Posts Tagged ‘עזה’

אין הפסקה של האש של ישראל על עזה / רלה מזלי

חמישי, דצמבר 21st, 2006

דברים להפגנה נגד המצור על עזה – 2 דצמבר 2006
תל-אביב

בואו נגיד את זה ברור: אין הפסקה של האש של ישראל על עזה.

אין הפסקת אש על עזה. אין הפסקת אש אפילו כשחיילי ישראל לא יורים שם אף כדור.

יש בעזה מחסור באוכל. ישראל מונעת אוכל מעזה. ב-70% מהמשפחות בעזה אין מספיק אוכל; מחירי האוכל עולים; מחיר הקמח עלה בשליש; ישראל אוסרת דיג מול החופים ומונעת מקור חלבון שהוא מרכזי בתנאי החיים שם.

מחסור באוכל ממית. מניעת אוכל—זה אש.

יש בעזה מחסור במי שתייה זמינים. ישראל מונעת אספקה סדירה של מים מעזה, גם לשתייה, גם לרחצה וחיטוי.

מחסור במים ממית. מניעת מים—זה אש. יש בעזה מחסור בתרופות. ישראל מונעת מעזה תרופות. אח של חברה שלי, רופא בבית חולים ברצועה, קורא לעצמו היום צלם. הוא מצלם לחולים את מצבם אבל לא יכול להציע טיפול.

מחסור בתרופות ממית בעיקר חולים, ילדים וזקנים. מניעת תרופות—זה אש.

יש בעזה מחסור בחשמל. ישראל מונעת חשמל מעזה. מחסור בחשמל ממית חולי כליות שלא עוברים טיפולי דאיליזה סדירים; נכים שמונשמים במכונות הנשמה; חולי סכרת שתלויים באינסולין מקירור; תינוקות שהמזון שלהם מזדהם. מניעת חשמל—זה אש.

אין בעזה משק כלכלי סביר. כבר 9 חודשים שישראל מעכבת את כספי המסים של הרשות הפלסטינית שהם חצי מהתקציב השנתי שלה.

ישראל מלינה את השכר של 165,000 עובדות ועובדים בעזה ובגדה— מתוכם 60,000 בעזה שהם 40% מכלל המועסקים שם.

מעל מיליון ושבעים אלף אנשים מתקיימים בלי תנאי מחייה הכי בסיסיים בגדה ובעזה.

כבר 9 חודשים שישראל והעולם מונעים גם כניסה של כספים נוספים לרשות הפלסטינית. החקלאות, הייצור והמסחר שלה גוועים ואיתם גוועים בני אדם. מצור כלכלי—הוא אש.

אין בעזה חופש תנועה. שלילת חופש תנועה ממיתה אנשים שזקוקים לטיפול רפואי מציל חיים; ממיתה בני משפחה שתלויים בפרנסה מחוץ לבית; ממיתה נשים שנאלצות ללדת בלי סיוע חיוני ותינוקות שנולדים לנשים האלה;

עוד יותר מתמיד עובדים מובטלים מרותקים לבית, בתוך השפלה מתסכלת וייאוש מעורר זעם; עוד יותר מתמיד נשים שחשופות לאלימות של בני משפחה נכלאות בתוך המרחב המשפחתי המסוכן;

שלילת חופש תנועה—זה אש.

המצור על עזה הוא אש מוסווית. הקורבנות לא נרשמים במניין ההרוגים והנפגעים בידי ישראל.

המצור משליט מוות מזדחל, עיוור; הוא לא מתיימר אפילו להבחין בין לוחמים לאזרחים; אבל הוא פוגע קודם כל בחסרי האונים.

בואו נגיד את זה ברור: ישראל הפכה את עזה למתחם מוות.

כן, זה נכון, המצור לא מוחלט: אין בעזה רעב, יש אוכל, אבל לא מספיק. יש בעזה חשמל—חלק מהיום, לא מספיק. יש בעזה תרופות—בכמות מסוימת, לא מספיק. יש מעבר בגבולות—מדי פעם, לא מספיק.

ישראל יצרה מצור עם חזות הומניטארית; נשק השמדה המוני שמסתתר בפרטים; שמשתקף רק דרך מידע מדויק וסיפורים אישיים. אבל הגישה לעזה קשה; הקשר משובש. אנשים שקועים בהישרדות יומיומית. כמה אפשר, במצב כזה, לספור, לתעד, לכתוב, לצלם? המצור על עזה הוא מצור על חופש המידע.

לכן, כבר 9 חודשים שהמצור די מצליח להסתיר אמת פשוטה: המצור על עזה הוא פשע. הוא רצח חסר הבחנה; הוא הוצאה להורג שיטתית של בני ערובה; הוא זורע בכוונה מוות שרירותי.

והדפוס די ברור גם אם כרגע המצב יותר גרוע בעזה— ישראל תרחיב אותו מחר גם אל הגדה מאחורי החומה.

תחת האש הזאת גם עזה וגם הגדה ימשיכו להתלקח עד שידליקו שוב גם את שדרות.

האש-בלי-כדורים שישראל יורה במוחלשים ביותר בעזה נורית בידי ישראל, בהסתר, בעקיפין, גם במוחלשים ביותר בשדרות.

אש המצור של ישראל על עזה מנצלת בתחכום את הסבל המתוקשר של שדרות כדי להצדיק ולהסתיר את העובדה שמנהיגי ישראל בוחרים—שוב—במלחמה.

מצור המוות על עזה נועד להמשיך להצית את הקהילה הפלסטינית; נועד להמשיך לנצל קהילות מוחלשות בישראל; ונועד להעלות מצג שווא של ישראל רודפת שלום שנוצרת כביכול את האש.

מעל לכל, המצור על עזה נועד למנוע תהליך מדיני ממשי, ושלום הוגן, ובו בזמן, לנקות את ישראל מאחריות למלחמה. המצור שמוטל בשם ההגנה על ישראל נועד להגן רק על בעלי הכוח בישראל; על מדיניות הכוח ותפיסת המשאבים שמשרתת אותם.

אני רוצה להגיד לאולמרט, לפרץ, לחלוץ וגם לכל אחד ואחת שמשרתים את חילות הממשלה—

המצור שלכם על עזה הוא פשע. הוא מעשה שלא ייעשה— בשום תנאי, משום סיבה; הוא בלתי מוסרי בעליל.

בימים אלה רמטכ"ל-לשעבר, משה יעלון, התחמק בינתיים מתביעה משפטית בגין פשעי מלחמה בניו זילנד. העולם מתחיל לפעול—אולי לאט אבל בכל זאת— נגד פושעי המלחמה של ישראל. והיום עומדים אתנו נגד המצור, נגד דיכוי נמשך של העם הפלסטיני, קבוצות ואנשים בעוד מאה ערים וקהילות באירופה, בצפון אמריקה, באסיה, באוסטרליה

פשע המצור הוא לא פחות מביש או מזוויע מהפשע שהביא מאות אלפים לפני 24 שנים לשאת את הבושה שלנו לכיכר העיר

גם אז—בסברה ושתילא—היתה הסוואה; גם אז היה רצח עיוור של חלשים כלואים.

היום אנחנו שוב נושאים את הבושה, ותובעות ותובעים מכם: להפסיק. מייד. בלי שום תנאים. להפסיק עכשיו את הפשע. להפסיק את המצור.

קול אחר משדרות / נעמיקה ציון

שבת, דצמבר 2nd, 2006

דברים בהפגנה למען השלום – סינמטק תל אביב – 2.12.06

בראשית השבוע האחרון פתחתי לרווחה את חלון הברזל של חדר הביטחון שלי, שהיה סגור מזה חודשים רבים. חדר הביטחון, שהוא גם חדר העבודה שלי וגם "המרחב המוגן" שלי – נמלא באחת אור שמש. חשתי הקלה עצומה. רגעים ספורים לאחר מכן, וגם ביומיים הבאים עוד נחתו סביבנו קאסמים, אבל משהו בתודעה כבר היה רגוע ואופטימי יותר. כך נכנסה לתוקפה הפסקת האש. עבור רוב הנוכחים כאן הפסקת אש היא אירוע פוליטי חשוב. עבורנו – מבוגרים וילדים החיים בשדרות וביישובי עוטף עזה, כמו גם ברצועת עזה – זו היכולת האנושית הפשוטה לפתוח חלון (אם יש בכלל חלון כזה), ולהשתחרר, ולו רק לרגע, מתחושת החרדה הכרונית ואי הוודאות המעיקה שהפכו להיות בני הלוויה הקבועים שלנו. קוראים לזה נורמאליות.

הרשו לי לחלוק איתכם כמה תובנות ותחושות אישיות שמלוות אותי בשנה האחרונה.

כמעט עשרים שנה אני חיה בשדרות. חמש שנים אני "נושמת" קאסמים. חלקם נפלו מטרים ספורים מביתי, ולראשונה בחיי התחוורה לי משמעותו הרגשית של הביטוי: "נפגעי הלם וחרדה". כל החרדות היומיומיות שיוחצנו בנדיבות לציבור מוכרות גם לי. כל הריטואלים שנבנו סביב החרדות: לזנק למשמע כל רעש חריג, להביט לשמים בשעת צעידה בעיר. להישלף כמו אוטומט מן המיטה בשלוש לפנות בוקר ולרוץ לחדר המוגן. להמתין במתח לבום, לוודא שכולם בסדר. וחוזר חלילה.

ואף-על-פי-כן אני רוצה להשמיע קול קצת אחר. או לפחות שונה מהקולות הסטריאוטיפים הממוחזרים השכם והערב בתקשורת. לא אומר כאן שום דבר חדש או מקורי שלא נטחן עד דק מעל כל במה פוליטית או תקשורתית. התוקף היחיד לדבריי הוא היותי תושבת שדרות.

אפתח ואומר, מחרידות אותי הקריאות החוזרות ונשנות "להחריב את בית חנון", "לגלח את עזה", "להחשיך ערים", "לסגור את המים". מחרידות כשהן נשמעות מפיו של ציבור מתוסכל. מחרידות הרבה יותר כשהן נשמעות מפיהם של אנשי ציבור, שרים, עיתונאים שמגלים אמפתיה. יש קריאות שאסור לגלות כלפיהן אמפתיה!! כשאתה חוזר כל כך הרבה פעמים על אותה קריאה, היא הופכת בלי שנרגיש ללגיטימית. לחלק מסדר יום. מה שצרב את האוזן לפני חמש שנים, הופך פתאם למוסיקה נסבלת, אחר כך למוסיקה ערבה. מתרגלים. מפחיד אותי המנגנון הזה של ההתרגלות. מפחיד יותר מהקאסמים.

שדרות היא עיר רב-תרבותית, רב-שבטית. עיתונאים צריכים לנהוג משנה זהירות כשהם מתיימרים לשקף את "תחושות התושבים". לא כל תושבי שדרות מחפשים נקמה. לא כל תושבי שדרות מבקשים "לגלח את בית חנון". לא כולם רוצים להיבנות מנהרות של דם פלשתיני. יש לנו מספיק על החשבון הזה. יותר מדי שנים. יותר מדי דם!

דווקא משום שאני נמנית על אלו המאמינים במדינת רווחה מתוקנת, חשוב לי לומר: מדינת ישראל אכן התנערה מאחריותה לתחומים רבים במשק, אבל היא לא התנערה מאחריותה לשדרות. התקשורת לא שכחה את שדרות. הציבור הישראלי לא נותר אדיש. הצבא לא התלהם פחות מפני שאנחנו תושבי הפריפריה ולא תושבי רמת אביב ג'. נהפוך הוא. התקשורת לפתה את שדרות בחיבוק אמפתי עד מחנק. הציבור על כל מגזריו גילה אכפתיות וסולידאריות, והרעיף עלינו גשם של מחוות ומתנות. צה"ל כתש את רצועת עזה יומם ולילה. משרדי הממשלה שפכו כאן כסף. הרבה כסף. וכך אמורה המדינה להמשיך ולעשות עד שירווח. אבל בקיץ האחרון בחודש יוני, בשבוע בו הוקם אוהל המחאה בשדרות וכיוון את חיציו נגד ממשלת ישראל, יצאו במקביל בני נוער בסיכון גבוה (ויש רבים כאלה בשדרות), להפגין בכיכר העיר. "איפה הכסף?", הם זעקו, כאשר נודע שמסגרות התמיכה שלהם עומדות להיסגר, והם עלולים למצוא את עצמם מושלכים לרחוב דווקא בשעת מצוקה זו. זו השאלה החשובה באמת והיא נותרה להדהד בחלל ללא מענה. לאן הולך הכסף? מהם סדרי העדיפויות? האם המערכות העירוניות נותנות מענה אמיתי ונכון לצרכים של העיר המותשת הזאת?. הקאסם מייצר חרדות אמיתיות ושחיקה נפשית, אבל הוא משמש גם מיסוך מסוכן לבעיות חברתיות וכלכליות עמוקות לא פחות, שהעיר הזו צריכה להתמודד איתן.

באותו שבוע אומלל של חודש יוני, האיץ בנו שמעון פרס לשמור על איפוק, וזכה לכותרת המצערת: "קאסם שמאסם". לא נפלתי מהכיסא. הניסוח בודאי לא הצטיין בתבונה פוליטית, אבל התכנים והביקורת היו בהחלט ראויים לבדיקה. מה שפרס אמר בעצם הוא שפאניקה היא לא תוכנית עבודה. שהרס ערים פלשתיניות איננו אג'נדה. מוטב לנו להתרכז במיגונה ובחיזוקה של שדרות, ולא רק לגרוף רווחים תקשורתיים קצרי מועד על חשבון העבודה האמיתית. העיר אכן מותשת אבל היא אינה נמצאת תחת איום קיומי.

מנהיגות לא צריכה ללבות היסטריה, היא צריכה להרגיע. היא לא צריכה להתלהם, היא צריכה לסייע לכולנו לחיות במציאות מורכבת שאין בה פתרונות פלא, בודאי לא כוחניים. מנהיגות לא צריכה להחשיך עיר ולחסום כניסות, היא צריכה להמשיך את שגרת החיים ולשדר יציבות. היא לא צריכה למהר להשבית את מערכת החינוך, היא צריכה לטפח ולחזק אותה. אחרי הכל, ילדים המשוטטים בחוץ, מוגנים פחות וחרדים יותר מילדים הנמצאים במסגרת יציבה ותומכת. מנהיגות אמיצה יכולה להרחיק לכת, ולהמיר את הקריאות להתרת דמם של הפלשתינאים ביוזמות בלתי שגרתיות כמו מפגשי נוער משדרות ומעזה.

הסיקור התקשורתי בשנה האחרונה העלה את מפלס המיאוס שלי לטמפרטורות גבוהות. הוא העצים רגשות, וליבה יצרים וביים בכישרון אינסוף דרמות בלי למצמץ ובלי לבדוק. את יישובי עוטף עזה הנמצאים באותה סירה הוא כמעט שכח. שדרות הפכה שם נרדף לריטלין והתעלפויות.

השיח התקשורתי מתמכר זה שנים לפרדיגמת הכוח. בזה אחר זה צועדים בסך על מסכינו ביטחוניסטים חמורי סבר ו"לא מתנצלים", שפורשים בפנינו תוכניות מהפנטות למיגור הקאסם באמצעות חדירות עומק, פעולות קומנדו נועזות, ושלל רעיונות יצירתיים שדומה כאילו נלקחו מארסנל המבצעים של 'שליחות קטלנית 2' או 'רמבו 3'. בזה אחר זה הם הגיחו בשנה האחרונה אל שדרות, והמיקרופון קלט את הגיגיהם בהתמסרות חסרת עכבות. גם השפה העברית גויסה זה מכבר ועיצבה אינוונטר של מילים "תקניות" שנוקו מסנטימנטים מיותרים, ואיפשרו את הדיווח הסלקטיבי על הנעשה בשטחים. התקשורת שיתפה פעולה בצייתנות והעברית נולדה מחדש, ממורקת וקלה להגיה. "חישוף", "פעולות הנדסיות", "בלתי מעורבים".

בראשית חודש יוני המדובר, התקיים בשדרות 'פסטיבל קולנוע דרום'. חוויה מרוממת רוח שלא זכתה משום מה לסיקור ראוי. באולמות החשוכים הוקרנו סרטיו המטלטלים של דוד בן שטרית, שעסקו בחוויות הפליטות של נשים פלשתינאיות, ובסיפורם של כמה טייסים שהעזו לסרב פקודה. זה נראה כמעט הזוי. בחוץ שורקים קאסמים ועל המסך ניגר סבל פלשתיני שאין לו סוף. צופים רבים נמלטו מן האולם. הם לא רצו, או לא יכלו, לתת לתמונות לסדוק את מנגנוני ההגנה שלהם. ההבניה התרבותית של אתוס הכוח ותחושת הקרבנות שמזריקים לנו לווריד עם הנשימה הראשונה היא כה עמוקה, עד שלעיתים נדמה כי היא בלתי ניתנת להבקעה. עבורי זה היה רגע רב עוצמה. זו שדרות שאני רוצה לחיות בה. שדרות שלא שוכחת שבצד האחר של המשוואה ישנו סבל אנושי נוסף.

מקוממים אותי שכנינו הפלשתינאים שממחזרים שוב ושוב טעויות היסטוריות ולא משכילים לבנות ריביירה בעזה במקום לירות עלינו קאסמים. בכך, הם חורצים את דינם של מיליוני "בלתי מעורבים" לחרפה נוראה עוד יותר מזו שהם ממילא חיים בה. אבל מי שזרע רוח בארבעים שנות כיבוש – סופו שיקצור סופה, וזו מתרגשת לנגד עינינו ולא מרפה, כן, גם אחרי ההתנתקות. המציאות הולכת ומסתבכת, ולמדינת ישראל יש אחריות כבדה, כבדה מדי, להסתבכות הזאת.

בכל פעם שהשתרר קצת שקט בשנים האחרונות או הושגו הבנות, הגיח החיסול "הממוקד" הבא של מבוקש בכיר או זוטר, ושדרות נכנסה לכוננות ספיגה. למי הועילו כל החיסולים הללו? איזה ביטחון קנינו לעצמנו בסופו של יום חוץ מהמטח הבא?. אחר כך בא הבליץ הגדול. חודשים לא עצמנו עין. לא רק בגלל הקאסמים. צה"ל כתש את "מרחבי השיגור" 24 שעות ביממה מן הים, האוויר והיבשה. לילות חסרי מנוח לשדרות וליישובי הסביבה. חלום בלהות לתושבי רצועת עזה. ירי בלתי פוסק וחסר תוחלת. על מי? על מה? לשם מה? למי זה הועיל? איזה הישגים ביטחוניים הישגנו?

עמיר פרץ עשה בראשית דרכו כשר ביטחון צעד אמיץ. הוא החזיר את הדיון המוסרי אל תוך השיח. אותו מוסר שנדחק לפני שנים אל ירכתי הדיון הציבורי, ואם הוזכר, זה היה בדרך כלל בלשון רפה או במלמול אפולוגטי שנלחש רק לאחר שנסקרו כל חישובי התועלת ובעיות התדמית. לא מה עשינו, אלא איך ניראה בעולם. אולם מי שהחזיר את הדיון המוסרי אל תוך השיח, בנה תוך שבועות ספורים בית קברות בליבו, שבו מוטלות מאות גופות של ילדים ואזרחים פלשתינים חפים מפשע. "אני דורך על נשמתי" אמר פעם יצחק בן אהרון הגדול. בחודש יוני האחרון עמיר פרץ הפך בעיני לגיבור טרגי. הוא דרך על נשמתו. או כך לפחות רציתי להאמין. שלא קהה ליבו. שעוצמתו של צה"ל לא משכרת עד כדי כך. אולם אחרי מלחמת לבנון השניה, אחרי ההרס וההרג הסיטוני בעזה בחסות המלחמה ואחריה – אני כבר לא יודעת במה להאמין.

אהוד אולמרט ועמיר פרץ – משהו חשוב מאין כמוהו התרחש כאן בשבוע האחרון. אל תמסמסו אותו. אפילו התחריתם על הקרדיט. הדבר הנורא שקרה לנו האזרחים, הוא שחדלנו להאמין. תנו לנו תקווה שיש במה להאמין. אפשרו לנו לפתוח חלון. את החלון בחדר המוגן, וחלון הזדמנויות וחלון לדיאלוג. הפסיקו את מדיניות החיסולים. אל תובילו אותנו בכחש פופוליסטי של עוד כוח ועוד כוח. זה לא מרגיע, זה מעורר אימה!!.

דברו איתם כבר!! בערוצים סמויים ובערוצים גלויים. הציעו יוזמה מדינית יצירתית. שיברו את המיתוס הכוזב של "אין עם מי לדבר", שבו מסממים אותנו חדשות לבקרים פוליטיקאים ציניים ודובריהם הנאמנים בתקשורת. אל תסגרו שום חלון הזדמנויות במתכוון, ואל תחסלו שום יוזמה בעודה באיבה, רק כדי להמשיך ולהנציח פרדיגמות חשיבה קפואות.

שיברו את פרדיגמת החד-גדיא המטורף הזה. הכל כבר נוסה עד זרא. השוחט שחט את השור והאש שרפה את המקל שחבט בכלב שנשך לחתול שטרף את הגדי. ורק המים עוד לא כיבו את האש.

נסו לפחות באמת ובתמים, בלי מורא וללא תנאים מוקדמים את האופציה המדינית, את אופציית ההידברות. זוהי חובתכם האזרחית!! זוהי חובתכם המוסרית!! שאם לא כן, עיבודה המצמית של חווה אלברשטיין לשיר החד-גדיא הידוע, יחתום את המציאות שלנו כפי שאני חותמת את הנאום הזה: "שוב מתחילים מהתחלה".

“שכר הולם” ו”גשמי קיץ”: מערכה נוספת בטרגדיה המזרחית-פלסטינית / ראובן אברג’ל וסמדר לביא

שבת, יולי 22nd, 2006

ב 25 בינואר 2006 זכתה תנועת החמאס בבחירות הדמוקרטיות למועצה המחוקקת הפלסטינית. הבחירות נערכו בפיקוח אמריקאי. מייד לאחר מכן התחיל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בהליך, שיכשיר חוקית את כליאת הנהגת התנועה. אחר כך פצח צה"ל בחיסולים ממוקדים מן האויר באנשי החמאס, ופגע, לכן במספר רב של אזרחים/ות חפים מפשע. ב 24 ביוני נכנס צה"ל לרצועת עזה, וחטף שני אנשי חמאס. כתגובה, נשבה החייל גלעד שליט ב 25 ביוני. מייד לאחר מכן, נכנסו כוחות היבשה של צה"ל לרצועת עזה במבצע "גשמי קייץ" כדי להרסה שוב. אח"כ שבה החיזבאללה ב 12 ביולי את אלדד רגב ואהוד גולדוואסר בגבול הלבנון. מאז זורע צה"ל הרס מוחלט בה במסגרת מבצע "שכר הולם".

ואנו מול המירקע, מופגזים בטלויזיה ע"י "שיח מומחים." הערוצים משדרים בשידור חי מהאולפן ומהשטח, מבלי לשכוח את ההפסקות לפרסומות. המומחים, בעיקר גנרלים בדימוס, מזרחנים מהקאדר האקדמי והעיתונאי – רובם זכרים אשכנזים. לצידם כמה מזרחים שטיפסו בסולם השירות הציבורי בתוך החלל המתוחם שהקצתה עבורם ההגמוניה. אלה שכירי העט והידע של המשטר, המכתיבים לנו את סדר היום דרך התקשורת, מדורת השבט שלנו. סדר יום זה נתפש על ידי ציבור הצופים כהומניסטי, היות שגברים מעונבים המדברים עברית ללא "ח" ו"ע" מדווחים לנו אותו במילים שקולות ומדודות, ובקול מונוטוני פרופסיונאלי. הם מספרים לנו, שהמלחמה הזו היא לטובתנו ולטובת הפלסטינים והלבנונים. למעשה, "שיח המומחים" מכשיר כיום את המעבר מ"הריגות כירורגיות" ממטוסים אל פעולה משולבת בכל האמצעים המוקצים לצה"ל ע"י ארה"ב.

שלושת ערוצי הטלויזיה בישראל מפציצים את ציבור הצופים במטפורות כמו "כתישה," "החזרת כושר ההרתעה הישראלי," או "השבת דימוי הלוחם לחייל הישראלי". דימויים אלה מאפשרים את המיקוד הדיסוציאטיבי המאפשר לחזות בדם, בעשן ובהרס אותם זורע צה"ל. בו זמנית, מאחורי פטריות העשן בלבנון, ממשיכה ישראל להגות ולבצע את השמדת החברה האזרחית בגדה ובעזה. כל זאת כדי לקצור את אחדותה הזמנית של החברה היהודית הלוחמת.

כשרועמים התותחים, הקהילות המזרחיות שלנו שותקות. הקהילות שלנו בדרך כלל מחרישות כמשרת בפני אדוניו. אנחנו דור המשך ליהודים שהיו בפלסטין מקדמת דנא, או שהובאו לכאן במאה הקודמת מארצות ערב ושאר העולם הלא-אירופאי. אנו בני גילם של אלה, המהגרים לכאן במאה הזו עקב "האנטישמיות החדשה" במערב. אנו מהוים את הרוב הדמוגרפי היהודי עליו נשען המשטר האירופוצנטרי בישראל. אנו כוח העבודה היהודי המשנע את גלגלי הפרוייקט הקולוניאלי של הציונות מהגירת "אעלה בתמר" של 1882 ואילך. אנו שיחררנו את הציונות מתלות מוחלטת בכוח העבודה הילידי. אנחנו הוגדרנו כ"פועלים הטבעיים", שהועסקו בתנאים של כמעט-עבדות. למען נעבוד ביעילות ביקעה הפטריארכיה ההגמונית את משפחותינו המורחבות. הם כינו את עצמם "פועלים אידאולוגיים", והקימו את השמאל הליבראלי-סוציאליסטי של ישראל. זהו אותו השמאל, המנהל עוד מלחמה צודקת בעיני עצמה (self righteous) בימים אלה. תמיד התנהלה הנהגת התנועה הציונית מול המזרחים, הפלסטינים, ותושבי מדינות ערב הריבוניות בדרכים שמטרתן לכבוש, לדכא ולהשפיל. הקהילות שלנו שותקות, כי לאורך כל הדרך נטל מעימנו משטר המיעוט האירופאי-אמריקאי בישראל את הכוח המוסרי, הכלכלי, והתרבותי להתנגד.

ישראל תמיד ניסתה לערוך מידור של קטגוריות הכיבוש שלה, כאילו עזה, הגדה המערבית, הפלסטינים אזרחי ישראל, והפזורה הפלסטינית במדינות ערב אינן תולדה אחת של הנכבה (1948) והנקסה (1967). מאידך, טקטיקת הפרדה שכזו לא גרעה כהוא זה מהתוקף של המאבק הפלסטיני למולדת, ומהסירוב הכמעט מוחלט של האינטלקטואלים הערבים לנורמליזציה של ישראל באיזור, למרות הסכמי השלום עם מצריים וירדן. ההנהגה הישראלית האשכנזית תופשת עצמה, לדבריה, כוילה אירופאית הקיימת כאן מימי התנ"ך ואילך, הנטועה בג'ונגל האיזורי.

התיחכום ההגמוני האשכנזי יצר בקהילותינו מצב מורכב. היסטורית, היה זה הימין ומנחם בגין שהיו לקהילותינו מעין ביית פוליטי, יען כי לא דרשו מעימנו חילון בכפייה, כשם שדרשה תנועת העבודה, למען נידמה לחבריה. אנחנו ממוקמים בין פטיש הדיכוי הכלכלי-תרבותי של משטר ההון האירופו-אמריקאי בישראל, לבין הסדן של מלחמת העצמאות הפלסטינית. הציונות נכפתה על קהילותינו הר כגיגית, אך קהילותינו קיבלוה בזרועות פתוחות. הרבה מא/נשינו עדיין מאמינים באוטופית ההשתלבות בה, בעוד הם ממשיכים להיות מודרים ממרכזי הכוח שלה. אותם מתי מעט מאיתנו, שהצליחו להגיע לעמדות מפתח בשלטון, מחקו זה מכבר את עברם, ואימצו את תפישת העולם של אדוניהם. קשה היה לנו לבנות מחדש את משפחותינו, יען כי נמנעה מאתנו הגישה אל האמצעים המוגזעים התרבותיים-כלכליים, למען נוכל להשתתף כשווים בפטריארכיה הציונית. הפמיניזם של גברינו התמצה ברובו במאבקם לחיקוי הגבריות הצברית יפת הבלורית, בתקווה שזה יהיה המקור לשוויון. מרבית נשותינו, גם מאז הגיעו העוזרות מדרום-מזרח אסיה, ממשיכות לעסוק בעבודות הנמצאות בתחתית סולם השכר בישראל. הן גם מהוות את מרבית אוכלוסיית המובטלות היהודיות כאן.

מאידך, מרבית פיגועי ההתאבדות הפלסטינים קרו באתרים הציבוריים של קהילותינו המנוחשלות כלכלית – אוטובוסים של אנשים שאין ממונם בידם לרכוש רכב פרטי, שווקים של אנשים, שאין ממונם בידם לערוך קניות בסופרמרקטים וקניונים ממוזגי אוויר, ושכונות שאין ממון תושביהן בידן לרכוש שירותי פטרול של חברות שמירה אזרחיות, והמשטרה נמנעת מלפטרל אותן, אלא במקרים של מצוד אחרי סוחרי סמים. מרבית ההרוגים מפיגועים אלה עד כה היו מזרחים, מהגרים קשי יום מחבר העמים, ועובדים זרים.

מרבית הרוגי צה"ל מאז פרוץ אינתיפאדת אל אקצה הם מזרחים, דרוזים, מהגרים רוסיים ואתיופים. מאידך, מאז מלחמת לבנון של 1982, השירות בקו האש "יצא מהאופנה" אצל האליטה. עקב הצומת אותה יוצרים האתניות והעוני בחיינו, א/נשינו מודרים מהרבה אפיקי נייעות אזרחית. למצער, לכן, עבור רבים מאתנו מהווה השירות הקרבי בצבא אפיק מוביליזציה חברתית-כלכלית, היוצר מראית עיין של השתלבות.

שדרות, המופגזת תדירות מטילי קסאמים, היא עיירת גבול מזרחית עם שיעור גבוה של מהגרים רוסים ואתיופים. כך גם עיירות הפיתוח והמושבים בגבול הלבנון, ואפילו חלק מהשכונות שנפגעו בחיפה.

קהילותינו נדחפו בדלת האחורית אל ההתנחלויות בלב השטחים הכבושים של 1967. ממשלות ישראל משמאל ומימין כאחד מנעו מתושבי השכונות פתרונות דיור סבירים בתוך ישראל. בשנות ה 1990 יצרה ההגירה ההמונית הרוסית במרכז הארץ, בו נמצאת מרבית התעסוקה, בועת נדל"ן, שלא איפשרה למשפחות מזרחיות לרכוש דירות. מאידך, הוילות שנבנו בנוף הקדומים של הגדה ובחופי עזה הגשימו את חלום המגורים בביית צמוד קרקע, שבא עם חינוך לילדים בבית ספר מתוקצב כהלכה. עבור האשכנזים שלא יכלו להרשות לעצמם ביית צמוד קרקע במרכז הארץ, נוצרה התכנית לייהוד הגליל – קהילות סגורות בעלות וועדות קבלה, שהוילות שלהן משקיפות על כפרים פלסטינים מהרי נוף קדומים בתוך קוי הפסקת האש של הסכמי רודוס מ 1949.

כשנסתלקה מדינת הרווחה מחיי קהילותינו באמצע שנות ה 1980, אם בכלל היתה שם קודם לכן, נכנסה אליה היהדות הספרדית החרדית בדמות מפלגת ש"ס. מפלגה זו הציעה מערכת של חינוך, הזנה, ושיקום הכבוד המזרחי ע"י הטפה למוסר האבות, מחד גיסא, וע"י חשיפת פצע המצוקה והעוני כפצע גזעני, מאידך גיסא. חדירה זו התבררה כהרסנית, כי למעשה אימצו חכמי היהדות המזרחית החרדית החדשה את השיטות האשכנזיות הישנות: מתן מבוקר של טובין למען תהווה חלוקתם בלם זעזועים חברתיים, מבלי לחולל שינוי של ממש. מאז כניסתה של ש"ס לזירה האזרחית בישראל פסקה ההתנגדות ברחוב המזרחי.

עם מדיניות ה"אינפיתאח", הפתיחה למערב, של אנוואר סאדאת, החלו להיסדק חומותיה של מדינת הלאום הריכוזית הערבית. כוחות השוק והתרבות של הגלובליזציה חדרו אל זירתה הציבורית. ביוצרן מוסדות חברה אלטרנטיביים, מילאו התנועות האיסלאמיסטיות את החלל שנפער בסדקי המדינה. מוסדות אלה נבנו גם הם על החזרת המוסר והמידות הטובות אל ההווייה האזרחית. הכוח הקהילתי של ש"ס ושל התנועות האיסלאמיסטיות היה, בין השאר, בעיצוב מחדש של המשפחה מתוך תפישת הפטריארכיה הדתית המזרחית כשחרור. בו זמנית, השכילו התנועות האיסלאמיסטיות, כמו זו של מצריים או בשטחים, לשלב נשים בתפקידים מגוונים בכל אירגוניהם, למעט בלחימה.

למיטב הבנתנו, התנועות האיסלאמיסטיות הביאו לתוצאות הפוכות בזירה הציבורית הערבית מאלה של ש"ס בגיטאות המזרחים. האיסלאמיסטים הציבו סדר יום חדש לעולם הערבי. הם יכלו לעשות כן היות שעמוד השדרה שלהם צמח מן המעמד הבינוני הפרופסיונאלי. זאת במהופך מהחרדיות המזרחית נוסח ש"ס, שביקשה להשתלב על מוסר האבות וגו', הר כגיגית, בהוויה הציונית, יען כי הבינה, שאין לה אופציה אחרת. המעמד הבינוני שצמח מש"ס התבסס על עסקנים מפלגתיים, ולא השכיל לשלב את הנשים אל תוך שורותיו. יתרה מזאת, אחד מהמכנים המשותפים של התנועות האיסלאמיסטיות היה שאלת פלסטין. שנות ה 1980, היו השנים של סברה ושתילה ושל האינתיפאדה הראשונה. בשנים אלה צברה הלאומיות הפלסטינית הילה בעולם המערבי. המשטר המודאג בישראל טיפח את התנועות האיסלאמיסטיות בלבנון ובשטחים. בהניחו שהתנועות הללו תהיינה גמח"ים בולמי זעזועים לאומיים וחברתיים בנוסח ש"ס, קיווה המשטר בישראל להשתמש בהן בנסיון להכחיש שוב את שאלת פלסטין. עם יציאת מנגנון הרווחה של אש"ף מלבנון נכנסו התנועות האיסלאמיסטיות לחלל שהשאיר אחריו. הבחירות הדמוקרטיות ברשות הפלסטינית ב 2006, שתוצאתן נצחונו הגורף של החמאס, איכזבו את ציפיותיו של השילטון, שהעדיף הפעם את הלאומיות הפלסטינית בנוסח המעונב של אבו מאזן על הנוסח של זקן החינה של אבו טיר. לכן הסירוב הגורף של ישראל בגיבוי ארה"ב להכיר בממשלה הלגיטימית של העם הפלסטיני.

המזרחים הם אלה, המשלמים את מחיר ההצטרפות למה שמכונה בשיח הכבוד הלאומי הישראלי "משפחת הדם." הם לכן נופלים כפרי בשל להרפתקנות המשטר. הלובי הפרו-ישראלי במערב, על סניפיו בישראל, אינו משלם את המחיר. נהפוך הוא, הרווח כולו שלו, יחדיו עם שאר מעצמות ה G 8. ציר רשע זה יבוא אל קיצו, כאשר תעבדנה (process) קהילותינו את זיכרונות העבר יחדיו עם החזונות לעתיד, המשותפים לעולם הערבי, לפלסטינים, וליהודים המזרחים. כל עוד אין אבחנה בשיח הציבורי בעולם הערבי בין "יאהוד," "סהיוניין", ו"יאהוד-ערב," וכולנו נחשבים בעיניו "יאהוד-ובאס" (יהודים וזהו), אין עיבוד זה מתאפשר. כל עוד אין בשיח השלום המערבי אבחנה קטגורית בין היהדות המזרחית, תנועות השלום האשכנזיות, והציונות, לא מתאפשר לעיבוד זה הד תומך. כל עוד מעדיפים הפלסטינים ומנהיגי ערב לדבר שלום עם המיעוט האשכנזי השליט, על פלגיו הציונים, הפוסט-ציונים, ואף האנטי ציונים, תמשכנה קהילותינו לראות את שיח השלום כשיח חייזרי של אליטות, ואת הפלסטיני והערבי, כאוייב קטלני בלבד. אותם אלה המתהדרים בשלום, שמעון פרס ויוסי ביילין, הם אלה, התומכים ללא סייג בהרס העכשווי של החברה האזרחית בלבנון, בגדה ובעזה, ומדבררים את ממשלת ישראל למערב. הם גם אותם אלה, שהביאו להפרטה ול-אווטסורסינג של העבודה מקהילותינו, כתוצאה ישירה של פנטזיית "המזרח התיכון החדש" שנבעה מפסטיבל השלום של הסכמי אוסלו. כיום הם גם מתהדרים בשר ביטחון מרוקאי העושה את דברם, למרות שבזו לו והכשילו אותו לאורך הקריירה הפוליטית שלו. אין זה פלא, לכן, ששיח שלום זה זר לקהילותינו.

ה"מומחים" מספרים לנו בטלוויזיה, שמטרת ההרס העכשוי הוא שחרור ה"חטופים". אם היתה זו באמת ובתמים הכוונה של "גשמי קייץ" ו"שכר הולם", היה ניתן להניח, שעלויות שחרורם של כל העצירים הפוליטיים הפלסטיניים והלבנונים מהכלא הישראלי היו נמוכות בהרבה, הן בדם והן בממון. למרבה הצער, לאחר כשיידומו התותחים, ונסיים לספור את מתינו ולפנות את הריסותינו, נחזור לנקודת האפס. זו הנקודה בה אנו שרויים מ 1882. המזרחים, הפלסטינים והעובדים הזרים ייבנו את הריסות לבנון, פלסטין וישראל בשכר עבדים. המימון יבוא מארה"ב. עד המלחמה הבאה. כל עוד לא תשכלנה קהילותינו להבין, שהמלחמות הללו מנציחות את מנוחשלותנו, ותעמודנה על דעתן בהתנגדות עממית רב-מעמדית מאורגנת למשטר, לא יבוא השלום הצודק לאזורנו.

ראובן אברג'ל, ממייסדי "הפנתרים השחורים", דוא"ל: reuven_4@bezeqint.net
סמדר לביא, פרופסור לאנתרופולוגיה, ולתיאוריה וביקורת, פעילה פמיניסטית מזרחית, דוא"ל: sinaia5@netvision.net.il

לביא ואברג'ל ©2006, כל הזכויות שמורות

לא בשם בני: פניה לאביבה שליט / טרי בולטה

חמישי, יולי 13th, 2006

היום, היה לי הכבוד לפגוש את הגברת ויסאקה דרמדאסה [1] , יושבת הראש של "איגוד השפעת מלחמה על נשים". היא פעילה סרילנקית שבנה נעדר בזמן שירותו בצבא הסרילנקי בשנת 1998. היא יזמה צעד ראשון ואמיץ בהתחברות להורי המורדים הטמילים, שאפשר לה לראות את חוסר הצדק שהם חיים בו. גברת דרמדאסה סיפרה לנו איך היא הקדישה את חייה לעיצוב קשרים בין אמהות לוחמים נעדרים משני צדדי הסכסוך בסרילנקה, ומה המשמעות של להיות אנושי. נמרי השחרור של טמיל אלאם(LTTE)) כיבדו את מאמציה ושחררו 10 שבויי מלחמה בשנת 2002, כמחווה של רצון טוב לחזק את ברית הפסקת האש.

כששמעה את סיפוריה מעוררי ההשראה והרגישה את האומץ שלה, חברה פלסטינית שישבה לידי לחשה: " למה היא לא פונה לאמא של החייל הישראלי השבוי – אמו של גלעד שליט?"

פתאום, כל הנשים בדיון מסביב לשולחן העגול, כולל הנשים הישראליות, אשר לחלק מהן היה זה הביקור הראשון בראמאללה, החלו לפנטז על תפקיד אחר שנשים יכולות לייצר: אמו של גלעד שליט רותמת נשים ישראליות אחרות לצעוד ברחובות ישראל עם קריאה אחת גדולה: " לא בשם בני."

כמו כל האמהות בעולם, אנחנו מכירות בכאביה ורגשותיה של אביבה שליט, ומבינות בצורה מלאה את הרצון שלה שיחזור בשלום. אנחנו מדמיינות כי, כמו כל האמהות, היא לא תסכים לכך ששחרור בנה יבוא על חשבון דם פלסטיני, בעיקר דם הילדים ברצועת עזה.

לכן החלטתי לכתוב את פנייתי לאביבה שליט.

"האם אנחנו יכולות היום לפנות אליך ולבקש שתשמיעי את הקול המוסרי למען האנושות? האם את מסכימה לפוליטיקת העונש הקולקטיבי שהממשלה שלך מבצעת בשם הבן שלך?

" השם של הבן שלך יזכר על ידי כל הילדים הפלסטינים לדורות הבאים כקללה לשפיכת הדמים. אני בטוחה שאת רוצה זיכרון אחר לשם של בנך. סיפור עם סוף טוב ועם חזרתו בשלום, ואיתו, החזרה של כל הילדים והנשים הכלואות בבתי כלא ישראליים. כמו אמא שמחכה בחוסר סבלנות לחזרה של הבן שלה בשלום, מאות אמהות פלסטיניות מחכות לרגע שיחבקו את הילדים שלהם ששוחררו מבתי הכלא הישראליים."

אני יודעת שהרבה יגידו שכנשים אנחנו לא יכולות להשפיע על הטירוף הצבאי הנוכחי. אני לא מאמינה בכך. להיפך, אנחנו הנשים יכולות להביא לשינוי אמיתי. האם תנועת ארבע אמהות בישראל לא הביאה לשינוי גדול בציבור הישראלי במשך מלחמת לבנון? למה אנו הנשים, שמצויירות לעיתים קרובות כקורבנות, לא נתחיל לקבל קצת הכרה על התפקידים הממשיים והפוטנציאלים בהשגת שלום וקידום הביטחון?"

אני אשה ואני אמא שמאמינה בפוליטיקה של דברים קטנים. אני מאמינה שאנחנו כנשים ואמהות יכולות לשנות את הרוח החיה של המדינות שלנו אפילו ביוזמות קטנות. אז בואו לא נחכה. תנו לקול ההגיון שלנו להישמע. תנו לקול התשוקה לאנושיות להישמע. אנחנו הנשים, נותנות חיים…אז כדאי לנו להגן עליהם!

אני מבטיחה לך, ביום שתצעדי ותקראי להחזרת הבן שלך בשלום, ביום שתצעדי ותקראי לסיום העונש הישראלי הקולקטיבי נגד העם הפלסטיני, אשר חי תחת התנאים האכזריים של הכיבוש של ממשלתך, ביום שתקראי לממשלה שלך שההתקפות שלהם ברצועת עזה לא יקרבו אותם להחזרת בנך בשלום… אנחנו הנשים מהשטחים הכבושים נצעד לתמוך בקריאה שלך להחזיר את הבן שלך בשלום…אנחנו נקרא לכיבוד החוקים הבינלאומיים.. אנחנו נקרא לכיבוד זכויות האדם של שני העמים בארץ הקודש…

ביחד אנחנו נביא לשינוי בארצינו. ביחד אנחנו נוכל לקדם סדר-יום שונה לשלום שמבוסס על משא ומתן והסדרים צודקים, ולא על חד צדדיות . אף צד של הסכסוך לא יוכל אף פעם לאכוף את השלום , שלום בא רק במשא ומתן בין שני הצדדים.

ביחד נוכל להרים את הקולות שלנו נגד הכיבוש הישראלי שהביא איתו חוסר ביטחון וחוסר יציבות לשני הצדדים, הפלסטינים והישראלים. ביחד אנחנו יכולות לשנות את חיי ילדינו ונכדינו.

טרי בולטה
מזרח-ירושלים הכבושה
אמא לשני ילדים

12 ביולי 2006
[1] ביקור הגברת דרמדאסה אורגן על ידי "אשה לאשה" – מרכז פמיניסטי חיפה, כאורחת כבוד בכנס נשים ישראלי מטעם הארגון ובתמיכת קרן הינריך בל.

שקט, מתאפקים / טניה רינהרט

רביעי, יוני 21st, 2006

בשיח הישראלי, ישראל היא תמיד הצד המאופק בעימות עם הפלשתינים. כך גם בארועי השבוע שעבר: בעוד הקסאמים נוחתים בשדרות, "הודלף" ששר הביטחון כפה על הצבא איפוק.

בשבוע האיפוק הרג צבא ישראל משפחה פלשתינית שיצאה לפיקניק בחוף בית להיה ברצועה. אחר כך הרג תשעה אנשים כדי לחסל טיל קטיושה. אך בשיח האיפוק, הראשון לא נחשב, כי הצבא הכחיש, והשני היה מעשה הכרחי של הגנה עצמית. כי ישראל, הנמצאת בעיצומה של מתקפת קסאמים, חייבת להגן על אזרחיה. בסיפור הזה, להסתפק בהפגזת הרצועה מהאויר הים והיבשה, הוא מודל של הומניות ואיפוק שלא מדינות רבות היו עומדות בו.

אך מה מקורה של מתקפת הקסאמים? מזה 17 חדשים, החמאס שומר על הפסקת האש שהכריז ואינו משתתף בירי קסאמים. האירגונים האחרים מצליחים בד"כ לשגר רק קסאמים בודדים. איך הגענו למתקפה של כ70 קסאמים בשלושה ימים? לצבא יש מסורת ארוכה ב"הזמנת" מטחי קסאמים. באפריל שנה שעברה, יצא שרון לפגישה עם בוש, שהמסר העיקרי שלה היה: עבאס אינו אמין, ואינו פרטנר למו"מ. הצבא מצדו דאג לספק את הרקע המתאים. ערב צאתו, ב9 באפריל, צה"ל הרג בגבול רפיח שלושה נערים, שלפי מקורות פלשתינים שיחקו שם כדורגל. ההרג השרירותי הזה ליבה את הזעם ברצועה, ששמרה עד אז על שקט יחסי. החמאס הגיב לזעם הרחוב, והתיר לאנשיו להשתתף בירי הקסאמים. ביומיים הבאים נורו כ80 קסאמים, עד שהחמאס החזיר את השקט על כנו. כך קיבל העולם המחשה מושלמת לאי אמינותו של עבאס.

בראשית השבוע שעבר יצא אולמרט למסע שכנוע באירופה שעכשיו, עם החמאס בשלטון, בוודאי שאין לישראל פרטנר. ארה"ב לא זקוקה לשכנוע כרגע, אך באירופה יש יותר הסתיגויות ממהלכים חד-צדדיים. צה"ל החל בהכנת הרקע ביום חמישי הקודם (8.6), כש"חיסל" את אבו סמהדנה, שמונה על ידי ממשלת החמאס כמופקד על כוחות הבטחון של משרד הפנים. היה ברור לחלוטין שהדבר עשוי להוליך למתקפת קסאמים על שדרות, ובכל זאת, הצבא המשיך למחרת בהפגזת חוף עזה, והצליח להסלים את ההתלקחות המבוקשת, עד שהחמאס, כבפעם הקודמת, הורה לאנשיו להפסיק את הירי (ב14.6).

הפעם, המופע של הצבא השתבש במקצת. תמונתה של הילדה הודא ראליה הצליחה לבקוע את חומת ההתעלמות של המערב מהסבל הפלשתיני. גם אם לישראל יש עדיין מספיק כוח להכריח את קופי אנאן להתנצל על שפקפק באמינות ההכחשה הישראלית, המסר שהחמאס הוא הצד התוקפן בעימות לא עבר הפעם בעולם. אך הצבא לא יוותר וימשיך לייצר את הצידוק להפיל בכוח את ממשלת החמאס, על גבה של שדרות.

למרות שאי אפשר להשוות את סבלם של תושבי שדרות לסבלם של תושבי בית חנון ובית להיה, שעליהם נפלו 5000 פגזים רק בחודש האחרון, [1] לבי כואב גם על תושבי שדרות. נגזר עליהם לחיות כך, כי בעיני הצבא סבלם הכרחי כדי שהעולם יבין שאנחנו הצד המאופק במלחמה על עצם קיומנו.

[1] אלכס פישמן, כמה עולה שקט? ידיעות אחרונות, המוסף לשבת,

להכיר בממשלת חמאס / טניה רינהרט

שלישי, מאי 30th, 2006

צריך להכיר בממשלת חמאס. לא רק בגלל שזה טוב לישראל, כפי שטען לאחרונה ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, אלא בגלל שזה נכון לפי כל אמת מדה של צדק וחוק בינלאומי.

ארה"ב ואירופה החליטו, למרות התנגדות ישראל, לאפשר לעם הפלשתיני בחירות דמוקרטיות. לפי דיווחו של ג'ימי קרטר ב"הרלד טריביון", מערכת הבחירות שהתקיימה הייתה מההוגנות והדמוקרטיות ביותר ב62 מערכות הבחירות שהצוות שלו פיקח עליהן. בעולם תקין ומסודר, אי אפשר היה להעלות על הדעת שהממשלה שנבחרה בתהליך הזה תיפסל כי ישראל לא אוהבת את מי שהפלשתינאים בחרו. אך בעולם שבו שולטת ארה"ב, הכוח הוא גם החוק, והכוח יכול להגדיר כרצונו את תפישת הדמוקרטיה. כך הוכרז שאין להכיר בתוצאות הבחירות עד שיתמלאו שלושת המנטרות: החמאס יתנער מטרור, יכבד הסכמים קודמים ויכיר במדינת ישראל. ובינתיים יוענש העם הפלשתיני ויורעב בחרם כלכלי, בתקווה שהדבר יוליך להתמוטטות הממשלה.

בינואר 2005, החמאס הכריז על רצונו להחליף את המאבק המזוין במאבק פוליטי וקיבל על עצמו הפסקת אש (רגיעה) חד-צדדית. ב 17 החודשים מאז, לא היה אף פיגוע טרור של החמאס. לדברי מקורות ביטחוניים, מאז הבחירות החמאס לא משתתף אפילו בשיגור קסאמים מעזה, שרובם מבוצעים ע"י הפת"ח. איזה תוכן בדיוק יש לדרישה שהחמאס יתנער מטרור?

אשר להסכמים קודמים, האנייה הסביר שלפי הסכם אוסלו, לאחר תקופת ביניים של חמש שנים, אמורה הייתה לקום מדינה פלשתינית, אך ישראל הפרה כל סעיף בהסכם והמשיכה להתנחל ולנשל פלשתינים מאדמתם. מעכשיו, הוא אומר, ממשלתו תכבד רק הסכמים שטובים לעם הפלשתיני.

מאז 93 התרגלנו כבר לכך שהמו"מ עם הרשות הפלשתינית עוסק תמיד רק בשאלה מה טוב לישראל – עד כמה הפלשתינים מוכנים להכיר בזכות קיומה כמדינה יהודית ולדאוג לביטחונה. לפתע קמה ממשלה פלשתינית נבחרת, שאינה מוכנה יותר לשחק במשחק הזה. האנייה אומר לממשלת ישראל: מעכשיו, אתם תייצגו את עמדת ישראל במו"מ, ואנחנו – את עמדת הפלשתינים. בועידת אלג'יר ב1988 העם הפלשתיני קיבל על עצמו להכיר בחלוקת הארץ ולהסתפק במדינה בגבולות 67. ישראל לא עשתה דבר מאז להוכיח שהיא מוכנה לקבל פשרה כזו. הפלשתינים יכירו בזכות הקיום של ישראל רק כשהיא תוכיח שהיא מוכנה להכיר בזכות הקיום של העם הפלשתיני.

אך זהו בדיוק מה שממשלות ישראל והצבא מעולם לא הסכימו לקבל. אף מנהיגות פלשתינית לא נמצאה עדיין פרטנר ראוי לשלום, אך מנהיגות ששוברת את כללי המשחק ומכריזה שהיא מייצגת רק את העם הפלשתיני היא בעיניהם אויב של ממש שצריך להשמידו.

אולמרט הצליח אמנם להשיג את הרוב בקונגרס האמריקאי להחרמת ממשלת החמאס, אך דווקא בחברה הישראלית אין לו רוב. לפי סקר מכון טרומן ממרץ השנה 62% מהישראלים הם בעד לנהל מו"מ עם החמאס. אך הרוב בישראל כבר מזמן לא קובע. כרגע, מה שנותר הוא לקוות שאירופה תתעשת, ותשפיע גם על ארה"ב, לקבל את הבחירה הדמוקרטית של העם הפלשתיני.


Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(): Failed opening 'footer1.php' for inclusion (include_path='.:/usr/local/php56/lib/php') in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

עזרו לנו לעשות שינוי

תעזרו לנו היום על מנת להמשיך מחר‫!‬