Posts Tagged ‘המאבק המזרחי’

נשים בפעולה 3.12.2012

ראשון, נובמבר 18th, 2012

קואליציית נשים לשלום מזמינה

לכנס לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים

יום שני, 3 בדצמבר 2012

16:00-21:00

מרכז נא לגעת, נמל יפו (הסעות מהצפון ומהדרום)

דף האירוע בפייסבוק

בתוכנית:

16:00-16:30 רישום והתכנסות

16:30-16:35פתיחה- עליה שטראוס,קואליציית נשים לשלום

16:35-17:30 בית, אלימות: בין הריסות בתים לאלימות במשפחה
פרידה שעבאן- פעילה נגד הריסות בתים בכפר הבלתי מוכר דהמש
אעתידאל אבו עאיש- מען- פורום ארגוני הנשים הערביות בנגב
נבילה אספניולי- מנהלת ארגון אלטופולה, מקום חמישי ברשימת חד"ש לכנסת
רג'דה אלנבולסי- דוקטורנטית ב"ס לעבודה סוציאלית באונ' העברית
מנחה – יעל בן יפת – מנהלת הקשת הדמוקרטית המזרחית, פעילה בתנועת התחברות-תראבוט

17:45-19:15 מדיניות של רדיפה פוליטית ואלימות נגד נשים פעילות
עו"ד ארנה כהן – עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל
זביב סולטן- מקימת מרכז קהילתי לנשים אריתראיות בדרום ת"א
זהבה גרינפלד – פעילה במאבק הדיור הציבורי ובמאבק העממי הפלסטיני
ח"כ חנין זועבי- בל"ד

מנחה – ורד לי- עיתונאית

19:15-19:45 ארוחת ערב

19:45-21:00 סדנת צילום ושולחנות דיון
סדנת צילום סרטונים(קלאודיה לוין); נשים בנגב (מונא אלחבאלין); חוויות של אקטיביסטיות(אסתר רפפורט); נשים ומאבק ביפו (סחר סעדה); נשים ונשק (רלה מזלי– פרויקט האקדח על שולחן המטבח); אלימות כלכלית (אסמא אגבאריה זחאלקה); אלימות ושונות מגדרית; נשים ודרום תל אביב (שולה קשת); שולחן באנגלית לדיון בנושא זכויות נשים בישראל- בין תדמית בינלאומית למציאות בשטח; שולחן לדיון חופשי.

שנת נטיעות ירוקה בקק"ל / עדנה גורני ותמרה טראובמן

רביעי, פברואר 2nd, 2011

עדנה גורני ותמרה טראובמן
הקרן הקיימת לישראל היא הזרוע המבצעת בתוכנית לייהוד הנגב וגירוש התושבים הבדווים. הנטיעות על האדמות שנושלו מתושבי אל-עראקיב נעשות במסווה "ירוק", ונציגי הקק"ל משתתפים בדיונים האו"ם על הגנה בת קיימא ועל שמירת זכויותיהן הסביבתיות של אוכלוסיות מקומיות

היום תתקיים שביתה כללית של הרשויות הערביות בנגב ופעילות ופעילים במאבק יצעדו ממרכז באר שבע אל עבר משרד הממשלה בעיר במחאה על הרס אל-עראקיב לצורך נטיעת יער על-ידי הקרן הקיימת לישראל, נישול התושבים מאדמתם, והאלימות המתמשכת המופנית כלפי תושבי הכפר.

במקביל להריסות, כבר החלו אנשי הקרן הקיימת לישראל בעבודות הנטיעה להרחבת יער השגרירים על אדמות אל-עראקיב. לקק"ל יש תוכנית לייעור הנגב, כחלק מייהודו על חשבון אוכלוסיות מקומיות והשתלטות על קרקעותיהם. הנטיעות באל-עראקיב הן חלק מתוכנית ליישום המדיניות הגזענית לייהוד הנגב וגירוש התושבים הבדווים, שבה חברו יחד הממשלה, מנהל מקרקעי ישראל, והקק"ל, המשמשת כזרוע המבצעת וגורם מרכזי במדיניות זו.

ריבואות של עצים ויערות. בקרוב באלעראקיב. צילום: cc by-buksy4free

טקטיקה זו אינה חדשה. יוסף וייץ, מראשי הקק"ל בעבר, הקים בזמן המלחמה ב-1948 ועדת טרנספר ודאג לכך שהבתים במרבית הכפרים שתושביהם נעקרו, גורשו או ברחו עקב המלחמה ייהרסו ואת ההריסות יכסו עצי האורן שנטעה הקק"ל. גם עכשיו מקדמת הקק"ל נטיעת עצים על מנת למחוק ולהעלים את הכפר הפיזי ואת הזיכרון של עצם קיומו.

בשנים האחרונות הקק"ל מיתגה את עצמה כגוף "ירוק" והיא משווקת את עצמה לציבור בישראל ובעולם כארגון סביבתי. השנה הודיעה הקרן על הצטרפותה ל"שנת היערות", אירוע בינלאומי של האו"ם. לצורך התקבלותה למועדון הפרוגרסיווי של ארגונים ירוקים בעולם, העבירה קק"ל את פעילותה ומטרותיה בכביסה ירוקה. כך למשל נכתב בבלוג של קק"ל לרגל הצטרפותה השנה ל"שנת היערות": "למען דורנו והדורות הבאים, עלינו להגביר מודעות ולקדם עשייה כלל-עולמית לשמירה, להגנה ולניהול בר-קיימא של יערות עולמנו". וגם: "במסגרת הפעילות תוצג מדינת ישראל כמתקדמת ומקצועית בתחום הייעור, כתורמת לאיכות הסביבה וכבעלת יכולת לייצא ידע וניסיון".

נציגי הקק"ל, כמייצגי גוף "ירוק", נוסעים בעולם ומשתתפים בפורומים סביבתיים חשובים כמו ועידת כדור הארץ ביוהנסבורג וועידת קנקון. שם, למרבה האירוניה, משתתפים נציגיה בפורומים התומכים באוכלוסיות מקומיות (Indigenous) הנאבקות נגד תאגידים וממשלות המנשלות אותם מאדמות שהיו שייכות לאבותיהם במשך שנים וסיפקו את מקור מחייתם. נציגי הקק"ל מגיעים אל שולחן הדיונים ולוקחים חלק בהחלטות התומכות בקיום זכויותיהן של אוכלוסיות מקומיות, אבל בשובם לישראל הם מפשילים שרוולים, שולפים את אתי החפירה ומתניעים את הדחפורים שרומסים את אותן אוכלוסיות מנושלות בדיוק. כנראה שאמות המוסר משתנות בטיסה חזרה לישראל.

נטיעת יער על אדמות שנגזלו מתושביהן המקוריים אינה פעולה ירוקה; היא אמצעי שליטה. נטיעת עצים נתפשת כמעשה חיובי ו"ירוק" אך אי אפשר להפריד בין שמירת טבע ופעילות סביבתית לבין נושאים חברתיים וכלכליים. צדק סביבתי הוא צדק חברתי, ולהפך. האנשים המוחלשים ביותר בחברה, אלה שאינם נראים ואינם נספרים, אלה שנתפשים כ"אחרים", הם תמיד אלה שסובלים מהאפליה החברתית/סביבתית הגדולה ביותר. הנגישות שלהם למשאבי הטבע הבסיסיים מוגבלת – אדמה, מים ואוויר נקיים וראויים למחיה. הם גם הסובלים ביותר מזיהומים סביבתיים להם אחראים האנשים החזקים ביותר בחברה, התעשיינים, הצרכנים, הבזבזנים, שיסעו בשעות הפנאי במכוניות המזהמות שלהם ויבואו לנגב לטייל בשמורות הטבע וביערות הנטועים מהם סולקו הבדואים.

בעשורים האחרונים השכילה להבין התנועה הסביבתית ברחבי העולם כי לא ניתן לנתק בין נושאים אקולוגיים לנושאים חברתיים, וחרתה על דגלה את המאבק למען צדק סביבתי. גם בישראל הגיע הזמן להבחין בין פעולות סביבתיות ולבין פעולות שנעשות ממניעים לאומיים ואתניים. גם בישראל על התנועה הסביבתית להכיר בהקשרים בין צדק סביבתי לצדק חברתי ולבחון לאורם פעולות של ארגונים דוגמת הקק"ל.

הכוחות הירוקים מול נשות הכפר, אלעראקיב, 17.02. צילום: אקטיבסטילס

כשם שבעבר הבינו פעילי שימור הטבע שאי אפשר להילחם למען הסביבה מבלי לצאת נגד המפעלים המזהמים, עלינו להבין היום כי שאלת נישול התושבים הערבים-הבדואים בנגב היא שאלה של צדק סביבתי במובן הרחב של המילה, כפי שהגדיר אותה רוברט בולרד, הוגה אפריקני-אמריקאי: "צדק סביבתי מוגדר כיחס הוגן כלפי כל בני אדם, ללא הבדל גזע, צבע, מוצא לאומי או מעמד כלכלי והשתתפותם המלאה בכל הנוגע לפיתוח, יישום ואכיפת מדיניות, תקנות וחוקים סביבתיים. יחס הוגן פירושו שאסור שקבוצה כלשהי, כולל קבוצות גזעיות, אתניות, או כלכליות, תישא בנטל של השלכות סביבתיות שליליות, שהן תוצאה של פעולות תעשייתיות, עסקיות או שלטוניות".

הקרן הקיימת לישראל מייהדת את הנגב ומפריחה את השממה ורומסת את הבדואים שחיו ב"שממה" עוד הרבה לפני שהקרן הוקמה ולפני שמדינת ישראל הגיעה אל הנגב. אך המדינה אינה מכירה בזכות אזרחיה הבדואים לחיים על אדמתם, להמשך אורח חייהם המסורתי שכולל מרעה וחקלאות. על פי התפישה הרווחת, רק ליהודים מותר להפריח את השממה, להקים חוות בודדים בנגב, לעבד עשרות ומאות דונמים, בעוד שאת שדותיהם של הבדואים מרססים בחומרי הדברה ואת בתיהם הורסים.

מעשה מחיקת הכפר ומחיקת הזיכרון הוא מעשה נפשע. הוא גם לא יצלח לאורך זמן. כפי שמתאר א"ב יהושע בסיפורו מול היערות – היער שכיסה על הכפר הפלסטיני נשרף וחורבות הכפר נחשפו לעין כל. גם החרפה נחשפה וניסיון ההסתרה התגלה בכל מערומיו.

ספרה של ד"ר עדנה גורני, "בין ניצול להצלה", על היחסים בין טבע חברה ותרבות בישראל, יצא לאור בקרוב בהוצאת "פרדס".

תמרה טראובמן, פעילה בקואליציית נשים לשלום השותפה במאבק באל-עראקיב.

המאמר פורסם במקור באתר "העוקץ"

“שכר הולם” ו”גשמי קיץ”: מערכה נוספת בטרגדיה המזרחית-פלסטינית / ראובן אברג’ל וסמדר לביא

שבת, יולי 22nd, 2006

ב 25 בינואר 2006 זכתה תנועת החמאס בבחירות הדמוקרטיות למועצה המחוקקת הפלסטינית. הבחירות נערכו בפיקוח אמריקאי. מייד לאחר מכן התחיל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בהליך, שיכשיר חוקית את כליאת הנהגת התנועה. אחר כך פצח צה"ל בחיסולים ממוקדים מן האויר באנשי החמאס, ופגע, לכן במספר רב של אזרחים/ות חפים מפשע. ב 24 ביוני נכנס צה"ל לרצועת עזה, וחטף שני אנשי חמאס. כתגובה, נשבה החייל גלעד שליט ב 25 ביוני. מייד לאחר מכן, נכנסו כוחות היבשה של צה"ל לרצועת עזה במבצע "גשמי קייץ" כדי להרסה שוב. אח"כ שבה החיזבאללה ב 12 ביולי את אלדד רגב ואהוד גולדוואסר בגבול הלבנון. מאז זורע צה"ל הרס מוחלט בה במסגרת מבצע "שכר הולם".

ואנו מול המירקע, מופגזים בטלויזיה ע"י "שיח מומחים." הערוצים משדרים בשידור חי מהאולפן ומהשטח, מבלי לשכוח את ההפסקות לפרסומות. המומחים, בעיקר גנרלים בדימוס, מזרחנים מהקאדר האקדמי והעיתונאי – רובם זכרים אשכנזים. לצידם כמה מזרחים שטיפסו בסולם השירות הציבורי בתוך החלל המתוחם שהקצתה עבורם ההגמוניה. אלה שכירי העט והידע של המשטר, המכתיבים לנו את סדר היום דרך התקשורת, מדורת השבט שלנו. סדר יום זה נתפש על ידי ציבור הצופים כהומניסטי, היות שגברים מעונבים המדברים עברית ללא "ח" ו"ע" מדווחים לנו אותו במילים שקולות ומדודות, ובקול מונוטוני פרופסיונאלי. הם מספרים לנו, שהמלחמה הזו היא לטובתנו ולטובת הפלסטינים והלבנונים. למעשה, "שיח המומחים" מכשיר כיום את המעבר מ"הריגות כירורגיות" ממטוסים אל פעולה משולבת בכל האמצעים המוקצים לצה"ל ע"י ארה"ב.

שלושת ערוצי הטלויזיה בישראל מפציצים את ציבור הצופים במטפורות כמו "כתישה," "החזרת כושר ההרתעה הישראלי," או "השבת דימוי הלוחם לחייל הישראלי". דימויים אלה מאפשרים את המיקוד הדיסוציאטיבי המאפשר לחזות בדם, בעשן ובהרס אותם זורע צה"ל. בו זמנית, מאחורי פטריות העשן בלבנון, ממשיכה ישראל להגות ולבצע את השמדת החברה האזרחית בגדה ובעזה. כל זאת כדי לקצור את אחדותה הזמנית של החברה היהודית הלוחמת.

כשרועמים התותחים, הקהילות המזרחיות שלנו שותקות. הקהילות שלנו בדרך כלל מחרישות כמשרת בפני אדוניו. אנחנו דור המשך ליהודים שהיו בפלסטין מקדמת דנא, או שהובאו לכאן במאה הקודמת מארצות ערב ושאר העולם הלא-אירופאי. אנו בני גילם של אלה, המהגרים לכאן במאה הזו עקב "האנטישמיות החדשה" במערב. אנו מהוים את הרוב הדמוגרפי היהודי עליו נשען המשטר האירופוצנטרי בישראל. אנו כוח העבודה היהודי המשנע את גלגלי הפרוייקט הקולוניאלי של הציונות מהגירת "אעלה בתמר" של 1882 ואילך. אנו שיחררנו את הציונות מתלות מוחלטת בכוח העבודה הילידי. אנחנו הוגדרנו כ"פועלים הטבעיים", שהועסקו בתנאים של כמעט-עבדות. למען נעבוד ביעילות ביקעה הפטריארכיה ההגמונית את משפחותינו המורחבות. הם כינו את עצמם "פועלים אידאולוגיים", והקימו את השמאל הליבראלי-סוציאליסטי של ישראל. זהו אותו השמאל, המנהל עוד מלחמה צודקת בעיני עצמה (self righteous) בימים אלה. תמיד התנהלה הנהגת התנועה הציונית מול המזרחים, הפלסטינים, ותושבי מדינות ערב הריבוניות בדרכים שמטרתן לכבוש, לדכא ולהשפיל. הקהילות שלנו שותקות, כי לאורך כל הדרך נטל מעימנו משטר המיעוט האירופאי-אמריקאי בישראל את הכוח המוסרי, הכלכלי, והתרבותי להתנגד.

ישראל תמיד ניסתה לערוך מידור של קטגוריות הכיבוש שלה, כאילו עזה, הגדה המערבית, הפלסטינים אזרחי ישראל, והפזורה הפלסטינית במדינות ערב אינן תולדה אחת של הנכבה (1948) והנקסה (1967). מאידך, טקטיקת הפרדה שכזו לא גרעה כהוא זה מהתוקף של המאבק הפלסטיני למולדת, ומהסירוב הכמעט מוחלט של האינטלקטואלים הערבים לנורמליזציה של ישראל באיזור, למרות הסכמי השלום עם מצריים וירדן. ההנהגה הישראלית האשכנזית תופשת עצמה, לדבריה, כוילה אירופאית הקיימת כאן מימי התנ"ך ואילך, הנטועה בג'ונגל האיזורי.

התיחכום ההגמוני האשכנזי יצר בקהילותינו מצב מורכב. היסטורית, היה זה הימין ומנחם בגין שהיו לקהילותינו מעין ביית פוליטי, יען כי לא דרשו מעימנו חילון בכפייה, כשם שדרשה תנועת העבודה, למען נידמה לחבריה. אנחנו ממוקמים בין פטיש הדיכוי הכלכלי-תרבותי של משטר ההון האירופו-אמריקאי בישראל, לבין הסדן של מלחמת העצמאות הפלסטינית. הציונות נכפתה על קהילותינו הר כגיגית, אך קהילותינו קיבלוה בזרועות פתוחות. הרבה מא/נשינו עדיין מאמינים באוטופית ההשתלבות בה, בעוד הם ממשיכים להיות מודרים ממרכזי הכוח שלה. אותם מתי מעט מאיתנו, שהצליחו להגיע לעמדות מפתח בשלטון, מחקו זה מכבר את עברם, ואימצו את תפישת העולם של אדוניהם. קשה היה לנו לבנות מחדש את משפחותינו, יען כי נמנעה מאתנו הגישה אל האמצעים המוגזעים התרבותיים-כלכליים, למען נוכל להשתתף כשווים בפטריארכיה הציונית. הפמיניזם של גברינו התמצה ברובו במאבקם לחיקוי הגבריות הצברית יפת הבלורית, בתקווה שזה יהיה המקור לשוויון. מרבית נשותינו, גם מאז הגיעו העוזרות מדרום-מזרח אסיה, ממשיכות לעסוק בעבודות הנמצאות בתחתית סולם השכר בישראל. הן גם מהוות את מרבית אוכלוסיית המובטלות היהודיות כאן.

מאידך, מרבית פיגועי ההתאבדות הפלסטינים קרו באתרים הציבוריים של קהילותינו המנוחשלות כלכלית – אוטובוסים של אנשים שאין ממונם בידם לרכוש רכב פרטי, שווקים של אנשים, שאין ממונם בידם לערוך קניות בסופרמרקטים וקניונים ממוזגי אוויר, ושכונות שאין ממון תושביהן בידן לרכוש שירותי פטרול של חברות שמירה אזרחיות, והמשטרה נמנעת מלפטרל אותן, אלא במקרים של מצוד אחרי סוחרי סמים. מרבית ההרוגים מפיגועים אלה עד כה היו מזרחים, מהגרים קשי יום מחבר העמים, ועובדים זרים.

מרבית הרוגי צה"ל מאז פרוץ אינתיפאדת אל אקצה הם מזרחים, דרוזים, מהגרים רוסיים ואתיופים. מאידך, מאז מלחמת לבנון של 1982, השירות בקו האש "יצא מהאופנה" אצל האליטה. עקב הצומת אותה יוצרים האתניות והעוני בחיינו, א/נשינו מודרים מהרבה אפיקי נייעות אזרחית. למצער, לכן, עבור רבים מאתנו מהווה השירות הקרבי בצבא אפיק מוביליזציה חברתית-כלכלית, היוצר מראית עיין של השתלבות.

שדרות, המופגזת תדירות מטילי קסאמים, היא עיירת גבול מזרחית עם שיעור גבוה של מהגרים רוסים ואתיופים. כך גם עיירות הפיתוח והמושבים בגבול הלבנון, ואפילו חלק מהשכונות שנפגעו בחיפה.

קהילותינו נדחפו בדלת האחורית אל ההתנחלויות בלב השטחים הכבושים של 1967. ממשלות ישראל משמאל ומימין כאחד מנעו מתושבי השכונות פתרונות דיור סבירים בתוך ישראל. בשנות ה 1990 יצרה ההגירה ההמונית הרוסית במרכז הארץ, בו נמצאת מרבית התעסוקה, בועת נדל"ן, שלא איפשרה למשפחות מזרחיות לרכוש דירות. מאידך, הוילות שנבנו בנוף הקדומים של הגדה ובחופי עזה הגשימו את חלום המגורים בביית צמוד קרקע, שבא עם חינוך לילדים בבית ספר מתוקצב כהלכה. עבור האשכנזים שלא יכלו להרשות לעצמם ביית צמוד קרקע במרכז הארץ, נוצרה התכנית לייהוד הגליל – קהילות סגורות בעלות וועדות קבלה, שהוילות שלהן משקיפות על כפרים פלסטינים מהרי נוף קדומים בתוך קוי הפסקת האש של הסכמי רודוס מ 1949.

כשנסתלקה מדינת הרווחה מחיי קהילותינו באמצע שנות ה 1980, אם בכלל היתה שם קודם לכן, נכנסה אליה היהדות הספרדית החרדית בדמות מפלגת ש"ס. מפלגה זו הציעה מערכת של חינוך, הזנה, ושיקום הכבוד המזרחי ע"י הטפה למוסר האבות, מחד גיסא, וע"י חשיפת פצע המצוקה והעוני כפצע גזעני, מאידך גיסא. חדירה זו התבררה כהרסנית, כי למעשה אימצו חכמי היהדות המזרחית החרדית החדשה את השיטות האשכנזיות הישנות: מתן מבוקר של טובין למען תהווה חלוקתם בלם זעזועים חברתיים, מבלי לחולל שינוי של ממש. מאז כניסתה של ש"ס לזירה האזרחית בישראל פסקה ההתנגדות ברחוב המזרחי.

עם מדיניות ה"אינפיתאח", הפתיחה למערב, של אנוואר סאדאת, החלו להיסדק חומותיה של מדינת הלאום הריכוזית הערבית. כוחות השוק והתרבות של הגלובליזציה חדרו אל זירתה הציבורית. ביוצרן מוסדות חברה אלטרנטיביים, מילאו התנועות האיסלאמיסטיות את החלל שנפער בסדקי המדינה. מוסדות אלה נבנו גם הם על החזרת המוסר והמידות הטובות אל ההווייה האזרחית. הכוח הקהילתי של ש"ס ושל התנועות האיסלאמיסטיות היה, בין השאר, בעיצוב מחדש של המשפחה מתוך תפישת הפטריארכיה הדתית המזרחית כשחרור. בו זמנית, השכילו התנועות האיסלאמיסטיות, כמו זו של מצריים או בשטחים, לשלב נשים בתפקידים מגוונים בכל אירגוניהם, למעט בלחימה.

למיטב הבנתנו, התנועות האיסלאמיסטיות הביאו לתוצאות הפוכות בזירה הציבורית הערבית מאלה של ש"ס בגיטאות המזרחים. האיסלאמיסטים הציבו סדר יום חדש לעולם הערבי. הם יכלו לעשות כן היות שעמוד השדרה שלהם צמח מן המעמד הבינוני הפרופסיונאלי. זאת במהופך מהחרדיות המזרחית נוסח ש"ס, שביקשה להשתלב על מוסר האבות וגו', הר כגיגית, בהוויה הציונית, יען כי הבינה, שאין לה אופציה אחרת. המעמד הבינוני שצמח מש"ס התבסס על עסקנים מפלגתיים, ולא השכיל לשלב את הנשים אל תוך שורותיו. יתרה מזאת, אחד מהמכנים המשותפים של התנועות האיסלאמיסטיות היה שאלת פלסטין. שנות ה 1980, היו השנים של סברה ושתילה ושל האינתיפאדה הראשונה. בשנים אלה צברה הלאומיות הפלסטינית הילה בעולם המערבי. המשטר המודאג בישראל טיפח את התנועות האיסלאמיסטיות בלבנון ובשטחים. בהניחו שהתנועות הללו תהיינה גמח"ים בולמי זעזועים לאומיים וחברתיים בנוסח ש"ס, קיווה המשטר בישראל להשתמש בהן בנסיון להכחיש שוב את שאלת פלסטין. עם יציאת מנגנון הרווחה של אש"ף מלבנון נכנסו התנועות האיסלאמיסטיות לחלל שהשאיר אחריו. הבחירות הדמוקרטיות ברשות הפלסטינית ב 2006, שתוצאתן נצחונו הגורף של החמאס, איכזבו את ציפיותיו של השילטון, שהעדיף הפעם את הלאומיות הפלסטינית בנוסח המעונב של אבו מאזן על הנוסח של זקן החינה של אבו טיר. לכן הסירוב הגורף של ישראל בגיבוי ארה"ב להכיר בממשלה הלגיטימית של העם הפלסטיני.

המזרחים הם אלה, המשלמים את מחיר ההצטרפות למה שמכונה בשיח הכבוד הלאומי הישראלי "משפחת הדם." הם לכן נופלים כפרי בשל להרפתקנות המשטר. הלובי הפרו-ישראלי במערב, על סניפיו בישראל, אינו משלם את המחיר. נהפוך הוא, הרווח כולו שלו, יחדיו עם שאר מעצמות ה G 8. ציר רשע זה יבוא אל קיצו, כאשר תעבדנה (process) קהילותינו את זיכרונות העבר יחדיו עם החזונות לעתיד, המשותפים לעולם הערבי, לפלסטינים, וליהודים המזרחים. כל עוד אין אבחנה בשיח הציבורי בעולם הערבי בין "יאהוד," "סהיוניין", ו"יאהוד-ערב," וכולנו נחשבים בעיניו "יאהוד-ובאס" (יהודים וזהו), אין עיבוד זה מתאפשר. כל עוד אין בשיח השלום המערבי אבחנה קטגורית בין היהדות המזרחית, תנועות השלום האשכנזיות, והציונות, לא מתאפשר לעיבוד זה הד תומך. כל עוד מעדיפים הפלסטינים ומנהיגי ערב לדבר שלום עם המיעוט האשכנזי השליט, על פלגיו הציונים, הפוסט-ציונים, ואף האנטי ציונים, תמשכנה קהילותינו לראות את שיח השלום כשיח חייזרי של אליטות, ואת הפלסטיני והערבי, כאוייב קטלני בלבד. אותם אלה המתהדרים בשלום, שמעון פרס ויוסי ביילין, הם אלה, התומכים ללא סייג בהרס העכשווי של החברה האזרחית בלבנון, בגדה ובעזה, ומדבררים את ממשלת ישראל למערב. הם גם אותם אלה, שהביאו להפרטה ול-אווטסורסינג של העבודה מקהילותינו, כתוצאה ישירה של פנטזיית "המזרח התיכון החדש" שנבעה מפסטיבל השלום של הסכמי אוסלו. כיום הם גם מתהדרים בשר ביטחון מרוקאי העושה את דברם, למרות שבזו לו והכשילו אותו לאורך הקריירה הפוליטית שלו. אין זה פלא, לכן, ששיח שלום זה זר לקהילותינו.

ה"מומחים" מספרים לנו בטלוויזיה, שמטרת ההרס העכשוי הוא שחרור ה"חטופים". אם היתה זו באמת ובתמים הכוונה של "גשמי קייץ" ו"שכר הולם", היה ניתן להניח, שעלויות שחרורם של כל העצירים הפוליטיים הפלסטיניים והלבנונים מהכלא הישראלי היו נמוכות בהרבה, הן בדם והן בממון. למרבה הצער, לאחר כשיידומו התותחים, ונסיים לספור את מתינו ולפנות את הריסותינו, נחזור לנקודת האפס. זו הנקודה בה אנו שרויים מ 1882. המזרחים, הפלסטינים והעובדים הזרים ייבנו את הריסות לבנון, פלסטין וישראל בשכר עבדים. המימון יבוא מארה"ב. עד המלחמה הבאה. כל עוד לא תשכלנה קהילותינו להבין, שהמלחמות הללו מנציחות את מנוחשלותנו, ותעמודנה על דעתן בהתנגדות עממית רב-מעמדית מאורגנת למשטר, לא יבוא השלום הצודק לאזורנו.

ראובן אברג'ל, ממייסדי "הפנתרים השחורים", דוא"ל: reuven_4@bezeqint.net
סמדר לביא, פרופסור לאנתרופולוגיה, ולתיאוריה וביקורת, פעילה פמיניסטית מזרחית, דוא"ל: sinaia5@netvision.net.il

לביא ואברג'ל ©2006, כל הזכויות שמורות


Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(): Failed opening 'footer1.php' for inclusion (include_path='.:/usr/local/php56/lib/php') in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

עזרו לנו לעשות שינוי

תעזרו לנו היום על מנת להמשיך מחר‫!‬