Posts Tagged ‘עזה’

עזה קוראת לך. נור סווירקי

רביעי, מאי 31st, 2017

ארגונים ומוסדות בינלאומיים מזהירים כי עזה נמצאת על סף משבר הומניטרי[1] למרות הסיוע ההומניטרי הניתן על ידי הקהילה הבינלאומית. עזה עומדת, כבר עכשיו, בפני משבר מים, זיהום קיצוני, מחסור בחשמל, גישה מוגבלת לשירותי בריאות וחינוך, בנוסף למצוקה הכלכלית. כל הקשיים הללו הופכים את החיים למאבק יומיומי של הישרדות עבור תושבי עזה, נשים וגברים כאחד. בתוך כל זה, נשים מתמודדות עם מגוון רחב של אתגרים ייחודיים[2]. מצב זה הוא התוצאה המצטברת של המצור על עזה, בנוסף לסבבי ההתקפות הצבאיות התדירים על הרצועה מדי כמה שנים, ולניסיונות הכושלים לשיקום הרצועה בין סבבים אלה.

רצועת עזה נמצאת תחת רמה גבוהה של שליטה אפקטיבית מצד ישראל ועל כן עזה, נמצא תחת כיבושה של ישראל. ישראל סירבה שוב ושוב למלא את התחייבויותיה כפי שמתחייב מכוח משפט הבינלאומי.

לכן, אנו פונות ופונים לאו"ם ולאיחוד האירופי, לחייב את ישראל לשאת באחריות ולהבטיח זכויות אדם לתושבי ותושבות עזה.

 

לינק לעצומה: https://goo.gl/JUjaqb

 

[1]  https://goo.gl/tpN0fZ

[2] נשים מבעד למצור: קבוצת מאמרים על הנשים בעזה, הקואליציה, 2017.

עזה קוראת לך. היבא אל- דנף

שלישי, מאי 30th, 2017

ארגונים ומוסדות בינלאומיים מזהירים כי עזה נמצאת על סף משבר הומניטרי[1] למרות הסיוע ההומניטרי הניתן על ידי הקהילה הבינלאומית. עזה עומדת, כבר עכשיו, בפני משבר מים, זיהום קיצוני, מחסור בחשמל, גישה מוגבלת לשירותי בריאות וחינוך, בנוסף למצוקה הכלכלית. כל הקשיים הללו הופכים את החיים למאבק יומיומי של הישרדות עבור תושבי עזה, נשים וגברים כאחד. בתוך כל זה, נשים מתמודדות עם מגוון רחב של אתגרים ייחודיים[2]. מצב זה הוא התוצאה המצטברת של המצור על עזה, בנוסף לסבבי ההתקפות הצבאיות התדירים על הרצועה מדי כמה שנים, ולניסיונות הכושלים לשיקום הרצועה בין סבבים אלה.

רצועת עזה נמצאת תחת רמה גבוהה של שליטה אפקטיבית מצד ישראל ועל כן עזה, נמצא תחת כיבושה של ישראל. ישראל סירבה שוב ושוב למלא את התחייבויותיה כפי שמתחייב מכוח משפט הבינלאומי.

לכן, אנו פונות ופונים לאו"ם ולאיחוד האירופי, לחייב את ישראל לשאת באחריות ולהבטיח זכויות אדם לתושבי ותושבות עזה.

 

לינק לעצומה: https://goo.gl/JUjaqb

 

[1]  https://goo.gl/tpN0fZ

[2] נשים מבעד למצור: קבוצת מאמרים על הנשים בעזה, הקואליציה, 2017.

אנטוניו גוטרס ופדריקה מוגריני: נשים דורשות: להפסיק את המצור על עזה היום!

רביעי, מרץ 29th, 2017

אל האו"ם והאיחוד האירופי: זה בידיים שלכם!

  1. לכלול נשים ובני נוער בכל הניתוחים וההחלטות המדיניות הקשורות לעזה.
  2. לוודא מתן דין וחשבון של ישראל בגין הפרות זכויות האדם שהיא מבצעת בעזה.

 

ארגונים ומוסדות בינלאומיים מזהירים כי עזה נמצאת על סף משבר הומניטרי[1] למרות הסיוע ההומניטרי הניתן על ידי הקהילה הבינלאומית. עזה עומדת, כבר עכשיו, בפני משבר מים, זיהום קיצוני, מחסור בחשמל, גישה מוגבלת לשירותי בריאות וחינוך, בנוסף למצוקה הכלכלית. כל הקשיים הללו הופכים את החיים למאבק יומיומי של הישרדות עבור תושבי עזה, נשים וגברים כאחד. בתוך כל זה, נשים מתמודדות עם מגוון רחב של אתגרים ייחודיים[2]. מצב זה הוא התוצאה המצטברת של המצור על עזה, בנוסף לסבבי ההתקפות הצבאיות התדירים על הרצועה מדי כמה שנים, ולניסיונות הכושלים לשיקום הרצועה בין סבבים אלה.

רצועת עזה נמצאת תחת רמה גבוהה של שליטה אפקטיבית מצד ישראל ועל כן עזה, נמצא תחת כיבושה של ישראל. ישראל סירבה שוב ושוב למלא את התחייבויותיה כפי שמתחייב מכוח משפט הבינלאומי.

לכן, אנו פונות ופונים לאו"ם ולאיחוד האירופי, לחייב את ישראל לשאת באחריות ולהבטיח זכויות אדם לתושבי ותושבות עזה.

 

לינק לעצומה: https://goo.gl/JUjaqb

 

[1]  https://goo.gl/tpN0fZ

[2] נשים מבעד למצור: קבוצת מאמרים על הנשים בעזה, הקואליציה, 2017.

נשים מבעד למצור

שלישי, מרץ 28th, 2017

ארגונים בינלאומיים מתריעים כי עזה עומדת בפני אסון הומניטרי. כבר עכשיו משבר המים, הזיהום, המחסור באספקת חשמל והמצוקה הכלכלית מייצרים מאבק יומיומי להישרדות בקרב תושבות ותושבי עזה. זהו תוצר של למעלה מעשור של מצור על עזה כשמדי כמה שנים, עזה נתונה למתקפות חוזרות ונשנות ונסיונות שיקום בין לבין.
בתוך כל זאת, נשים בעזה מתמודדות עם אתגרים וקשיים ייחודיים. אם המצב הכללי בעזה אינו מדובר כמעט בכלל, מצב הנשים בעזה מדובר עוד פחות. דווקא עכשיו, עלינו להיות קשובות לקריאות שעולות מעזה, ללמוד את המצב ולפעול.

17554380_10154964204206263_6081745177452652529_n
על נושאים אלו נשים את הזרקור בכנס "נשים מבעד למצור". סביב הכנס, נשיק קמפיין ציבורי בעניין מצב הנשים בעזה ונשמח להשתתפותכן.
29/3/17 יום רביעי בשעות 18:00-20:00 בתאטרון אלסראיא. מפרץ שלמה 10, יאפא.

אקטיבסטילס וקואליציית נשים לשלום, תערוכת תמונות 2006-2015

שני, ינואר 25th, 2016

יום האישה 2014- סולידריות פמיניסטית עם תושבות ותושבי עזה

חמישי, מרץ 20th, 2014

 

ביום האישה הבינלאומי יצאנו לפעולת סולידריות פמיניסטית עם עזה

לתמונות מהאירוע כנסו ל:
עמוד הפייסבוק של  אקטיבסטילס
עמוד הפייסבוק של חיים שוורצנברג

ביום האישה הבינלאומי 2014 אנחנו, פעילות פמיניסטיות המתנגדות לכיבוש, בוחרות לעמוד הכי קרוב שנוכל מהשכונה הצפונית ברצועת עזה.
בצד השני של הגדר חיים יותר ממליון וחצי אישה ואיש. שקיומם נמחק לחלוטין מהתודעה הישראלית. חייהן וההתמודדויות היום יומיות של נשים תחת מצור מוסתרות מעיננו מאחורי חומות בטון, גדרות ושתיקה.

ביום האשה הבין לאומי אנו עומדות בסולידריות עם מאבקן של נשים ברחבי ישראל פלסטין והעולם החיות תחת דיכוי. השנה בחרנו ביום זה להגיע לעמוד כאן מול רצועת עזה. מקום בו מאות אלפי נשים החיות תחת מצור בתנאים קשים של מחסור במים נקיים, שירותי רפואה, חינוך, הגבלת חופש התנועה ועוני.

בואו נפקח עיניים ונראה מעבר לחומות, נקרא להסרת המצור ופתיחת הסגר הימי והאווירי על הרצועה, לחופש ולחיים בכבוד.

משפט קורי: סיכום ביניים | חדוה ישכר

חמישי, יולי 14th, 2011

ביום ראשון 10 ביולי הסתיים שלב חקירת העדים במשפט האזרחי שמנהלת משפחת קורי נגד מדינת ישראל. המדינה נתבעת על ידי המשפחה להכיר באחריותה ובאחריות הצבא להריגת בתם, רייצ'ל קורי, פעילת שלום וזכויות אדם.

רייצ'ל קורי, ילידת אולימפיה שבמדינת וושינגטון, ארצות הברית, היתה בת 23 כאשר נהרגה באזור רפיח שברצועת עזה ב-16 במרץ 2003, בעת שהיא וכמה מחבריה בתנועת סולידריות בינלאומית (ISM) ניסו למנוע הריסת בית פלסטיני. למחרת האירוע הקטלני הבטיח ראש הממשלה אז, אריאל שרון, לנשיא ג'ורג' וו בוש לחקור באופן מלא ובשקיפות את הפרשה, ולמסור את ממצאי החקירה לידי הממשל ולמשפחה. הבטחתו לא קויימה, והמדינה הסתפקה בחקירת המשטרה הצבאית שבוצעה בחלקה על ידי חיילים בשירות סדיר שהיו חסרי ניסיון או מעמד מתאים לתחקור אמיץ ועצמאי.

חקירת מצ"ח הסירה כל אחריות ממפעילי הדחפור הצבאי בטענה שהם לא יכלו לראות את ריי'צל קורי. לפי עדויות אחרות של מי שנכחו במקום קורי, שלבשה ג'קט כתום זוהר, בלטה בשטח, כפי שאפשר לראות בתצלומים שצולמו על ידי חבריה זמן קצר לפני שנהרגה. איש מן האחראים הישירים או העקיפים למותה של קורי לא הועמד לדין; נתיחת הגופה בוצעה ללא נוכחות משקיף אמריקאי כפי שהובטח למשפחה, וממצאיה המלאים לא פורסמו. דו"ח המשטרה הצבאית נמסר לעיונם של פקידי ממשל אחדים ולמשפחה בלבד, אך הממצאים המלאים לא הועברו לממשלת ארה"ב כפי שהובטח והתיק נסגר. בעצת אנשי ממשל החליטה המשפחה לפנות לערכאות משפטיות בישראל, וב-2005 הוגשה בשמה תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי בחיפה על ידי עו"ד חוסיין אבו חוסיין. כחמש שנים לאחר מכן, ב-10 במרץ 2010, נפתח המשפט באולמו של השופט עודד גרשון.

בכתב התביעה מואשמים המדינה וצבאה בהריגה מכוונת של רייצ'ל קורי תוך הפרה של זכויות יסוד לחיים, לכבוד האדם ולחרותו, המעוגנות הן בחקיקה הישראלית והן בחקיקה הבינלאומית. החיילים ומפקדיהם שהיו מעורבים בהפעלת הדחפור הצבאי מואשמים ברשלנות פושעת, בשל אי זהירותם ובגלל התעלמותם מנוכחותם בשטח של אזרחים בלתי אלימים ולא חמושים. בכך אף הם הפרו את התחייבויות המדינה לחוק הישראלי ולחוק הבינלאומי.

תגובת הפרקליטות לכתב האישום מציינת כי למדינה מוקנית חסינות פני תביעה היות שפעילות צבאית בשטחים הכבושים, ובכללם אותה הפעילות שבה נהרגה  קורי, היא בבחינת "פעולת מלחמה" שבוצעה במהלך סכסוך מזויין באזור צבאי סגור. כיוון שכך, המדינה פטורה מאחריות, אף אם נעשה שימוש מוגזם ובלתי מידתי בכוח. ועוד טוענת ההגנה, כי החוק הישראלי משחרר את החיילים שהיו מעורבים ישירות בפגיעה מאחריותם לנעשה, מפני שהם פעלו במסגרת "פעולה מדינתית". לטענת המדינה, רייצ'ל קורי לא נדרסה על ידי דחפור; מותה נגרם מפגיעות עפר ושברי אבנים שנפלו עליה במהלך פעילות הדחפור שנהגו לא ראה אותה. קורי ואקטיביסטים אחרים בתנועת סולידריות בינלאומית מואשמים, בעקבות מסקנות התחקיר הצבאי, בהתנהגות מסוכנת ובהתעלמות מודעת מאזהרות הצבא. נטען, כי בסירובם לפנות את השטח הם סיכנו את עצמם בכוונה, וכי זו הסיבה העיקרית ל"תוצאה הטרגית של האירוע הזה".

העד האחרון

לאחר 16 דיונים שהתקיימו בשנה וחצי האחרונות ושבהם נחקרו 22 עדים על תצהיריהם, הסתיים השלב הראשון והעיקרי במשפט, שהתנהל מרבית הזמן בשוליה הרחוקים של תשומת הלב התקשורתית והציבורית בארץ. לכן, מראה הצלמים שגדשו את האולם לפני פתיחת הדיון, והצפיפות הבלתי רגילה על שני ספסלי העץ המיועדים לצופים, הדגישו את החשיבות שיוחסה על ידי כל הצדדים להופעתו של העד האחרון, אל"מ (מיל.) פנחס (פינקי) זוארץ, במשפט.

זוארץ פיקד על החטיבה הדרומית באוגדת עזה בשנים 2002 – 2004, והוא הקצין הבכיר ביותר שנשא באחריות פיקודית מבצעית בעת שרייצ'ל קורי נהרגה, שזומן למשפט. כיום הוא מכהן בתפקיד בכיר בארגון היהודי-אמריקאי 'ידידי כוחות הביטחון של ישראל' (FIDA).

מול פנחס זוארץ, שהתיישב בכסא העדים, התייצב עו"ד חוסיין אבו חוסיין בתפקיד החוקר. הקהל, כמו מקהלה יוונית, הגיב ברחש של הכרה בחד-פעמיותה של הסצינה המשפטית שהוצגה לפניו, ובסמליותה המפורשת.

זוארץ לא הצניע את מודעתו למעמדו המיוחד כעד הגנה מטעם המדינה במשפט המתנהל נגדה. כקצין בכיר שכף רגלו נקטעה מפגיעת מטען חבלה בעת מילוי תפקידו ברצועת עזה, הוא יכול לסמוך על חיבוקו החם של הקונצנזוס. ואם בתחילת הדיון ניכרה בו מתיחות קלה, ותשובותיו שנאמרו כמעט בלחישה היו קצרות וחד-הברתיות, הרי שבחלוף הזמן הוא התרווח בכסאו והרחיב את תשובותיו, במיוחד כאשר פירט את אמצעי הלחימה המגוונים שהופעלו נגד החיילים על ידי ה'גרילה' בציר פילדלפי. הסבריו כוונו לאוזנו של השופט, ועל שאלותיו של עו"ד אבו חוסיין, בעיקר על אלו שעסקו בעניינים צבאיים ונוסחו במונחים צה"ליים, ענה זוארץ בחצי פה והוסיף מפעם לפעם הערות כגון אלו:

-"לא יודע באיזו שכונה אתה חי";

– "לא יודע אם היית במלחמה";

– "אתה לא יודע על מה אתה מדבר";

– "אם היית מבין מה זה אזור לחימה שיורים בו ואנשים נפגעים…";

ובתגובה להערתו של עו"ד אבו חוסיין שבתורת הלחימה של הצבא אין התייחסות לאזרחים הנמצאים בשטח, ענה זוארץ: "מי אתה שתקבע איך אנחנו מתנהלים?" ובהמשך, כאשר עו"ד אבו חוסיין חזר ושאל מדוע לא הופסקה פעולת הדחפורים כאשר היה ברור שאזרחים נמצאים בשטח הפעולה, ענה זוארץ שלפי התפיסה הזאת פעילים יוכלו לעצור את הצבא מלמלא את משימותיו, וכי הצבא לא יכול להרשות לעצמו תקדים מסוג זה.

עו"ד אבו חוסיין: ואם יש תקדים כזה ונמצא שוטה או מופרע נפש שנכנס לתחום, יורים בו?

זוארץ פונה אל השופט: במקרה הספציפי הזה הניסיון של גדוד הסיור המדברי  נתן להם את היכולת לדעת מתי מדובר בשוטה ומתי במחבל. האירוע הזה (הריגת רייצ'ל קורי) היה תאונה שנגרמה עקב רשלנות של מי שהביאה את עצמה לשטח מלחמה, ולא של אנשי הצבא. הבעיה היא לא הכלים אלא האנשים שמחליטים להיכנס לשטח מלחמה.

וכשהוא פונה לעו"ד אבו חוסיין אמר זוארץ: "אין לך מה להיכנס לזה כי אתה לא מבין בזה";

ולאחר מכן: "איזה סמכות יש לך להגיד דבר כזה, עברת הכשרה צבאית?"

ואז: "אתה לא יודע על מה אתה מדבר. אם היית מבין מה זה אזור לחימה שיורים בו ואנשים נפגעים".

גם סמכויות אזרחיות אחרות נשללו על הסף על ידי זוארץ. לשאלתו של אבו חוסיין כמה בני אדם נהרגו בתחום אחריותו מכניסתו לתפקיד במרץ 2002 עד מרץ 2003, ענה זוארץ כי נהרגו 14 אנשים "בלתי מעורבים" וארבעה חיילים.

אבו חוסיין: ואם אומר לך שנהרגו 101 פלסטינים, מתוכם 42 ילדים בני 10 עד 18?

זוארץ: מי אומר את זה?

אבו חוסיין: זה לפי נתוני 'בצלם'.

זוארץ: "מי זה בצלם, בכלל? הם חד-צדדיים לחלוטין. אני לא מקבל את הנתונים שלהם".

זוארץ לא נכח בשטח בעת שקורי נהרגה, ומי שנשא באחריות להתנהלות הצבא בעת האירוע היה הסמג"ד ר' (ואולי ש'). רק זמן קצר לאחר מכן, בסביבות השעה חמש אחרי הצהריים, קיבל זוארץ את הידיעה והגיע לשטח. עם הגיעו הוא תיחקר את מפעילי הדחפורים וחיילים נוספים וקבע שלא היה כל דופי בהתנהגות החיילים.

עו"ד הדין אבו חוסיין ביקש לדעת מה שמע זוארץ ממפעיל הדחפור על נסיבות מותה של קורי, אך עו"ד אירית קלמן-ברום מפרקליטות המדינה הזדרזה להזכיר כי התחקיר סודי ולכן אסור לדבר עליו במשפט. לאחר התדיינות קצרה בין הפרקליטים התקבלה הכרעת השופט כי מותר לזוארץ לחזור על מה שכתב בתצהירו אך לא על התחקיר שביצע מיד אחרי האירוע.

"ממה שנאמר לך על פי זכרונך ולפי תצהירך", חזר עו"ד אבו חוסיין ושאל, "ממה נהרגה רייצ'ל קורי?"

זוארץ: "הבנתי מן התחקיר שהדחפור דחף כף והזיז עמוד בטון שפגע בה".

אבו חוסיין: "היכן נמצאה גופתה, לפני עמוד הבטון או אחריו?"

זוארץ: "הבנתי מן המפעילים שהעמוד והעפר פגעו בה".

עו"ד קלמן-ברום מזדעקת: "זה לא רלוונטי מה שהוא זוכר עכשיו לגבי פרטי התחקיר שנערך לפני 7 שנים. הוא לא היה במקום ולא אמור להעיד על מה ששמע מאחרים".

אבו חוסיין: "חשוב לנו לדעת איזו גרסה שמע העד ממפעיל הדחפור על נסיבות ההריגה".

השופט, עודד גרשון, מחליט שהעד יעיד על פי מה שהוא זוכר ולא על פי התחקיר.

אבו חוסיין: "מה שמעת מפי מפעיל הדחפור?"

זוארץ: "לא זוכר".

אבו חוסיין: "איפה היתה הגופה?"

זוארץ: "לא זוכר".

חרף העובדה שהשטח שבו פעלו הדחפורים הוצג על ידי ההגנה ועדיה כאזור מלחמה מסוכן שבו "אין מקום לאזרחים", פעילי תנועת סולידריות בינלאומית (ISM), ובכללם רייצ'ל קורי, שהו בו לפני שהדחפורים הופעלו ובזמן הפעולה. עו"ד אבו חוסיין ציין שאף על פי שהפעילים נתפסו כפרובוקטורים שהתכוונו להפריע לפעולת הצבא, לא נרשם אף לא מקרה אחד של מעצר פעילים ברצועת עזה בתקופה הנדונה ושום פעיל לא הועמד למשפט. זוארץ ענה לו כי "המשימה של מעצר זרים לא שווה את המחיר בחיי חיילים". לטענתו, חלקם נוצלו באופן ציני על ידי הגרילה הפלסטינית. הוא לא ידע לציין איזה ארגון פלסטיני ארח את פעילי סולידריות, אך אמר "…בוודאות שארגון מחבלים סייע לה (לרייצ'ל קורי) להיות שם ורצה שהיא תבצע פרובוקציות ושלח אותה לחזית". למיטב זכרונו לא ניתנה הוראה לשטח בתים פלסטיניים כטענת הפעילים, ומשימת הדחפורים היתה חישוף פני השטח במטרה להגן על החיילים ממנהרות התופת. יחד עם זאת, "…במקומות שהיתה סכנה לחיילים נהרסו בתים תוך כדי לחימה".

"ברמת העיקרון", זוארץ הוסיף, "בן אדם שמגיע לציר דמו מותר. מי שמסתובב שם, על פי ההוראות, וככה הוריתי לחיילים, מותר להרוג אותו…הרג אזרחים זה מבחינתי תקלה חמורה בהחלט. אף על פי שהיא וחבריה היו צריכים להבין שהם לא צריכים להיות במקום הכי מסוכן שהיה קיים באותן שנים… מה שהתרחש היה 'אירוע רע'…לא היתה כוונה להרוג את המנוחה. עשינו את כל הפעולות כדי להימנע מחיכוך אתם. לא רוצים לפגוע באזרחים. כותרת בעיתון שצה"ל הרג אזרח היא רעה לתדמית הצבא. הבחור שנהג בדחפור שפגשתי אותו היה בשוק. הוא הוסיף כי הדחפור 'זז פעמיים, שלוש לאחור' כדי למנוע פגיעה (ברייצ'ל)".

זז אחרונית, אך לא עצר.

עו"ד אבו חוסיין: משקל הדחפור הוא כ-65 טון בעוד שרייצ'ל קורי שקלה 62 ק"ג. איזה איום נשקף ממנה לדחפור?

זוארץ: "היא לא היתה איום. היא היתה 'הפרעה' והכוח ניסה למנוע את ההפרעה. אילו היתה איום היו יורים בה. הגברת רצה למקום שאסור היה לה להיות בו. או שהיתה רשלנית או שהיתה תמימה…"

אבו חוסיין:"…או שרצתה למות".

זוארץ: "בדיוק. כשהגברת רואה D9 ולמרות זאת נמצאת באזור, אז אני לא יודע מה להגיד עליה. אתה תגיד לי".

עכשיו אנחנו מבינים

ובאמת, מה יש למדינה להגיד על הפעילים והפעילות של סולידריות בינלאומית, ועל מה היא מסתמכת בקביעותיה הנחרצות בדבר אופיים ומניעיהם? על כך שמענו מפי תת-אלוף (מיל.) רות ירון שעדותה נשמעה בבית המשפט ב-22 במאי. ירון, ששירתה בשנים 2002 עד 2005 כדוברת צה"ל, מתמחה כיום בנושאים מתחומי הביטחון הלאומי ומרצה עליהם. היא התבקשה על ידי הפרקליטות להגיש לבית המשפט חוות דעת בנוגע ל-ISM וזומנה לדיון המשפטי כעדה מומחית מטעם המדינה. לנוכח התנגדות התביעה קבע השופט שאין לראות בה מומחית לענייני  ארגוני הטרור.

בחוות הדעת שלה קבעה ירון כי תנועת סולידריות בינלאומית היא ארגון המצהיר על דבר אחד (קורא להתנגדות בלתי אלימה) ופועל בניגוד להצהרותיו (לא בוחל בפעולות אלימות. לדוגמה, כשחברים בארגון פרצו לחטיבת דובר צה"ל בבית סוקולוב בתל אביב במחאה על מות חברתם, או בהסתירם פעילי טרור). מקורות המידע שעליהם הסתמכה ירון היו אתר האינטרנט של ISM, חומר שהגיע "אלינו" על הדרכת הפעילים במחנות קיץ בארצות הברית, ובעיקר בסניף מישיגן; גורמי תקשורת עלומי שם שהעבירו לידיה מסמכים שונים, פרסום של המרכז למורשת המודיעין (מל"מ) הסוקר כ-15 מקרים שבהם פעילי התנועה הגנו על 'גורמי טרור' פלסטינים או הפריעו לפעילות הצבא, וכן הליגה נגד השמצה בארצות הברית

ו-NGO Monitor , ארגון ימני מוצהר העוקב אחרי פעילותם של ארגוני זכויות אדם החשודים בעיניו כשמאליים מדי או כפרו-פלסטינים.

ארגונים בינלאומיים בעלי מוניטין כמו Human Rights Watch, אמנסטי, כריסטיאן אייד ואוקספם, וכן ארגונים ישראלים כגון, הקרן החדשה לישראל התומכת בארגוני זכויות אדם, בצלם, עדאלה, שוברים שתיקה או קואליציית נשים לשלום נמצאים ברשימה הארוכה של ארגונים שמותקפים על ידיו, באיצטלה של תביעה לאחריותיות ושקיפות. הם מוצגים כעוכרי ישראל הפוגעים בדימוי המדינה בדעת הקהל העולמית. על רייצ'ל קורי כתבה ירון בחוות דעתה שהיא נמנתה על הצעירים ש"נפלו בשבי המניפולציות של ארגון שפעולותיו סותרות את הצהרותיו", ובתשובה לשאלת עו"ד אבו חוסיין הודתה כי לא קראה דבר מן הספרות העניפה שנכתבה על חייה של קורי ועל פעילותה, אף על פי שהיא מודעת לקיומם. מדוע? כיוון שהחומרים נכתבו על ידי חברי ISM המעידים על עצמם, ולפיכך הם בלתי מהימנים בעיניה. ירון, שבחרה להתעלם מן הרקע התרבותי והרעיוני שמצמיח אקטיביזם של "פעולה ישירה" והתגייסות בלתי תועלתנית לפעילות מצפונית, הרשתה לעצמה לקבוע בביטחון שתנועת ISM מסייעת ל'גורמי טרור' בשטחים ו"מפריעה לפעילות צבאית נגד טרור". ואמנם, לאחר האירוע שבו נהרגה רייצ'ל קורי איפיין הצבא את ISM כארגון 'שמתיימר' לפעול למען זכויות אדם והזהיר את העיתונאים מפניו.

האם זה היה הרגע שבו נבט הרעיון לרדיפתם של ארגונים לזכויות אדם ושל פעילים נגד הכיבוש ולפגיעה ממוקדת בלגיטימיות וביכולת הפעולה שלהם? במבט לאחור נראה שכך התחילה התדרדרותנו, שהיתה אז עדיין סמויה מתודעתנו, במדרון החלקלק. סכנתו, אנחנו יודעים, גברה ב-2009, לאחר המתקפה האכזרית על עזה, וכעת מתממשת תוכניתו הדרקונית בספר החוקים.

חשיבות המשפט היא בעצם קיומו

לקראת תום עדותו שנמשכה כחמש שעות נשאל זוארץ על ידי עו"ד אבו חוסיין אם יהיה מוכן להתנצל לפני המשפחה השכולה היושבת לפניו באולם. השופט גרשון הגיב מיד ואמר שאין מקום לבקשה, שהרי התנצלות תתפרש כאילו כבר נקבע בבית המשפט מי אשם. זוארץ, הכריע השופט, אינו האיש המוסמך להתנצל על מותו של מישהו כתוצאה מפעולה צבאית.

עו"ד אבו חוסיין לזוארץ: "האם הפקתם לקחים?"

זוארץ: "מכל אירוע השתדלנו ללמוד, במיוחד מאירוע כזה שהיתה נפגעת גם אם לא במדי צה"ל".

אבו חוסיין: "בנוגע לכניסת זרים הפקתם לקחים?"

זוארץ: "הלקח הוא למנוע את כניסתם. אתה יכול לקרוא בכל העיתונים של היום איך מדינת ישראל לא אפשרה את כניסת הזרים לשטחה. זו לא החלטה שלי, זה משהו שאני לא יכול לקבוע".

אבו חוסיין: "כמה בתים נהרסו ברפיח?"

זוארץ: "עשרות רבות".

אבו חוסיין: "17 אלף, זה סביר?"

זוארץ: "שוב הבצלם הזה? איך זה קשור לאירוע?"

השופט גרשון: "זה לא רלוונטי לענייננו".

זוארץ: בין לפגוע באנשים לפגיעה בנדל"ן בחרתי לפגוע בנדל"ן.

בית המשפט לא התיר לעו"ד אבו חוסיין להציג את אירוע ההריגה בהקשר הרחב יותר של הריסת הבתים ברפיח, אותם הבתים שפעילי ISM ביקשו להגן עליהם בגופם. לנוכח התנגדותה הנחרצת של ההגנה החליט השופט שהעדות תתמקד אך ורק באירוע עצמו. וכך הסתיימה בחטף חקירתו הארוכה של העד האחרון.

דבריו של אביה של רייצ'ל, קרייג קורי, במסיבת העיתונאים שהתקיימה למחרת,  ביטאו תסכול מתמשך מן הנושא העיקרי שליווה את המשפט לכל אורכו ושעליו חזר גם זוארץ בעדותו: "באזור מלחמה אין אזרחים". קורי התלונן על כך שסרט וידאו שצולם במצלמות האבטחה הצבאיות הממוקמות בשטח שבו נהרגה רייצ'ל מראה דמויות בלבוש אזרחי שנעות בו הלוך ושוב. הסרטון, הוא אמר, מראה את המקום בזמן שקדם לאירוע שבו נהרגה רייצ'ל ובזמן שלאחריו. רגע האירוע חסר. לדבריו, סרטון באיכות טובה בהרבה שנמצא בידי הצבא לא הוצג במשפט. סינדי קורי, האם השכולה, אמרה שהבחירה במשפט אזרחי היתה האפשרות היחידה לדרוש מן המדינה אחריותיות וצדק. אולם, הוסיפה האם, "לרוע המזל, לאחר יותר משנה של שמיעת עדויות, אנחנו נמצאים ברגע זה במקום דומה למדי למקום שממנו התחלנו: ניצבים לפני קיר של נציגים רשמיים ישראלים הנחושים להגן על המדינה בכל מחיר, כולל על חשבון האמת".

סינדי קורי מדייקת בניתוח המצב ואכזבתה מובנת בהחלט. אולם המקום שבו היא ומשפחתה עומדים כעת שונה במובנים רבים וחשובים מן המקום שממנו הם יצאו למאבק המשפטי. באמצעות המשפט הם הצליחו לדובב עדים, לתחקר מומחים ולתת פומביות למידע שהוסתר מן העין הציבורית. משפחת קורי, שאסונה קטע באחת את שגרת חייה ומאז היא מקדישה את חייה המשותפים לחקר האמת בפרשה ולהפצת מורשת הבת והאחות, בנתה סביבה קהילה תומכת שמלווה אותה בארץ ובארצות הברית ומחזקת את ידיה. לכן, גם אם לעולם לא נדע בוודאות איך נהרגה רייצ'ל קורי, ובלי קשר לשורה האחרונה בפסק הדין או לפיצוי הכספי שהמשפחה תקבל – אם תקבל – חשיבותו של משפט קורי נגד מדינת ישראל וצבאה, שהפך לוועדת חקירה מטעם המשפחה, היא בעצם קיומו. ובמשמעותו הזאת הוא יישמר בזכרוננו.

הכרעת הדין צפויה להינתן על ידי השופט עודד גרשון בבית המשפט המחוזי בחיפה ב-23 באפריל 2012.

המצור של גולדסטון

ראשון, אפריל 10th, 2011

השופט ריצ'רד גולדסטון יכול להצטער, להיבהל, לגמגם, להיכנע ללחצים שהופעלו עליו – החל מצד מבית הכנסת ועד למשרד החוץ והלובי היהודי – אך אפילו המאמר שפרסם ב"וושינגטון פוסט" לא סתר דבר מההמלצות העיקריות של דו"ח גולדסטון, שישראל משקיעה מאמצים כה רבים כדי לקעקעו. השבוע פנתה קואליציית נשים לשלום במכתב לגולדסטון, וכתבה לו כי דבר לא השתנה ביחס להפרות הדין הבינלאומי ופשעי המלחמה שישראל ביצעה בעזה, שמתוארים בדו"ח; למרבה הצער אין חדש גם בסירובה של ישראל ליישם את ההמלצות המרכזיות שהופיעו בו, וכללו את הסרת המצור על עזה, הנמשך זה כשבע שנים, שחרור האסירים הפוליטיים הפלסטינים והפסקת דיכוי המחאה נגד הכיבוש בתוך ישראל.

פרץ השמחה המשתולל שבו התקבל מאמרו של גולדסטון בקרב חברי הממשלה והרעש התקשורתי שיצר, מתעלם מכך שגולדסטון לא חזר בו מרבות מההאשמות נגד ישראל שמופיעות בדו"ח שחיבר, והסיט את הדיון מהעובדות המרכזיות. לא מדובר רק במעשים של ישראל במהלך ההתקפה על עזה, הדו"ח מבקר גם את המדיניות הישראלית המתמשכת, והמציאות בשטח מדברת בעד עצמה: המצור על עזה נמשך, תושבי הרצועה אינם מורשים לצאת או להיכנס, הם מופרדים ומנותקים מהחיים הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים של העם הפלסטיני, סובלים ממחסור ומתשתיות לקויות, והאסירים הפוליטיים, שהדו"ח המליץ לשחרר, עדיין כלואים.

הלחץ הבינלאומי, שנוצר בין השאר הודות לדו"ח גולדסטון, אילץ את ישראל לפתוח בחקירה פנימית משל עצמה. ואולם ישראל נכשלת באופן שיטתי בביצוע חקירות יסודיות ונטולות פניות העונות על סטנדרטים בינלאומיים. כיצד יתכן שבמלחמה שבה נהרגו כ-700 איש שלא היו מעורבים בלחימה, כל מה שיצא מהחקירות זה חייל אחד שמואשם בהריגה? איפה הדין עם המפקדים והדרגים הבכירים שהתוו את מהלך המתקפה שהובילה לכל כך הרבה הרוגים חפים מפשע?

גולדסטון כתב כי "כיום ידוע לנו יותר על מה שהתרחש בעזה". ואולם במאמרו לא מצוין שום פרט מידע חדש השופך אור שונה על האירועים שהתרחשו במהלך מבצע "עופרת יצוקה". מדיניותה של ישראל לא השתנתה. מרבית החקירות שנפתחו בעקבות המבצע עדיין לא הסתיימו ולא פורסם דבר חדש בעניינן, הטיפול המשפטי בפשעים שבוצעו במהלך "עופרת יצוקה" לא מוצה. אם חל חידוש או שינוי כלשהו המצדיק בחינה מחודשת של הדו"ח הרי שזהו שינוי לרעה. הרדיפות של ארגוני שמאל וארגוני זכויות אדם הוחמרו, והקואליציה מנסה לעגנן בחקיקה, ובמקביל מתנהל מסע דה-לגיטימציה המובל על ידי תנועות ימין קיצוניות.

אז לפתע החליט ריצ'רד גולדסטון למתן את ביקורתו ביחס לישראל. בכך הוא נתן לממשלת ישראל עוד מעט קרדיט, שאתו תוכל לרוץ תוך שהיא דבקה במדיניות סירוב המשא ומתן ובידודה של עזה, בזמן שהיא מתכוננת לקראת המתקפה הבאה. אבל על מה העליזות שתקפה את הממשלה? גולדסטון כתב במאמרו שיפה שישראל מנהלת חקירות, הוא לא פטר את ישראל משאר הפשעים לכאורה שבצעה ועדיין היא מבצעת בעזה, ובראשם המצור – מצור בלתי מוסרי ובלתי חוקי שהעולם ימשיך לתבוע את הסרתו.

דיכוי המחאה נגד הכיבוש, ביחד עם המצור המתמשך על עזה וחגיגות גולדסטון-חזר-בו, מכשירים את הקרקע לקראת המלחמה הבאה. הנזק שיגרם לפלסטינים ולישראלים כאחד הוא גדול לאין שיעור מנזק תדמיתי, שנראה שהוא זה שעומד בראש מעיניה של הממשלה. מרוב התלהבות מתעודת ההכשר שגולדסטון לכאורה נתן לישראל לקראת מתקפה נוספת על עזה, שכחנו שהמתקפה הקודמת, כמו זו שתבוא, לא הביאה ביטחון ושקט לתושבי הדרום אלא רק גרמה להרוגים ולסבל בשני הצדדים.

זמן של פחד / אילת מעוז

רביעי, דצמבר 8th, 2010

חלקנו קוראות לזה פשיזם. אחרים מכנים זאת בפשטות גזענות. אחרים מתעקשים על "צמצום המרחב הדמוקרטי" או "מסע דה-לגיטימציה נגד הכוחות המתקדמים". קיראו לזה איך שתרצו. אנחנו מרגישות את זה. אנחנו יודעות מה קורה. אנחנו מרגישות את זה בגוף שלנו כשאנחנו קוראות עיתונים, נוסעות באוטובוס או יוצאות להפגנה. אדוארדו גליאנו מכנה את זה, בצורה מדויקת נורא, "זמן של פחד": זמן שבו האלימות מתערבבת בייאוש, בזעם ובתחושת אובדן. בחרדה מפני העתיד לבוא.

אני זוכרת כמעט בדיוק מתי אני התחלתי להרגיש את זה בעוצמה כזו. זה היה היום השני של המתקפה על רצועת עזה. עמדנו בהפגנה ביפו וניהלנו קרבות מאסף מול המשטרה והתקשורת, בניסיון נואל לצמצם את האלימות ולהילחם במערך הדוברות המשטרתי שהיה ערוך ומוכן (כנראה כחלק מהסקת המסקנות ממלחמת לבנון) להציג "הפרות סדר" של "ערבים ושמאלנים" (כי הרי ערבים לא יכולים להיות שמאלנים), נושאי "דגלי אש"ף" (בחזרה למונחים של שנות השמונים). מרחבי הארץ זרמו אלינו כל הזמן עדכונים על עוד ועוד עצורים, על אלימות יוצאת דופן של כוחות הביטחון, והודעה איומה מנעלין: שני צעירים, מוחמד חוואג'ה (19) וערפאת חוואג'ה (21), נורו למוות במהלך הפגנה.

במהלך אותם שלושה שבועות של מתקפה, לצד הצער והזעם על הפשעים המתחוללים ברצועה, נוצרה תחושה הולכת וגוברת שהמשטר סוגר עלינו: מאות עצורים (בעיקר בצפון), שחלק גדול מהם מושאר במעצר עד תום ההליכים (תוך כדי התבטאויות מחרידות של צמרת המשטרה והפרקליטות), אלימות שוטרים וחיילים, רגימת מפגינים באבנים ובמקלות, עצירת שיירות הומניטריות, הזמנתם של עשרות פעילים, בעיקר מנהיגים פוליטיים פלסטינים, לחקירות שב"כ, ואיום עליהם. לא עבר יום בלי אירוע אלים וגזעני. אולם מה שהיה מפחיד יותר מכל באותה תקופה היתה התחושה שצמרת הממשל בישראל, יחד עם כוחות הביטחון הגלויים והסמויים, היו מוכנים היטב בדיוק לרגע הזה: לשעת חירום שבה אפשר, מהר מהר, לייצר כללי משחק חדשים. את כללי המשחק החדשים האלה אנחנו רואים/ות פועלים בישראל גם היום. שנתיים אחרי.

הפגנה נגד המלחמה בעזה. צילום: מני ברמן / אקטיבסטילס

המתקפה על עזה ודאי לא יצרה את מנגנוני הדיכוי של ישראל, בטח שלא נגד פלסטינים, אבל היא נקודת ציון חשובה בתהליך התגברות הדיכוי והאלימות הממסדיים. לא רק מפני שמלחמה היא תמיד זמן של שבר, שמוביל לשינויים מהירים ודרמטיים בכל חברה, אלא גם מפני שהמתקפה על עזה היתה בעת ובעונה אחת גם שיא חדש באלימות הכיבוש וגם טריגר להתנגדות פלסטינית ובינלאומית אדירה. מיליוני בני אדם יצאו להפגנות ענק ברחבי העולם, וקריאות להתערבות בינלאומית נגד ישראל החלו להישמע ביתר נחרצות, בהן גם הקריאה הפלסטינית המאוחדת לחרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל.

היום פירסמה קואליציית נשים לשלום דו"ח מקיף על הרדיפה הפוליטית המתגברת בשנתיים האחרונות. כפי שנכתב בדו"ח:

"בשנים האחרונות הולך ומתבהר, לציבור הולך וגדל בישראל ובעולם, כי ישראל אינה מסוגלת להמשיך את הכיבוש וליהנות מתפיסתה כדמוקרטיה בעת ובעונה אחת. הכיבוש בן עשרות השנים מוביל, באופן בלתי נמנע, להתנגדות. בהעדר לגיטימציה לדיכוי ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש, פונה ישראל לשימוש בכוח צבאי בהיקפים הולכים וגדלים, בניסיון להכניע באופן צבאי מאבק לעצמאות ולשחרור מכיבוש. ככל שמנגנוני הדיכוי והאלימות של ישראל מתגברים והופכים לפשעים לפי הדין הישראלי והבינלאומי, כך גוברת ההבנה בקהילה הבינלאומית שישראל איננה מעוניינת לסיים את הכיבוש בעתיד הנראה לעין ושדרוש לחץ בינלאומי כדי לאלץ אותה לעשות כן.

"לאורך השנים פעלו ממשלות ישראל בצורה מכוונת לטשטוש הקו הירוק ולביטול ההבחנה בין גבולות 1948 לגבולות 1967 – בין היתר באמצעות בניית התנחלויות, סיפוח שטחים, החלה סלקטיבית של החוק הישראלי בגדה המערבית ושליטה על היבטים רבים בחיים האזרחיים ובמינהל האזרחי הפלסטיני. גם תהליך השלום המדיני בגלגוליו השונים שב והניח מידה של שליטה ישראלית על השטחים הכבושים ואוטונומיה מוגבלת ביותר לרשות הפלסטינית. מכאן, שכל התנגדות לכיבוש נתפסת על ידי גורמי ימין ועל ידי הממשל בישראל כאיום על עצם קיומה של המדינה.

"ניכר בשיח הציבורי ובמדיניות הרשמית, כי מדינת ישראל לא מסוגלת להמשיג ואף לא לדמיין את עצמה ללא הכיבוש וללא מידה מסוימת של שליטה על השטחים ועל תושביהם. בשל כך, נתפס הלחץ הבינלאומי על ישראל כאיום אסטרטגי משמעותי. הבהלה מהלחץ הבינלאומי מובילה את ישראל לנסות ולדכא, באמצעים הולכים ומחמירים, את ההתנגדות מבית. ההנחה שארגוני זכויות אדם וארגוני שמאל הם המקור, או לפחות מניע חשוב, ביצירת אותה 'חתירה' תחת קיומה של המדינה, מובילה לתפיסה שכל האמצעים כשרים על מנת לפגוע בפעילותם, לדכא את פעיליהם ואף להביא לסגירתם המוחלטת.

"צמיחתה של מתקפה כה מתואמת נגד הכוחות הנאבקים בכיבוש, דווקא בעת הזו, מסמנת את הצלחתה של תנועת ההתנגדות המקומית והגלובלית לכיבוש. שינויים הדרגתיים ביחסי הכוחות הגלובליים, כמו גם צמיחתן של תנועות מחאה בינלאומיות חדשות ימשיכו להפריע לישראל לקיים 'עסקים כרגיל' כל עוד הכיבוש נמשך. משמעות הדבר היא שישראל תיאלץ, במוקדם או במאוחר, להתמודד עם הביקורת שאותה היא מנסה היום לדכא."

בנימה חצי אופטימית אפשר לסיים עם דבריה של אודרי לורד: "כאשר אני מעזה להיות חזקה – להשתמש בכוחי למען החזון שלי, אזי זה נעשה פחות ופחות חשוב האם אני מפחדת".

דו"ח קואליציית נשים לשלום "מלחמת חורמה: ישראל נגד הדמוקרטיה" משרטט את קווי המתאר של הרדיפה הפוליטית בשנתיים האחרונות, תוך התמקדות באופן שבו פועלים יחד ראשי השלטון, התקשורת, הכנסת וארגוני הימין, לקידום מדיניות גזענית ולדיכוי מחאה

להורדת הדו"ח המלא

המאמר פורסם במקור באתר "העוקץ"

בעזה נחשפת ערוותה של ישראל / אורלי נוי

שישי, מאי 28th, 2010

הניסיון של קציני צה"ל לחפות על המציאות הקשה ברצועה בסיסמאות נבובות, מביך בפשטנותו. העולם שצופה בתמונות ושומע את העדויות, יענה להם בקול ברור: רואים לכם

בעוד העולם כולו נושא עיניים למשט הספינות העושות את דרכן לחופי עזה על מנת לפרוץ את המצור שמטילה ישראל על הרצועה, חשף אל"מ משה לוי, ראש מנהל התיאום והקישור, את הללה-לנד המתקיים בה לשיטתו: "המצב ההומניטארי בעזה טוב ויציב", קבע. "אנחנו לא מכירים מחסור בשום תחום ומאפשרים להכניס ציוד שונה. כמובן שכל מה שעשוי לשמש את החמאס לצורך התעצמותו הצבאית, לא נאפשר להכניס". בניגוד לדבריו, קובע דו"ח אמנסטי שארבעה מכל חמישה פלסטינים ברצועה תלויים בסיוע הומניטארי למחייתם.

קשה לקבוע איזו מבין האפשרויות מטרידה יותר – שראש המת"ק באמת לא יודע מה מתחולל בעזה הנצורה, או שהוא מוליך שולל את קהל שומעיו ביודעין. רשימה חלקית של מוצרים שכניסתם לרצועה נאסרת לסירוגין כוללת כוסברה, כמון, ריבה, חלבה, שוקולד, הל, פיצוחים, בדים, כלי נגינה, חומץ, צעצועים, מחברות וציוד כתיבה. טחנת הקמח היחידה שפעלה בעזה טרם מלחמת "עופרת יצוקה" הופגזה במהלכה. בשל מחסור חמור בדלק תעשייתי, הפסקות חשמל תדירות וממושכות פוגעות אנושות בתפקוד בתי החולים, הסובלים גם ממחסור בתרופות למרות הצהרות צה"ל. אזורי הדיג, המהווים מקור פרנסה עיקרי לרבים מתושבי הרצועה, צומצמו על ידי הצבא במהלך השנים האחרונות באופן דרמטי.

האם אל"מ לוי מודע לכל זה? האם הוא באמת מאמין שאספקת צעצועים לילדי עזה היא סיכון ביטחוני שמדינת ישראל לא יכולה לעמוד בו? האם הדור החדש של הפצצות הפלסטיניות אמורות להכיל כמות בלתי סבירה של כמון?

הדעת נותנת כי לוי מכיר גם מכיר את העובדות הללו, והן אינן מחדשות לו דבר. הצהרתו משקפת, אם כן, את פרשנותו האותנטית להגדרה "חיים נאותים" עבור הפלסטינים תושבי הרצועה: כל עוד יש להם אוויר לנשימה ומי ים לשתייה, כל עוד הם מצליחים לשרוד במה שמכונה על ידי הפלסטינים "הכלא הגדול בעולם", שיגידו תודה. יש להם כל שדרוש לפלסטיני להתקיים.

אבל בדבר אחד צודק אל"מ לוי: המטרה המהותית של משט זה איננה אחרי הכל להתמודד עם הקטסטרופה ההומניטארית שפוקדת את הרצועה מזה זמן. זאת משימה שגדולה בהרבה ממידותיהם של הפעילים בעלי הרצון הטוב והמצפון המאיישים את הספינות, ודורשת את התגייסותה של קהילה הבינלאומית בכללותה.

מטרת המשט היא בראש ובראשונה, לחשוף את התרמית הישראלית בדבר "סיום הכיבוש" ברצועה, ולהפנות את תשומת הלב העולמית למתחולל באחת הפינות האפלות והמוכות באזור. מטרתו היא חשיפת המניע האמיתי מאחורי המדיניות הישראלית ביחס לפלסטינים בכלל ולרצועת עזה בפרט: נקמנות ולא ביטחון. מטרתו לזעזע – אם לא את הציבור הישראלי, שדבר כבר לא גורם לו להתבייש ולהתחלחל ממעשי מנהיגיו – לפחות את דעת הקהל העולמית ואת מצפונה.

הניסיון של אל"מ לוי לחפות על המציאות הקשה בעזה בעזרת סיסמאות צפויות ונבובות מביך בפשטנות שלו. הגיע הזמן שצה"ל יסביר למפקדיו, כי השליטה על זרימת האינפורמציה איננה פשוטה כמו השליטה על כניסת מוצרים לרצועה, וכי המידע על מעללי הכיבוש, אפילו בעזה הנצורה, מוצא את דרכו לתקשורת הבינלאומית בנקל.

קציני צה"ל יכולים להתיש את עצמם ואת הקהל במסיבות עיתונאים והודעות דובר למכביר, אך העולם, שצופה בתמונות ושומע את העדויות מעזה, יענה להם בקול ברור: רואים לכם.

אורלי נוי, קואליציית נשים לשלום


Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(): Failed opening 'footer1.php' for inclusion (include_path='.:/usr/local/php56/lib/php') in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

עזרו לנו לעשות שינוי

תעזרו לנו היום על מנת להמשיך מחר‫!‬