאת מרבית התעסוקה, בועת נדל"ן, שלא איפשרה למשפחות מזרחיות לרכוש דירות. מאידך, הוילות שנבנו בנוף הקדומים של הגדה ובחופי עזה הגשימו את חלום המגורים בביית צמוד קרקע, שבא עם חינוך לילדים בבית ספר מתוקצב כהלכה. עבור האשכנזים שלא יכלו להרשות לעצמם ביית צמוד קרקע במרכז הארץ, נוצרה התכנית לייהוד הגליל – קהילות סגורות בעלות וועדות קבלה, שהוילות שלהן משקיפות על כפרים פלסטינים מהרי נוף קדומים בתוך קוי הפסקת האש של הסכמי רודוס מ 1949.

כשנסתלקה מדינת הרווחה מחיי קהילותינו באמצע שנות ה 1980, אם בכלל היתה שם קודם לכן, נכנסה אליה היהדות הספרדית החרדית בדמות מפלגת ש"ס. מפלגה זו הציעה מערכת של חינוך, הזנה, ושיקום הכבוד המזרחי ע"י הטפה למוסר האבות, מחד גיסא, וע"י חשיפת פצע המצוקה והעוני כפצע גזעני, מאידך גיסא. חדירה זו התבררה כהרסנית, כי למעשה אימצו חכמי היהדות המזרחית החרדית החדשה את השיטות האשכנזיות הישנות: מתן מבוקר של טובין למען תהווה חלוקתם בלם זעזועים חברתיים, מבלי לחולל שינוי של ממש. מאז כניסתה של ש"ס לזירה האזרחית בישראל פסקה ההתנגדות ברחוב המזרחי.

עם מדיניות ה"אינפיתאח", הפתיחה למערב, של אנוואר סאדאת, החלו להיסדק חומותיה של מדינת הלאום הריכוזית הערבית. כוחות השוק והתרבות של הגלובליזציה חדרו אל זירתה הציבורית. ביוצרן מוסדות חברה אלטרנטיביים, מילאו התנועות האיסלאמיסטיות את החלל שנפער בסדקי המדינה. מוסדות אלה נבנו גם הם על החזרת המוסר והמידות הטובות אל ההווייה האזרחית. הכוח הקהילתי של ש"ס ושל התנועות האיסלאמיסטיות היה, בין השאר, בעיצוב מחדש של המשפחה מתוך תפישת הפטריארכיה הדתית המזרחית כשחרור. בו זמנית, השכילו התנועות האיסלאמיסטיות, כמו זו של מצריים או בשטחים, לשלב נשים בתפקידים מגוונים בכל אירגוניהם, למעט בלחימה.

למיטב הבנתנו, התנועות האיסלאמיסטיות הביאו לתוצאות הפוכות בזירה הציבורית הערבית מאלה של ש"ס בגיטאות המזרחים. האיסלאמיסטים הציבו סדר יום חדש לעולם הערבי. הם יכלו לעשות כן היות שעמוד השדרה שלהם צמח מן המעמד הבינוני הפרופסיונאלי. זאת במהופך מהחרדיות המזרחית נוסח ש"ס, שביקשה להשתלב על מוסר האבות וגו', הר כגיגית, בהוויה הציונית, יען כי הבינה, שאין לה אופציה אחרת. המעמד הבינוני שצמח מש"ס התבסס על עסקנים מפלגתיים, ולא השכיל לשלב את הנשים אל תוך שורותיו. יתרה מזאת, אחד מהמכנים המשותפים של התנועות האיסלאמיסטיות היה שאלת פלסטין. שנות ה 1980, היו השנים של סברה ושתילה ושל האינתיפאדה הראשונה. בשנים אלה צברה הלאומיות הפלסטינית הילה בעולם המערבי. המשטר המודאג בישראל טיפח את התנועות האיסלאמיסטיות בלבנון ובשטחים. בהניחו שהתנועות הללו תהיינה גמח"ים בולמי זעזועים לאומיים וחברתיים בנוסח ש"ס, קיווה המשטר בישראל להשתמש בהן בנסיון להכחיש שוב את שאלת פלסטין. עם יציאת מנגנון הרווחה של אש"ף מלבנון נכנסו התנועות האיסלאמיסטיות לחלל שהשאיר אחריו. הבחירות הדמוקרטיות ברשות הפלסטינית ב 2006, שתוצאתן נצחונו הגורף של החמאס, איכזבו את ציפיותיו של השילטון, שהעדיף הפעם את הלאומיות הפלסטינית בנוסח המעונב של אבו מאזן על הנוסח של זקן החינה של אבו טיר. לכן הסירוב הגורף של ישראל בגיבוי ארה"ב להכיר בממשלה הלגיטימית של העם הפלסטיני.

המזרחים הם אלה, המשלמים את מחיר ההצטרפות למה שמכונה בשיח הכבוד הלאומי הישראלי "משפחת הדם." הם לכן נופלים כפרי בשל להרפתקנות המשטר. הלובי הפרו-ישראלי במערב, על סניפיו בישראל, אינו משלם את המחיר. נהפוך הוא, הרווח כולו שלו, יחדיו עם שאר מעצמות ה G 8. ציר רשע זה יבוא אל קיצו, כאשר תעבדנה (process) קהילותינו את זיכרונות העבר יחדיו עם החזונות לעתיד, המשותפים לעולם הערבי, לפלסטינים, וליהודים המזרחים. כל עוד אין אבחנה בשיח הציבורי בעולם הערבי בין "יאהוד," "סהיוניין", ו"יאהוד-ערב," וכולנו נחשבים בעיניו "יאהוד-ובאס" (יהודים וזהו), אין עיבוד זה מתאפשר. כל עוד אין בשיח השלום המערבי אבחנה קטגורית בין היהדות המזרחית, תנועות השלום האשכנזיות, והציונות, לא מתאפשר לעיבוד זה הד תומך. כל עוד מעדיפים הפלסטינים ומנהיגי ערב לדבר שלום עם המיעוט האשכנזי השליט, על פלגיו הציונים, הפוסט-ציונים, ואף האנטי ציונים, תמשכנה קהילותינו לראות את שיח השלום כשיח חייזרי של אליטות, ואת הפלסטיני והערבי, כאוייב קטלני בלבד. אותם אלה המתהדרים בשלום, שמעון פרס ויוסי ביילין, הם אלה, התומכים ללא סייג בהרס העכשווי של החברה האזרחית בלבנון, בגדה ובעזה, ומדבררים את ממשלת ישראל למערב. הם גם אותם אלה, שהביאו להפרטה ול-אווטסורסינג של העבודה מקהילותינו, כתוצאה ישירה של פנטזיית "המזרח התיכון החדש" שנבעה מפסטיבל השלום של הסכמי אוסלו. כיום הם גם מתהדרים בשר ביטחון מרוקאי העושה את דברם, למרות שבזו לו והכשילו אותו לאורך הקריירה הפוליטית שלו. אין זה פלא, לכן, ששיח שלום זה זר לקהילותינו.

ה"מומחים" מספרים לנו בטלוויזיה, שמטרת ההרס העכשוי הוא שחרור ה"חטופים". אם היתה זו באמת ובתמים הכוונה של "גשמי קייץ" ו"שכר הולם", היה ניתן להניח, שעלויות שחרורם של כל העצירים הפוליטיים הפלסטיניים והלבנונים מהכלא הישראלי היו נמוכות בהרבה, הן בדם והן בממון. למרבה הצער, לאחר כשיידומו התותחים, ונסיים לספור את מתינו ולפנות את הריסותינו, נחזור לנקודת האפס. זו הנקודה בה אנו שרויים מ 1882. המזרחים, הפלסטינים והעובדים הזרים ייבנו את הריסות לבנון, פלסטין וישראל בשכר עבדים. המימון יבוא מארה"ב. עד המלחמה הבאה. כל עוד לא תשכלנה קהילותינו להבין, שהמלחמות הללו מנציחות את מנוחשלותנו, ותעמודנה על דעתן בהתנגדות עממית רב-מעמדית מאורגנת למשטר, לא יבוא השלום הצודק לאזורנו.

ראובן אברג'ל, ממייסדי "הפנתרים השחורים", דוא"ל: reuven_4@bezeqint.net
סמדר לביא, פרופסור לאנתרופולוגיה, ולתיאוריה וביקורת, פעילה פמיניסטית מזרחית, דוא"ל: sinaia5@netvision.net.il

לביא ואברג'ל ©2006, כל הזכויות שמורות

תנו לצה”ל ממשלה / יאלי השש

שישי, יולי 21st, 2006

יאלי השש חושבת שמערכת הביטחון כולה מתנהלת כאילו היא מאויימת מדבר מרכזי אחד – שחלילה יתחילו שיחות בין ישראל לאויביה כאילו לא די היה ב-18 שנות לחימה עקובות מדם בלבנון, כאילו לא נקעה נפשנו מתפקיד הכובשים בערי הפלסטינים בעזה ובגדה, עומדת להקת גנרלים (וגנרלים בדימוס) וקוראת "להכנס באמ-אמא שלהם", ולהראות להם "באבו-אבוהם".

פעם סיפרה לי חברה שהיתה מאבחנת פסיכוטכנית בצבא, שאחת הדרכים לראות אם חייל כשיר לתפקידים מבצעיים היא לבחון את המזג שלו. "מה תעשה אם מישהו יקלל את אמא שלך?" נהגה לשאול את מרואייניה הצעירים. די היה בשאלה הזאת כדי לפסול את אותם חמי מזג שלא יכלו לשאת אפילו את המחשבה ונעמדו שטופי זעם והבטיחו "לקרוע" את המקללים.

משהו באבחונים הפסיכוטכניים האלה לא עבד. החיזבאללה קילל את אמא של צה"ל ואנחנו כבר מבטיחים להחריב את לבנון. כאילו שכביש שבור ומערכת חשמל קורסת מפריעים לאיזושהי קטיושה לעוף אל המרחב הישראלי. כאילו שאם זה יפריע לקטיושה ביום שני, אז ביום רביעי היא לא תמצא דרך. לא צריך להיות אסטרטג מבריק כדי להבין ששיתוף פעולה אמיתי עם ממשלת לבנון היה משיג תוצאות יותר טובות, ולטווח ארוך יותר מאשר הפיכת אוכלוסיות שלמות בלבנון לעוינות לדורות לישראל. אלא אם כן התוכנית הכללית היא השמדה טוטאלית של לבנון ואזרחיה, או השמדה עצמית של ישראל, אז לבנון וישראל עתידות להיות שכנות עוד שנים רבות. דווקא נסיגת סוריה מלבנון היתה צריכה לאותת לנו להשקיע את כל מרצנו בקשירת יחסים עם שכנתנו הצפונית, שבירתה מייחלת לרווחה שהשלום מביא איתו; שהשגשוג הכלכלי שלה היה כל השקט הבטחוני שהיינו צריכים.

במקום זאת מבקשים מאיתנו, מהעורף, לגבות את הטירוף הזה בנשימה ארוכה, ואם למי מאיתנו נותרו כמה תאי זיכרון אז אנחנו יודעים שנשימה ארוכה זה לפחות 18 שנה, וגם אז יאשימו אותנו אותם גנרלים מזדקנים ורפי שכל ברפיון רוח, כי כבר קצנו בחיי החרב וביקשנו מעט שלום. אז לפני שמאשימים אותנו ברפיון רוח – אני מבקשת לדעת אילו ערוצים מדיניים התנהלו בין ממשלת ישראל לממשלת לבנון במטרה להסיר את האיום של החיזבאללה מהגבול עם ישראל? מה דרשה ממשלת ישראל, וכיצד הגיבה ממשלת לבנון? מי השתתף בשיחות, אם היו כאלה כלל, מטעמנו? ואם היו שיחות כאלה, מדוע הן נכשלו?

מערכת הביטחון כולה מתנהלת כאילו היא מאויימת מדבר מרכזי אחד – שחלילה יתחילו שיחות בין ישראל לאויביה. שלום קר עם מצרים כבר יש – תארו לכם גם שלום עם לבנון, וחלילה שקט בזירה הפלסטינית – וישראל כבר לא תצטרך להתנהל על ידי לובשי מדים.

ראש הממשלה ושר הבטחון, כך דיווחו בחדשות, נותנים לצה"ל יד חופשית. האם עלינו לתרגם שצה"ל לקח לעצמו את המושכות והממשלה חסרת אונים למולו? את מי צה"ל בדיוק כובש בשעות אלה? את לבנון או את ישראל?

הכותבת היא תושבת חיפה וחברה בקואליצית נשים לשלום

פורסם בוואלה חדשות, 2006-07-21 05:57

מיליטריזם – מתים מזה / שני ורנר

חמישי, יולי 20th, 2006

במדינה מתוקנת היו מעיפים את הרמטכ"ל אחרי חטיפה של שלושה חיילים מתחת לאף תוך שבוע. אצלנו נותנים לרמטכ"ל להמשיך ולנווט אותנו עמוק לגבול סוריה, וזכר לחטופים.. אין

ידיעות אחרונות, 2006-07-20 04:51

מכתב למערכת ידיעות אחרונות:

"לכתוש" "לקצוץ" "לחסל" "להשמיד".. לא, זו לא "שירת הסטיקר". זו השפה היחידה הנשמעת בארץ בשבוע החולף. וכשהשפה עצמה לובשת מדים אין סיכוי לשיח אזרחי ואין מרחב לפתרונות לא-צבאיים. הגנרלים קודם עושים, ורק אחר כך מביאים את התכניות לאישור הממשלה. אחרי הכול, היה להם ממי ללמוד. גם בגין לא-בדיוק-ידע מה 'מבשל' לו שרון ב-82', עד שכבר היה מאוחר מדי.

במדינה מתוקנת היו מדיחים את הרמטכ"ל מיד אחרי הפאשלה הראשונה של חטיפת גלעד שליט. אחרי הכול, אומרים לנו שהיו ידיעות על מנהרות באזור כרם-שלום והיו התרעות בנות-שבוע על חטיפת חייל. במדינה מתוקנת היו מעיפים את הרמטכ"ל אחרי חטיפה של שלושה חיילים מתחת לאף תוך שבוע. אצלנו נותנים לרמטכ"ל להמשיך ולנווט אותנו עמוק לגבול סוריה, וזכר לחטופים.. אין. ושקט בצפון? גם אין. מה יש? הבטחות עמומות, בלי תאריך-יעד, בלי מטרות ברורות ועם אמירות מעורפלות כמו 'חיסול התשתית המבצעית של חזבאללה'. במה בדיוק מדובר – במוצבים? בונים אותם חזרה תוך שבועיים. במפקדות? עדיין יישארו להם חשבונות בנק בשוויץ. בתחמושת? הרי הם מקבלים ציוד ואספקה מסוריה ומאיראן כל הזמן. אז מה, אנחנו מתכוונים להיכנס למלחמה כוללת עם סוריה ואיראן? גם ארצות-הברית חשבה שהיא תעשה 'זבנג וגמרנו' באפגניסטן ובעיראק, ובמקום זה איומי הטרור רק מתפשטים בעולם כולו, והמזה"ת בוער…

ככה זה כשהמיליטריזם חוגג. הגנרלים מתקדמים בזכות הטרור, והטרור – בזכות הגנרלים. במדינה שלנו מדברים על הדחת הנשיא, אבל אף אחד לא מעז לגעת ברמטכ"ל. לא מאז 73'. וכבר שלושה עשורים שהגנרלים משתמשים בלבנון, עזה וג'נין בתור קרש קפיצה. מחר הם יפשטו מדים ויכנסו מיד לכנסת ולממשלה בלי תקופת צינון, ובעוד עשור נחצה שוב את הליטני לתוך אסון הומניטרי, צבאי ומדיני, כשהם יגבו את הרמטכ"ל התורן, וחוזר חלילה, וחס וחלילה.

שני ורנר, ירושלים, פעילה בקואליציית נשים לשלום


Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(): Failed opening 'footer1.php' for inclusion (include_path='.:/usr/local/php56/lib/php') in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

עזרו לנו לעשות שינוי

תעזרו לנו היום על מנת להמשיך מחר‫!‬