Posts Tagged ‘עזה’

“שכר הולם” ו”גשמי קיץ”: מערכה נוספת בטרגדיה המזרחית-פלסטינית / ראובן אברג’ל וסמדר לביא

שבת, יולי 22nd, 2006

ב 25 בינואר 2006 זכתה תנועת החמאס בבחירות הדמוקרטיות למועצה המחוקקת הפלסטינית. הבחירות נערכו בפיקוח אמריקאי. מייד לאחר מכן התחיל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בהליך, שיכשיר חוקית את כליאת הנהגת התנועה. אחר כך פצח צה"ל בחיסולים ממוקדים מן האויר באנשי החמאס, ופגע, לכן במספר רב של אזרחים/ות חפים מפשע. ב 24 ביוני נכנס צה"ל לרצועת עזה, וחטף שני אנשי חמאס. כתגובה, נשבה החייל גלעד שליט ב 25 ביוני. מייד לאחר מכן, נכנסו כוחות היבשה של צה"ל לרצועת עזה במבצע "גשמי קייץ" כדי להרסה שוב. אח"כ שבה החיזבאללה ב 12 ביולי את אלדד רגב ואהוד גולדוואסר בגבול הלבנון. מאז זורע צה"ל הרס מוחלט בה במסגרת מבצע "שכר הולם".

ואנו מול המירקע, מופגזים בטלויזיה ע"י "שיח מומחים." הערוצים משדרים בשידור חי מהאולפן ומהשטח, מבלי לשכוח את ההפסקות לפרסומות. המומחים, בעיקר גנרלים בדימוס, מזרחנים מהקאדר האקדמי והעיתונאי – רובם זכרים אשכנזים. לצידם כמה מזרחים שטיפסו בסולם השירות הציבורי בתוך החלל המתוחם שהקצתה עבורם ההגמוניה. אלה שכירי העט והידע של המשטר, המכתיבים לנו את סדר היום דרך התקשורת, מדורת השבט שלנו. סדר יום זה נתפש על ידי ציבור הצופים כהומניסטי, היות שגברים מעונבים המדברים עברית ללא "ח" ו"ע" מדווחים לנו אותו במילים שקולות ומדודות, ובקול מונוטוני פרופסיונאלי. הם מספרים לנו, שהמלחמה הזו היא לטובתנו ולטובת הפלסטינים והלבנונים. למעשה, "שיח המומחים" מכשיר כיום את המעבר מ"הריגות כירורגיות" ממטוסים אל פעולה משולבת בכל האמצעים המוקצים לצה"ל ע"י ארה"ב.

שלושת ערוצי הטלויזיה בישראל מפציצים את ציבור הצופים במטפורות כמו "כתישה," "החזרת כושר ההרתעה הישראלי," או "השבת דימוי הלוחם לחייל הישראלי". דימויים אלה מאפשרים את המיקוד הדיסוציאטיבי המאפשר לחזות בדם, בעשן ובהרס אותם זורע צה"ל. בו זמנית, מאחורי פטריות העשן בלבנון, ממשיכה ישראל להגות ולבצע את השמדת החברה האזרחית בגדה ובעזה. כל זאת כדי לקצור את אחדותה הזמנית של החברה היהודית הלוחמת.

כשרועמים התותחים, הקהילות המזרחיות שלנו שותקות. הקהילות שלנו בדרך כלל מחרישות כמשרת בפני אדוניו. אנחנו דור המשך ליהודים שהיו בפלסטין מקדמת דנא, או שהובאו לכאן במאה הקודמת מארצות ערב ושאר העולם הלא-אירופאי. אנו בני גילם של אלה, המהגרים לכאן במאה הזו עקב "האנטישמיות החדשה" במערב. אנו מהוים את הרוב הדמוגרפי היהודי עליו נשען המשטר האירופוצנטרי בישראל. אנו כוח העבודה היהודי המשנע את גלגלי הפרוייקט הקולוניאלי של הציונות מהגירת "אעלה בתמר" של 1882 ואילך. אנו שיחררנו את הציונות מתלות מוחלטת בכוח העבודה הילידי. אנחנו הוגדרנו כ"פועלים הטבעיים", שהועסקו בתנאים של כמעט-עבדות. למען נעבוד ביעילות ביקעה הפטריארכיה ההגמונית את משפחותינו המורחבות. הם כינו את עצמם "פועלים אידאולוגיים", והקימו את השמאל הליבראלי-סוציאליסטי של ישראל. זהו אותו השמאל, המנהל עוד מלחמה צודקת בעיני עצמה (self righteous) בימים אלה. תמיד התנהלה הנהגת התנועה הציונית מול המזרחים, הפלסטינים, ותושבי מדינות ערב הריבוניות בדרכים שמטרתן לכבוש, לדכא ולהשפיל. הקהילות שלנו שותקות, כי לאורך כל הדרך נטל מעימנו משטר המיעוט האירופאי-אמריקאי בישראל את הכוח המוסרי, הכלכלי, והתרבותי להתנגד.

ישראל תמיד ניסתה לערוך מידור של קטגוריות הכיבוש שלה, כאילו עזה, הגדה המערבית, הפלסטינים אזרחי ישראל, והפזורה הפלסטינית במדינות ערב אינן תולדה אחת של הנכבה (1948) והנקסה (1967). מאידך, טקטיקת הפרדה שכזו לא גרעה כהוא זה מהתוקף של המאבק הפלסטיני למולדת, ומהסירוב הכמעט מוחלט של האינטלקטואלים הערבים לנורמליזציה של ישראל באיזור, למרות הסכמי השלום עם מצריים וירדן. ההנהגה הישראלית האשכנזית תופשת עצמה, לדבריה, כוילה אירופאית הקיימת כאן מימי התנ"ך ואילך, הנטועה בג'ונגל האיזורי.

התיחכום ההגמוני האשכנזי יצר בקהילותינו מצב מורכב. היסטורית, היה זה הימין ומנחם בגין שהיו לקהילותינו מעין ביית פוליטי, יען כי לא דרשו מעימנו חילון בכפייה, כשם שדרשה תנועת העבודה, למען נידמה לחבריה. אנחנו ממוקמים בין פטיש הדיכוי הכלכלי-תרבותי של משטר ההון האירופו-אמריקאי בישראל, לבין הסדן של מלחמת העצמאות הפלסטינית. הציונות נכפתה על קהילותינו הר כגיגית, אך קהילותינו קיבלוה בזרועות פתוחות. הרבה מא/נשינו עדיין מאמינים באוטופית ההשתלבות בה, בעוד הם ממשיכים להיות מודרים ממרכזי הכוח שלה. אותם מתי מעט מאיתנו, שהצליחו להגיע לעמדות מפתח בשלטון, מחקו זה מכבר את עברם, ואימצו את תפישת העולם של אדוניהם. קשה היה לנו לבנות מחדש את משפחותינו, יען כי נמנעה מאתנו הגישה אל האמצעים המוגזעים התרבותיים-כלכליים, למען נוכל להשתתף כשווים בפטריארכיה הציונית. הפמיניזם של גברינו התמצה ברובו במאבקם לחיקוי הגבריות הצברית יפת הבלורית, בתקווה שזה יהיה המקור לשוויון. מרבית נשותינו, גם מאז הגיעו העוזרות מדרום-מזרח אסיה, ממשיכות לעסוק בעבודות הנמצאות בתחתית סולם השכר בישראל. הן גם מהוות את מרבית אוכלוסיית המובטלות היהודיות כאן.

מאידך, מרבית פיגועי ההתאבדות הפלסטינים קרו באתרים הציבוריים של קהילותינו המנוחשלות כלכלית – אוטובוסים של אנשים שאין ממונם בידם לרכוש רכב פרטי, שווקים של אנשים, שאין ממונם בידם לערוך קניות בסופרמרקטים וקניונים ממוזגי אוויר, ושכונות שאין ממון תושביהן בידן לרכוש שירותי פטרול של חברות שמירה אזרחיות, והמשטרה נמנעת מלפטרל אותן, אלא במקרים של מצוד אחרי סוחרי סמים. מרבית ההרוגים מפיגועים אלה עד כה היו מזרחים, מהגרים קשי יום מחבר העמים, ועובדים זרים.

מרבית הרוגי צה"ל מאז פרוץ אינתיפאדת אל אקצה הם מזרחים, דרוזים, מהגרים רוסיים ואתיופים. מאידך, מאז מלחמת לבנון של 1982, השירות בקו האש "יצא מהאופנה" אצל האליטה. עקב הצומת אותה יוצרים האתניות והעוני בחיינו, א/נשינו מודרים מהרבה אפיקי נייעות אזרחית. למצער, לכן, עבור רבים מאתנו מהווה השירות הקרבי בצבא אפיק מוביליזציה חברתית-כלכלית, היוצר מראית עיין של השתלבות.

שדרות, המופגזת תדירות מטילי קסאמים, היא עיירת גבול מזרחית עם שיעור גבוה של מהגרים רוסים ואתיופים. כך גם עיירות הפיתוח והמושבים בגבול הלבנון, ואפילו חלק מהשכונות שנפגעו בחיפה.

קהילותינו נדחפו בדלת האחורית אל ההתנחלויות בלב השטחים הכבושים של 1967. ממשלות ישראל משמאל ומימין כאחד מנעו מתושבי השכונות פתרונות דיור סבירים בתוך ישראל. בשנות ה 1990 יצרה ההגירה ההמונית הרוסית במרכז הארץ, בו נמצאת מרבית התעסוקה, בועת נדל"ן, שלא איפשרה למשפחות מזרחיות לרכוש דירות. מאידך, הוילות שנבנו בנוף הקדומים של הגדה ובחופי עזה הגשימו את חלום המגורים בביית צמוד קרקע, שבא עם חינוך לילדים בבית ספר מתוקצב כהלכה. עבור האשכנזים שלא יכלו להרשות לעצמם ביית צמוד קרקע במרכז הארץ, נוצרה התכנית לייהוד הגליל – קהילות סגורות בעלות וועדות קבלה, שהוילות שלהן משקיפות על כפרים פלסטינים מהרי נוף קדומים בתוך קוי הפסקת האש של הסכמי רודוס מ 1949.

כשנסתלקה מדינת הרווחה מחיי קהילותינו באמצע שנות ה 1980, אם בכלל היתה שם קודם לכן, נכנסה אליה היהדות הספרדית החרדית בדמות מפלגת ש"ס. מפלגה זו הציעה מערכת של חינוך, הזנה, ושיקום הכבוד המזרחי ע"י הטפה למוסר האבות, מחד גיסא, וע"י חשיפת פצע המצוקה והעוני כפצע גזעני, מאידך גיסא. חדירה זו התבררה כהרסנית, כי למעשה אימצו חכמי היהדות המזרחית החרדית החדשה את השיטות האשכנזיות הישנות: מתן מבוקר של טובין למען תהווה חלוקתם בלם זעזועים חברתיים, מבלי לחולל שינוי של ממש. מאז כניסתה של ש"ס לזירה האזרחית בישראל פסקה ההתנגדות ברחוב המזרחי.

עם מדיניות ה"אינפיתאח", הפתיחה למערב, של אנוואר סאדאת, החלו להיסדק חומותיה של מדינת הלאום הריכוזית הערבית. כוחות השוק והתרבות של הגלובליזציה חדרו אל זירתה הציבורית. ביוצרן מוסדות חברה אלטרנטיביים, מילאו התנועות האיסלאמיסטיות את החלל שנפער בסדקי המדינה. מוסדות אלה נבנו גם הם על החזרת המוסר והמידות הטובות אל ההווייה האזרחית. הכוח הקהילתי של ש"ס ושל התנועות האיסלאמיסטיות היה, בין השאר, בעיצוב מחדש של המשפחה מתוך תפישת הפטריארכיה הדתית המזרחית כשחרור. בו זמנית, השכילו התנועות האיסלאמיסטיות, כמו זו של מצריים או בשטחים, לשלב נשים בתפקידים מגוונים בכל אירגוניהם, למעט בלחימה.

למיטב הבנתנו, התנועות האיסלאמיסטיות הביאו לתוצאות הפוכות בזירה הציבורית הערבית מאלה של ש"ס בגיטאות המזרחים. האיסלאמיסטים הציבו סדר יום חדש לעולם הערבי. הם יכלו לעשות כן היות שעמוד השדרה שלהם צמח מן המעמד הבינוני הפרופסיונאלי. זאת במהופך מהחרדיות המזרחית נוסח ש"ס, שביקשה להשתלב על מוסר האבות וגו', הר כגיגית, בהוויה הציונית, יען כי הבינה, שאין לה אופציה אחרת. המעמד הבינוני שצמח מש"ס התבסס על עסקנים מפלגתיים, ולא השכיל לשלב את הנשים אל תוך שורותיו. יתרה מזאת, אחד מהמכנים המשותפים של התנועות האיסלאמיסטיות היה שאלת פלסטין. שנות ה 1980, היו השנים של סברה ושתילה ושל האינתיפאדה הראשונה. בשנים אלה צברה הלאומיות הפלסטינית הילה בעולם המערבי. המשטר המודאג בישראל טיפח את התנועות האיסלאמיסטיות בלבנון ובשטחים. בהניחו שהתנועות הללו תהיינה גמח"ים בולמי זעזועים לאומיים וחברתיים בנוסח ש"ס, קיווה המשטר בישראל להשתמש בהן בנסיון להכחיש שוב את שאלת פלסטין. עם יציאת מנגנון הרווחה של אש"ף מלבנון נכנסו התנועות האיסלאמיסטיות לחלל שהשאיר אחריו. הבחירות הדמוקרטיות ברשות הפלסטינית ב 2006, שתוצאתן נצחונו הגורף של החמאס, איכזבו את ציפיותיו של השילטון, שהעדיף הפעם את הלאומיות הפלסטינית בנוסח המעונב של אבו מאזן על הנוסח של זקן החינה של אבו טיר. לכן הסירוב הגורף של ישראל בגיבוי ארה"ב להכיר בממשלה הלגיטימית של העם הפלסטיני.

המזרחים הם אלה, המשלמים את מחיר ההצטרפות למה שמכונה בשיח הכבוד הלאומי הישראלי "משפחת הדם." הם לכן נופלים כפרי בשל להרפתקנות המשטר. הלובי הפרו-ישראלי במערב, על סניפיו בישראל, אינו משלם את המחיר. נהפוך הוא, הרווח כולו שלו, יחדיו עם שאר מעצמות ה G 8. ציר רשע זה יבוא אל קיצו, כאשר תעבדנה (process) קהילותינו את זיכרונות העבר יחדיו עם החזונות לעתיד, המשותפים לעולם הערבי, לפלסטינים, וליהודים המזרחים. כל עוד אין אבחנה בשיח הציבורי בעולם הערבי בין "יאהוד," "סהיוניין", ו"יאהוד-ערב," וכולנו נחשבים בעיניו "יאהוד-ובאס" (יהודים וזהו), אין עיבוד זה מתאפשר. כל עוד אין בשיח השלום המערבי אבחנה קטגורית בין היהדות המזרחית, תנועות השלום האשכנזיות, והציונות, לא מתאפשר לעיבוד זה הד תומך. כל עוד מעדיפים הפלסטינים ומנהיגי ערב לדבר שלום עם המיעוט האשכנזי השליט, על פלגיו הציונים, הפוסט-ציונים, ואף האנטי ציונים, תמשכנה קהילותינו לראות את שיח השלום כשיח חייזרי של אליטות, ואת הפלסטיני והערבי, כאוייב קטלני בלבד. אותם אלה המתהדרים בשלום, שמעון פרס ויוסי ביילין, הם אלה, התומכים ללא סייג בהרס העכשווי של החברה האזרחית בלבנון, בגדה ובעזה, ומדבררים את ממשלת ישראל למערב. הם גם אותם אלה, שהביאו להפרטה ול-אווטסורסינג של העבודה מקהילותינו, כתוצאה ישירה של פנטזיית "המזרח התיכון החדש" שנבעה מפסטיבל השלום של הסכמי אוסלו. כיום הם גם מתהדרים בשר ביטחון מרוקאי העושה את דברם, למרות שבזו לו והכשילו אותו לאורך הקריירה הפוליטית שלו. אין זה פלא, לכן, ששיח שלום זה זר לקהילותינו.

ה"מומחים" מספרים לנו בטלוויזיה, שמטרת ההרס העכשוי הוא שחרור ה"חטופים". אם היתה זו באמת ובתמים הכוונה של "גשמי קייץ" ו"שכר הולם", היה ניתן להניח, שעלויות שחרורם של כל העצירים הפוליטיים הפלסטיניים והלבנונים מהכלא הישראלי היו נמוכות בהרבה, הן בדם והן בממון. למרבה הצער, לאחר כשיידומו התותחים, ונסיים לספור את מתינו ולפנות את הריסותינו, נחזור לנקודת האפס. זו הנקודה בה אנו שרויים מ 1882. המזרחים, הפלסטינים והעובדים הזרים ייבנו את הריסות לבנון, פלסטין וישראל בשכר עבדים. המימון יבוא מארה"ב. עד המלחמה הבאה. כל עוד לא תשכלנה קהילותינו להבין, שהמלחמות הללו מנציחות את מנוחשלותנו, ותעמודנה על דעתן בהתנגדות עממית רב-מעמדית מאורגנת למשטר, לא יבוא השלום הצודק לאזורנו.

ראובן אברג'ל, ממייסדי "הפנתרים השחורים", דוא"ל: reuven_4@bezeqint.net
סמדר לביא, פרופסור לאנתרופולוגיה, ולתיאוריה וביקורת, פעילה פמיניסטית מזרחית, דוא"ל: sinaia5@netvision.net.il

לביא ואברג'ל ©2006, כל הזכויות שמורות

לא בשם בני: פניה לאביבה שליט / טרי בולטה

חמישי, יולי 13th, 2006

היום, היה לי הכבוד לפגוש את הגברת ויסאקה דרמדאסה [1] , יושבת הראש של "איגוד השפעת מלחמה על נשים". היא פעילה סרילנקית שבנה נעדר בזמן שירותו בצבא הסרילנקי בשנת 1998. היא יזמה צעד ראשון ואמיץ בהתחברות להורי המורדים הטמילים, שאפשר לה לראות את חוסר הצדק שהם חיים בו. גברת דרמדאסה סיפרה לנו איך היא הקדישה את חייה לעיצוב קשרים בין אמהות לוחמים נעדרים משני צדדי הסכסוך בסרילנקה, ומה המשמעות של להיות אנושי. נמרי השחרור של טמיל אלאם(LTTE)) כיבדו את מאמציה ושחררו 10 שבויי מלחמה בשנת 2002, כמחווה של רצון טוב לחזק את ברית הפסקת האש.

כששמעה את סיפוריה מעוררי ההשראה והרגישה את האומץ שלה, חברה פלסטינית שישבה לידי לחשה: " למה היא לא פונה לאמא של החייל הישראלי השבוי – אמו של גלעד שליט?"

פתאום, כל הנשים בדיון מסביב לשולחן העגול, כולל הנשים הישראליות, אשר לחלק מהן היה זה הביקור הראשון בראמאללה, החלו לפנטז על תפקיד אחר שנשים יכולות לייצר: אמו של גלעד שליט רותמת נשים ישראליות אחרות לצעוד ברחובות ישראל עם קריאה אחת גדולה: " לא בשם בני."

כמו כל האמהות בעולם, אנחנו מכירות בכאביה ורגשותיה של אביבה שליט, ומבינות בצורה מלאה את הרצון שלה שיחזור בשלום. אנחנו מדמיינות כי, כמו כל האמהות, היא לא תסכים לכך ששחרור בנה יבוא על חשבון דם פלסטיני, בעיקר דם הילדים ברצועת עזה.

לכן החלטתי לכתוב את פנייתי לאביבה שליט.

"האם אנחנו יכולות היום לפנות אליך ולבקש שתשמיעי את הקול המוסרי למען האנושות? האם את מסכימה לפוליטיקת העונש הקולקטיבי שהממשלה שלך מבצעת בשם הבן שלך?

" השם של הבן שלך יזכר על ידי כל הילדים הפלסטינים לדורות הבאים כקללה לשפיכת הדמים. אני בטוחה שאת רוצה זיכרון אחר לשם של בנך. סיפור עם סוף טוב ועם חזרתו בשלום, ואיתו, החזרה של כל הילדים והנשים הכלואות בבתי כלא ישראליים. כמו אמא שמחכה בחוסר סבלנות לחזרה של הבן שלה בשלום, מאות אמהות פלסטיניות מחכות לרגע שיחבקו את הילדים שלהם ששוחררו מבתי הכלא הישראליים."

אני יודעת שהרבה יגידו שכנשים אנחנו לא יכולות להשפיע על הטירוף הצבאי הנוכחי. אני לא מאמינה בכך. להיפך, אנחנו הנשים יכולות להביא לשינוי אמיתי. האם תנועת ארבע אמהות בישראל לא הביאה לשינוי גדול בציבור הישראלי במשך מלחמת לבנון? למה אנו הנשים, שמצויירות לעיתים קרובות כקורבנות, לא נתחיל לקבל קצת הכרה על התפקידים הממשיים והפוטנציאלים בהשגת שלום וקידום הביטחון?"

אני אשה ואני אמא שמאמינה בפוליטיקה של דברים קטנים. אני מאמינה שאנחנו כנשים ואמהות יכולות לשנות את הרוח החיה של המדינות שלנו אפילו ביוזמות קטנות. אז בואו לא נחכה. תנו לקול ההגיון שלנו להישמע. תנו לקול התשוקה לאנושיות להישמע. אנחנו הנשים, נותנות חיים…אז כדאי לנו להגן עליהם!

אני מבטיחה לך, ביום שתצעדי ותקראי להחזרת הבן שלך בשלום, ביום שתצעדי ותקראי לסיום העונש הישראלי הקולקטיבי נגד העם הפלסטיני, אשר חי תחת התנאים האכזריים של הכיבוש של ממשלתך, ביום שתקראי לממשלה שלך שההתקפות שלהם ברצועת עזה לא יקרבו אותם להחזרת בנך בשלום… אנחנו הנשים מהשטחים הכבושים נצעד לתמוך בקריאה שלך להחזיר את הבן שלך בשלום…אנחנו נקרא לכיבוד החוקים הבינלאומיים.. אנחנו נקרא לכיבוד זכויות האדם של שני העמים בארץ הקודש…

ביחד אנחנו נביא לשינוי בארצינו. ביחד אנחנו נוכל לקדם סדר-יום שונה לשלום שמבוסס על משא ומתן והסדרים צודקים, ולא על חד צדדיות . אף צד של הסכסוך לא יוכל אף פעם לאכוף את השלום , שלום בא רק במשא ומתן בין שני הצדדים.

ביחד נוכל להרים את הקולות שלנו נגד הכיבוש הישראלי שהביא איתו חוסר ביטחון וחוסר יציבות לשני הצדדים, הפלסטינים והישראלים. ביחד אנחנו יכולות לשנות את חיי ילדינו ונכדינו.

טרי בולטה
מזרח-ירושלים הכבושה
אמא לשני ילדים

12 ביולי 2006
[1] ביקור הגברת דרמדאסה אורגן על ידי "אשה לאשה" – מרכז פמיניסטי חיפה, כאורחת כבוד בכנס נשים ישראלי מטעם הארגון ובתמיכת קרן הינריך בל.

שקט, מתאפקים / טניה רינהרט

רביעי, יוני 21st, 2006

בשיח הישראלי, ישראל היא תמיד הצד המאופק בעימות עם הפלשתינים. כך גם בארועי השבוע שעבר: בעוד הקסאמים נוחתים בשדרות, "הודלף" ששר הביטחון כפה על הצבא איפוק.

בשבוע האיפוק הרג צבא ישראל משפחה פלשתינית שיצאה לפיקניק בחוף בית להיה ברצועה. אחר כך הרג תשעה אנשים כדי לחסל טיל קטיושה. אך בשיח האיפוק, הראשון לא נחשב, כי הצבא הכחיש, והשני היה מעשה הכרחי של הגנה עצמית. כי ישראל, הנמצאת בעיצומה של מתקפת קסאמים, חייבת להגן על אזרחיה. בסיפור הזה, להסתפק בהפגזת הרצועה מהאויר הים והיבשה, הוא מודל של הומניות ואיפוק שלא מדינות רבות היו עומדות בו.

אך מה מקורה של מתקפת הקסאמים? מזה 17 חדשים, החמאס שומר על הפסקת האש שהכריז ואינו משתתף בירי קסאמים. האירגונים האחרים מצליחים בד"כ לשגר רק קסאמים בודדים. איך הגענו למתקפה של כ70 קסאמים בשלושה ימים? לצבא יש מסורת ארוכה ב"הזמנת" מטחי קסאמים. באפריל שנה שעברה, יצא שרון לפגישה עם בוש, שהמסר העיקרי שלה היה: עבאס אינו אמין, ואינו פרטנר למו"מ. הצבא מצדו דאג לספק את הרקע המתאים. ערב צאתו, ב9 באפריל, צה"ל הרג בגבול רפיח שלושה נערים, שלפי מקורות פלשתינים שיחקו שם כדורגל. ההרג השרירותי הזה ליבה את הזעם ברצועה, ששמרה עד אז על שקט יחסי. החמאס הגיב לזעם הרחוב, והתיר לאנשיו להשתתף בירי הקסאמים. ביומיים הבאים נורו כ80 קסאמים, עד שהחמאס החזיר את השקט על כנו. כך קיבל העולם המחשה מושלמת לאי אמינותו של עבאס.

בראשית השבוע שעבר יצא אולמרט למסע שכנוע באירופה שעכשיו, עם החמאס בשלטון, בוודאי שאין לישראל פרטנר. ארה"ב לא זקוקה לשכנוע כרגע, אך באירופה יש יותר הסתיגויות ממהלכים חד-צדדיים. צה"ל החל בהכנת הרקע ביום חמישי הקודם (8.6), כש"חיסל" את אבו סמהדנה, שמונה על ידי ממשלת החמאס כמופקד על כוחות הבטחון של משרד הפנים. היה ברור לחלוטין שהדבר עשוי להוליך למתקפת קסאמים על שדרות, ובכל זאת, הצבא המשיך למחרת בהפגזת חוף עזה, והצליח להסלים את ההתלקחות המבוקשת, עד שהחמאס, כבפעם הקודמת, הורה לאנשיו להפסיק את הירי (ב14.6).

הפעם, המופע של הצבא השתבש במקצת. תמונתה של הילדה הודא ראליה הצליחה לבקוע את חומת ההתעלמות של המערב מהסבל הפלשתיני. גם אם לישראל יש עדיין מספיק כוח להכריח את קופי אנאן להתנצל על שפקפק באמינות ההכחשה הישראלית, המסר שהחמאס הוא הצד התוקפן בעימות לא עבר הפעם בעולם. אך הצבא לא יוותר וימשיך לייצר את הצידוק להפיל בכוח את ממשלת החמאס, על גבה של שדרות.

למרות שאי אפשר להשוות את סבלם של תושבי שדרות לסבלם של תושבי בית חנון ובית להיה, שעליהם נפלו 5000 פגזים רק בחודש האחרון, [1] לבי כואב גם על תושבי שדרות. נגזר עליהם לחיות כך, כי בעיני הצבא סבלם הכרחי כדי שהעולם יבין שאנחנו הצד המאופק במלחמה על עצם קיומנו.

[1] אלכס פישמן, כמה עולה שקט? ידיעות אחרונות, המוסף לשבת,

להכיר בממשלת חמאס / טניה רינהרט

שלישי, מאי 30th, 2006

צריך להכיר בממשלת חמאס. לא רק בגלל שזה טוב לישראל, כפי שטען לאחרונה ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, אלא בגלל שזה נכון לפי כל אמת מדה של צדק וחוק בינלאומי.

ארה"ב ואירופה החליטו, למרות התנגדות ישראל, לאפשר לעם הפלשתיני בחירות דמוקרטיות. לפי דיווחו של ג'ימי קרטר ב"הרלד טריביון", מערכת הבחירות שהתקיימה הייתה מההוגנות והדמוקרטיות ביותר ב62 מערכות הבחירות שהצוות שלו פיקח עליהן. בעולם תקין ומסודר, אי אפשר היה להעלות על הדעת שהממשלה שנבחרה בתהליך הזה תיפסל כי ישראל לא אוהבת את מי שהפלשתינאים בחרו. אך בעולם שבו שולטת ארה"ב, הכוח הוא גם החוק, והכוח יכול להגדיר כרצונו את תפישת הדמוקרטיה. כך הוכרז שאין להכיר בתוצאות הבחירות עד שיתמלאו שלושת המנטרות: החמאס יתנער מטרור, יכבד הסכמים קודמים ויכיר במדינת ישראל. ובינתיים יוענש העם הפלשתיני ויורעב בחרם כלכלי, בתקווה שהדבר יוליך להתמוטטות הממשלה.

בינואר 2005, החמאס הכריז על רצונו להחליף את המאבק המזוין במאבק פוליטי וקיבל על עצמו הפסקת אש (רגיעה) חד-צדדית. ב 17 החודשים מאז, לא היה אף פיגוע טרור של החמאס. לדברי מקורות ביטחוניים, מאז הבחירות החמאס לא משתתף אפילו בשיגור קסאמים מעזה, שרובם מבוצעים ע"י הפת"ח. איזה תוכן בדיוק יש לדרישה שהחמאס יתנער מטרור?

אשר להסכמים קודמים, האנייה הסביר שלפי הסכם אוסלו, לאחר תקופת ביניים של חמש שנים, אמורה הייתה לקום מדינה פלשתינית, אך ישראל הפרה כל סעיף בהסכם והמשיכה להתנחל ולנשל פלשתינים מאדמתם. מעכשיו, הוא אומר, ממשלתו תכבד רק הסכמים שטובים לעם הפלשתיני.

מאז 93 התרגלנו כבר לכך שהמו"מ עם הרשות הפלשתינית עוסק תמיד רק בשאלה מה טוב לישראל – עד כמה הפלשתינים מוכנים להכיר בזכות קיומה כמדינה יהודית ולדאוג לביטחונה. לפתע קמה ממשלה פלשתינית נבחרת, שאינה מוכנה יותר לשחק במשחק הזה. האנייה אומר לממשלת ישראל: מעכשיו, אתם תייצגו את עמדת ישראל במו"מ, ואנחנו – את עמדת הפלשתינים. בועידת אלג'יר ב1988 העם הפלשתיני קיבל על עצמו להכיר בחלוקת הארץ ולהסתפק במדינה בגבולות 67. ישראל לא עשתה דבר מאז להוכיח שהיא מוכנה לקבל פשרה כזו. הפלשתינים יכירו בזכות הקיום של ישראל רק כשהיא תוכיח שהיא מוכנה להכיר בזכות הקיום של העם הפלשתיני.

אך זהו בדיוק מה שממשלות ישראל והצבא מעולם לא הסכימו לקבל. אף מנהיגות פלשתינית לא נמצאה עדיין פרטנר ראוי לשלום, אך מנהיגות ששוברת את כללי המשחק ומכריזה שהיא מייצגת רק את העם הפלשתיני היא בעיניהם אויב של ממש שצריך להשמידו.

אולמרט הצליח אמנם להשיג את הרוב בקונגרס האמריקאי להחרמת ממשלת החמאס, אך דווקא בחברה הישראלית אין לו רוב. לפי סקר מכון טרומן ממרץ השנה 62% מהישראלים הם בעד לנהל מו"מ עם החמאס. אך הרוב בישראל כבר מזמן לא קובע. כרגע, מה שנותר הוא לקוות שאירופה תתעשת, ותשפיע גם על ארה"ב, לקבל את הבחירה הדמוקרטית של העם הפלשתיני.


Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(): Failed opening 'footer1.php' for inclusion (include_path='.:/usr/local/php56/lib/php') in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89