Posts Tagged ‘עזה’

אקטיבסטילס וקואליציית נשים לשלום, תערוכת תמונות 2006-2015

שני, ינואר 25th, 2016

יום האישה 2014- סולידריות פמיניסטית עם תושבות ותושבי עזה

חמישי, מרץ 20th, 2014

 

ביום האישה הבינלאומי יצאנו לפעולת סולידריות פמיניסטית עם עזה

לתמונות מהאירוע כנסו ל:
עמוד הפייסבוק של  אקטיבסטילס
עמוד הפייסבוק של חיים שוורצנברג

ביום האישה הבינלאומי 2014 אנחנו, פעילות פמיניסטיות המתנגדות לכיבוש, בוחרות לעמוד הכי קרוב שנוכל מהשכונה הצפונית ברצועת עזה.
בצד השני של הגדר חיים יותר ממליון וחצי אישה ואיש. שקיומם נמחק לחלוטין מהתודעה הישראלית. חייהן וההתמודדויות היום יומיות של נשים תחת מצור מוסתרות מעיננו מאחורי חומות בטון, גדרות ושתיקה.

ביום האשה הבין לאומי אנו עומדות בסולידריות עם מאבקן של נשים ברחבי ישראל פלסטין והעולם החיות תחת דיכוי. השנה בחרנו ביום זה להגיע לעמוד כאן מול רצועת עזה. מקום בו מאות אלפי נשים החיות תחת מצור בתנאים קשים של מחסור במים נקיים, שירותי רפואה, חינוך, הגבלת חופש התנועה ועוני.

בואו נפקח עיניים ונראה מעבר לחומות, נקרא להסרת המצור ופתיחת הסגר הימי והאווירי על הרצועה, לחופש ולחיים בכבוד.

משפט קורי: סיכום ביניים | חדוה ישכר

חמישי, יולי 14th, 2011

ביום ראשון 10 ביולי הסתיים שלב חקירת העדים במשפט האזרחי שמנהלת משפחת קורי נגד מדינת ישראל. המדינה נתבעת על ידי המשפחה להכיר באחריותה ובאחריות הצבא להריגת בתם, רייצ'ל קורי, פעילת שלום וזכויות אדם.

רייצ'ל קורי, ילידת אולימפיה שבמדינת וושינגטון, ארצות הברית, היתה בת 23 כאשר נהרגה באזור רפיח שברצועת עזה ב-16 במרץ 2003, בעת שהיא וכמה מחבריה בתנועת סולידריות בינלאומית (ISM) ניסו למנוע הריסת בית פלסטיני. למחרת האירוע הקטלני הבטיח ראש הממשלה אז, אריאל שרון, לנשיא ג'ורג' וו בוש לחקור באופן מלא ובשקיפות את הפרשה, ולמסור את ממצאי החקירה לידי הממשל ולמשפחה. הבטחתו לא קויימה, והמדינה הסתפקה בחקירת המשטרה הצבאית שבוצעה בחלקה על ידי חיילים בשירות סדיר שהיו חסרי ניסיון או מעמד מתאים לתחקור אמיץ ועצמאי.

חקירת מצ"ח הסירה כל אחריות ממפעילי הדחפור הצבאי בטענה שהם לא יכלו לראות את ריי'צל קורי. לפי עדויות אחרות של מי שנכחו במקום קורי, שלבשה ג'קט כתום זוהר, בלטה בשטח, כפי שאפשר לראות בתצלומים שצולמו על ידי חבריה זמן קצר לפני שנהרגה. איש מן האחראים הישירים או העקיפים למותה של קורי לא הועמד לדין; נתיחת הגופה בוצעה ללא נוכחות משקיף אמריקאי כפי שהובטח למשפחה, וממצאיה המלאים לא פורסמו. דו"ח המשטרה הצבאית נמסר לעיונם של פקידי ממשל אחדים ולמשפחה בלבד, אך הממצאים המלאים לא הועברו לממשלת ארה"ב כפי שהובטח והתיק נסגר. בעצת אנשי ממשל החליטה המשפחה לפנות לערכאות משפטיות בישראל, וב-2005 הוגשה בשמה תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי בחיפה על ידי עו"ד חוסיין אבו חוסיין. כחמש שנים לאחר מכן, ב-10 במרץ 2010, נפתח המשפט באולמו של השופט עודד גרשון.

בכתב התביעה מואשמים המדינה וצבאה בהריגה מכוונת של רייצ'ל קורי תוך הפרה של זכויות יסוד לחיים, לכבוד האדם ולחרותו, המעוגנות הן בחקיקה הישראלית והן בחקיקה הבינלאומית. החיילים ומפקדיהם שהיו מעורבים בהפעלת הדחפור הצבאי מואשמים ברשלנות פושעת, בשל אי זהירותם ובגלל התעלמותם מנוכחותם בשטח של אזרחים בלתי אלימים ולא חמושים. בכך אף הם הפרו את התחייבויות המדינה לחוק הישראלי ולחוק הבינלאומי.

תגובת הפרקליטות לכתב האישום מציינת כי למדינה מוקנית חסינות פני תביעה היות שפעילות צבאית בשטחים הכבושים, ובכללם אותה הפעילות שבה נהרגה  קורי, היא בבחינת "פעולת מלחמה" שבוצעה במהלך סכסוך מזויין באזור צבאי סגור. כיוון שכך, המדינה פטורה מאחריות, אף אם נעשה שימוש מוגזם ובלתי מידתי בכוח. ועוד טוענת ההגנה, כי החוק הישראלי משחרר את החיילים שהיו מעורבים ישירות בפגיעה מאחריותם לנעשה, מפני שהם פעלו במסגרת "פעולה מדינתית". לטענת המדינה, רייצ'ל קורי לא נדרסה על ידי דחפור; מותה נגרם מפגיעות עפר ושברי אבנים שנפלו עליה במהלך פעילות הדחפור שנהגו לא ראה אותה. קורי ואקטיביסטים אחרים בתנועת סולידריות בינלאומית מואשמים, בעקבות מסקנות התחקיר הצבאי, בהתנהגות מסוכנת ובהתעלמות מודעת מאזהרות הצבא. נטען, כי בסירובם לפנות את השטח הם סיכנו את עצמם בכוונה, וכי זו הסיבה העיקרית ל"תוצאה הטרגית של האירוע הזה".

העד האחרון

לאחר 16 דיונים שהתקיימו בשנה וחצי האחרונות ושבהם נחקרו 22 עדים על תצהיריהם, הסתיים השלב הראשון והעיקרי במשפט, שהתנהל מרבית הזמן בשוליה הרחוקים של תשומת הלב התקשורתית והציבורית בארץ. לכן, מראה הצלמים שגדשו את האולם לפני פתיחת הדיון, והצפיפות הבלתי רגילה על שני ספסלי העץ המיועדים לצופים, הדגישו את החשיבות שיוחסה על ידי כל הצדדים להופעתו של העד האחרון, אל"מ (מיל.) פנחס (פינקי) זוארץ, במשפט.

זוארץ פיקד על החטיבה הדרומית באוגדת עזה בשנים 2002 – 2004, והוא הקצין הבכיר ביותר שנשא באחריות פיקודית מבצעית בעת שרייצ'ל קורי נהרגה, שזומן למשפט. כיום הוא מכהן בתפקיד בכיר בארגון היהודי-אמריקאי 'ידידי כוחות הביטחון של ישראל' (FIDA).

מול פנחס זוארץ, שהתיישב בכסא העדים, התייצב עו"ד חוסיין אבו חוסיין בתפקיד החוקר. הקהל, כמו מקהלה יוונית, הגיב ברחש של הכרה בחד-פעמיותה של הסצינה המשפטית שהוצגה לפניו, ובסמליותה המפורשת.

זוארץ לא הצניע את מודעתו למעמדו המיוחד כעד הגנה מטעם המדינה במשפט המתנהל נגדה. כקצין בכיר שכף רגלו נקטעה מפגיעת מטען חבלה בעת מילוי תפקידו ברצועת עזה, הוא יכול לסמוך על חיבוקו החם של הקונצנזוס. ואם בתחילת הדיון ניכרה בו מתיחות קלה, ותשובותיו שנאמרו כמעט בלחישה היו קצרות וחד-הברתיות, הרי שבחלוף הזמן הוא התרווח בכסאו והרחיב את תשובותיו, במיוחד כאשר פירט את אמצעי הלחימה המגוונים שהופעלו נגד החיילים על ידי ה'גרילה' בציר פילדלפי. הסבריו כוונו לאוזנו של השופט, ועל שאלותיו של עו"ד אבו חוסיין, בעיקר על אלו שעסקו בעניינים צבאיים ונוסחו במונחים צה"ליים, ענה זוארץ בחצי פה והוסיף מפעם לפעם הערות כגון אלו:

-"לא יודע באיזו שכונה אתה חי";

– "לא יודע אם היית במלחמה";

– "אתה לא יודע על מה אתה מדבר";

– "אם היית מבין מה זה אזור לחימה שיורים בו ואנשים נפגעים…";

ובתגובה להערתו של עו"ד אבו חוסיין שבתורת הלחימה של הצבא אין התייחסות לאזרחים הנמצאים בשטח, ענה זוארץ: "מי אתה שתקבע איך אנחנו מתנהלים?" ובהמשך, כאשר עו"ד אבו חוסיין חזר ושאל מדוע לא הופסקה פעולת הדחפורים כאשר היה ברור שאזרחים נמצאים בשטח הפעולה, ענה זוארץ שלפי התפיסה הזאת פעילים יוכלו לעצור את הצבא מלמלא את משימותיו, וכי הצבא לא יכול להרשות לעצמו תקדים מסוג זה.

עו"ד אבו חוסיין: ואם יש תקדים כזה ונמצא שוטה או מופרע נפש שנכנס לתחום, יורים בו?

זוארץ פונה אל השופט: במקרה הספציפי הזה הניסיון של גדוד הסיור המדברי  נתן להם את היכולת לדעת מתי מדובר בשוטה ומתי במחבל. האירוע הזה (הריגת רייצ'ל קורי) היה תאונה שנגרמה עקב רשלנות של מי שהביאה את עצמה לשטח מלחמה, ולא של אנשי הצבא. הבעיה היא לא הכלים אלא האנשים שמחליטים להיכנס לשטח מלחמה.

וכשהוא פונה לעו"ד אבו חוסיין אמר זוארץ: "אין לך מה להיכנס לזה כי אתה לא מבין בזה";

ולאחר מכן: "איזה סמכות יש לך להגיד דבר כזה, עברת הכשרה צבאית?"

ואז: "אתה לא יודע על מה אתה מדבר. אם היית מבין מה זה אזור לחימה שיורים בו ואנשים נפגעים".

גם סמכויות אזרחיות אחרות נשללו על הסף על ידי זוארץ. לשאלתו של אבו חוסיין כמה בני אדם נהרגו בתחום אחריותו מכניסתו לתפקיד במרץ 2002 עד מרץ 2003, ענה זוארץ כי נהרגו 14 אנשים "בלתי מעורבים" וארבעה חיילים.

אבו חוסיין: ואם אומר לך שנהרגו 101 פלסטינים, מתוכם 42 ילדים בני 10 עד 18?

זוארץ: מי אומר את זה?

אבו חוסיין: זה לפי נתוני 'בצלם'.

זוארץ: "מי זה בצלם, בכלל? הם חד-צדדיים לחלוטין. אני לא מקבל את הנתונים שלהם".

זוארץ לא נכח בשטח בעת שקורי נהרגה, ומי שנשא באחריות להתנהלות הצבא בעת האירוע היה הסמג"ד ר' (ואולי ש'). רק זמן קצר לאחר מכן, בסביבות השעה חמש אחרי הצהריים, קיבל זוארץ את הידיעה והגיע לשטח. עם הגיעו הוא תיחקר את מפעילי הדחפורים וחיילים נוספים וקבע שלא היה כל דופי בהתנהגות החיילים.

עו"ד הדין אבו חוסיין ביקש לדעת מה שמע זוארץ ממפעיל הדחפור על נסיבות מותה של קורי, אך עו"ד אירית קלמן-ברום מפרקליטות המדינה הזדרזה להזכיר כי התחקיר סודי ולכן אסור לדבר עליו במשפט. לאחר התדיינות קצרה בין הפרקליטים התקבלה הכרעת השופט כי מותר לזוארץ לחזור על מה שכתב בתצהירו אך לא על התחקיר שביצע מיד אחרי האירוע.

"ממה שנאמר לך על פי זכרונך ולפי תצהירך", חזר עו"ד אבו חוסיין ושאל, "ממה נהרגה רייצ'ל קורי?"

זוארץ: "הבנתי מן התחקיר שהדחפור דחף כף והזיז עמוד בטון שפגע בה".

אבו חוסיין: "היכן נמצאה גופתה, לפני עמוד הבטון או אחריו?"

זוארץ: "הבנתי מן המפעילים שהעמוד והעפר פגעו בה".

עו"ד קלמן-ברום מזדעקת: "זה לא רלוונטי מה שהוא זוכר עכשיו לגבי פרטי התחקיר שנערך לפני 7 שנים. הוא לא היה במקום ולא אמור להעיד על מה ששמע מאחרים".

אבו חוסיין: "חשוב לנו לדעת איזו גרסה שמע העד ממפעיל הדחפור על נסיבות ההריגה".

השופט, עודד גרשון, מחליט שהעד יעיד על פי מה שהוא זוכר ולא על פי התחקיר.

אבו חוסיין: "מה שמעת מפי מפעיל הדחפור?"

זוארץ: "לא זוכר".

אבו חוסיין: "איפה היתה הגופה?"

זוארץ: "לא זוכר".

חרף העובדה שהשטח שבו פעלו הדחפורים הוצג על ידי ההגנה ועדיה כאזור מלחמה מסוכן שבו "אין מקום לאזרחים", פעילי תנועת סולידריות בינלאומית (ISM), ובכללם רייצ'ל קורי, שהו בו לפני שהדחפורים הופעלו ובזמן הפעולה. עו"ד אבו חוסיין ציין שאף על פי שהפעילים נתפסו כפרובוקטורים שהתכוונו להפריע לפעולת הצבא, לא נרשם אף לא מקרה אחד של מעצר פעילים ברצועת עזה בתקופה הנדונה ושום פעיל לא הועמד למשפט. זוארץ ענה לו כי "המשימה של מעצר זרים לא שווה את המחיר בחיי חיילים". לטענתו, חלקם נוצלו באופן ציני על ידי הגרילה הפלסטינית. הוא לא ידע לציין איזה ארגון פלסטיני ארח את פעילי סולידריות, אך אמר "…בוודאות שארגון מחבלים סייע לה (לרייצ'ל קורי) להיות שם ורצה שהיא תבצע פרובוקציות ושלח אותה לחזית". למיטב זכרונו לא ניתנה הוראה לשטח בתים פלסטיניים כטענת הפעילים, ומשימת הדחפורים היתה חישוף פני השטח במטרה להגן על החיילים ממנהרות התופת. יחד עם זאת, "…במקומות שהיתה סכנה לחיילים נהרסו בתים תוך כדי לחימה".

"ברמת העיקרון", זוארץ הוסיף, "בן אדם שמגיע לציר דמו מותר. מי שמסתובב שם, על פי ההוראות, וככה הוריתי לחיילים, מותר להרוג אותו…הרג אזרחים זה מבחינתי תקלה חמורה בהחלט. אף על פי שהיא וחבריה היו צריכים להבין שהם לא צריכים להיות במקום הכי מסוכן שהיה קיים באותן שנים… מה שהתרחש היה 'אירוע רע'…לא היתה כוונה להרוג את המנוחה. עשינו את כל הפעולות כדי להימנע מחיכוך אתם. לא רוצים לפגוע באזרחים. כותרת בעיתון שצה"ל הרג אזרח היא רעה לתדמית הצבא. הבחור שנהג בדחפור שפגשתי אותו היה בשוק. הוא הוסיף כי הדחפור 'זז פעמיים, שלוש לאחור' כדי למנוע פגיעה (ברייצ'ל)".

זז אחרונית, אך לא עצר.

עו"ד אבו חוסיין: משקל הדחפור הוא כ-65 טון בעוד שרייצ'ל קורי שקלה 62 ק"ג. איזה איום נשקף ממנה לדחפור?

זוארץ: "היא לא היתה איום. היא היתה 'הפרעה' והכוח ניסה למנוע את ההפרעה. אילו היתה איום היו יורים בה. הגברת רצה למקום שאסור היה לה להיות בו. או שהיתה רשלנית או שהיתה תמימה…"

אבו חוסיין:"…או שרצתה למות".

זוארץ: "בדיוק. כשהגברת רואה D9 ולמרות זאת נמצאת באזור, אז אני לא יודע מה להגיד עליה. אתה תגיד לי".

עכשיו אנחנו מבינים

ובאמת, מה יש למדינה להגיד על הפעילים והפעילות של סולידריות בינלאומית, ועל מה היא מסתמכת בקביעותיה הנחרצות בדבר אופיים ומניעיהם? על כך שמענו מפי תת-אלוף (מיל.) רות ירון שעדותה נשמעה בבית המשפט ב-22 במאי. ירון, ששירתה בשנים 2002 עד 2005 כדוברת צה"ל, מתמחה כיום בנושאים מתחומי הביטחון הלאומי ומרצה עליהם. היא התבקשה על ידי הפרקליטות להגיש לבית המשפט חוות דעת בנוגע ל-ISM וזומנה לדיון המשפטי כעדה מומחית מטעם המדינה. לנוכח התנגדות התביעה קבע השופט שאין לראות בה מומחית לענייני  ארגוני הטרור.

בחוות הדעת שלה קבעה ירון כי תנועת סולידריות בינלאומית היא ארגון המצהיר על דבר אחד (קורא להתנגדות בלתי אלימה) ופועל בניגוד להצהרותיו (לא בוחל בפעולות אלימות. לדוגמה, כשחברים בארגון פרצו לחטיבת דובר צה"ל בבית סוקולוב בתל אביב במחאה על מות חברתם, או בהסתירם פעילי טרור). מקורות המידע שעליהם הסתמכה ירון היו אתר האינטרנט של ISM, חומר שהגיע "אלינו" על הדרכת הפעילים במחנות קיץ בארצות הברית, ובעיקר בסניף מישיגן; גורמי תקשורת עלומי שם שהעבירו לידיה מסמכים שונים, פרסום של המרכז למורשת המודיעין (מל"מ) הסוקר כ-15 מקרים שבהם פעילי התנועה הגנו על 'גורמי טרור' פלסטינים או הפריעו לפעילות הצבא, וכן הליגה נגד השמצה בארצות הברית

ו-NGO Monitor , ארגון ימני מוצהר העוקב אחרי פעילותם של ארגוני זכויות אדם החשודים בעיניו כשמאליים מדי או כפרו-פלסטינים.

ארגונים בינלאומיים בעלי מוניטין כמו Human Rights Watch, אמנסטי, כריסטיאן אייד ואוקספם, וכן ארגונים ישראלים כגון, הקרן החדשה לישראל התומכת בארגוני זכויות אדם, בצלם, עדאלה, שוברים שתיקה או קואליציית נשים לשלום נמצאים ברשימה הארוכה של ארגונים שמותקפים על ידיו, באיצטלה של תביעה לאחריותיות ושקיפות. הם מוצגים כעוכרי ישראל הפוגעים בדימוי המדינה בדעת הקהל העולמית. על רייצ'ל קורי כתבה ירון בחוות דעתה שהיא נמנתה על הצעירים ש"נפלו בשבי המניפולציות של ארגון שפעולותיו סותרות את הצהרותיו", ובתשובה לשאלת עו"ד אבו חוסיין הודתה כי לא קראה דבר מן הספרות העניפה שנכתבה על חייה של קורי ועל פעילותה, אף על פי שהיא מודעת לקיומם. מדוע? כיוון שהחומרים נכתבו על ידי חברי ISM המעידים על עצמם, ולפיכך הם בלתי מהימנים בעיניה. ירון, שבחרה להתעלם מן הרקע התרבותי והרעיוני שמצמיח אקטיביזם של "פעולה ישירה" והתגייסות בלתי תועלתנית לפעילות מצפונית, הרשתה לעצמה לקבוע בביטחון שתנועת ISM מסייעת ל'גורמי טרור' בשטחים ו"מפריעה לפעילות צבאית נגד טרור". ואמנם, לאחר האירוע שבו נהרגה רייצ'ל קורי איפיין הצבא את ISM כארגון 'שמתיימר' לפעול למען זכויות אדם והזהיר את העיתונאים מפניו.

האם זה היה הרגע שבו נבט הרעיון לרדיפתם של ארגונים לזכויות אדם ושל פעילים נגד הכיבוש ולפגיעה ממוקדת בלגיטימיות וביכולת הפעולה שלהם? במבט לאחור נראה שכך התחילה התדרדרותנו, שהיתה אז עדיין סמויה מתודעתנו, במדרון החלקלק. סכנתו, אנחנו יודעים, גברה ב-2009, לאחר המתקפה האכזרית על עזה, וכעת מתממשת תוכניתו הדרקונית בספר החוקים.

חשיבות המשפט היא בעצם קיומו

לקראת תום עדותו שנמשכה כחמש שעות נשאל זוארץ על ידי עו"ד אבו חוסיין אם יהיה מוכן להתנצל לפני המשפחה השכולה היושבת לפניו באולם. השופט גרשון הגיב מיד ואמר שאין מקום לבקשה, שהרי התנצלות תתפרש כאילו כבר נקבע בבית המשפט מי אשם. זוארץ, הכריע השופט, אינו האיש המוסמך להתנצל על מותו של מישהו כתוצאה מפעולה צבאית.

עו"ד אבו חוסיין לזוארץ: "האם הפקתם לקחים?"

זוארץ: "מכל אירוע השתדלנו ללמוד, במיוחד מאירוע כזה שהיתה נפגעת גם אם לא במדי צה"ל".

אבו חוסיין: "בנוגע לכניסת זרים הפקתם לקחים?"

זוארץ: "הלקח הוא למנוע את כניסתם. אתה יכול לקרוא בכל העיתונים של היום איך מדינת ישראל לא אפשרה את כניסת הזרים לשטחה. זו לא החלטה שלי, זה משהו שאני לא יכול לקבוע".

אבו חוסיין: "כמה בתים נהרסו ברפיח?"

זוארץ: "עשרות רבות".

אבו חוסיין: "17 אלף, זה סביר?"

זוארץ: "שוב הבצלם הזה? איך זה קשור לאירוע?"

השופט גרשון: "זה לא רלוונטי לענייננו".

זוארץ: בין לפגוע באנשים לפגיעה בנדל"ן בחרתי לפגוע בנדל"ן.

בית המשפט לא התיר לעו"ד אבו חוסיין להציג את אירוע ההריגה בהקשר הרחב יותר של הריסת הבתים ברפיח, אותם הבתים שפעילי ISM ביקשו להגן עליהם בגופם. לנוכח התנגדותה הנחרצת של ההגנה החליט השופט שהעדות תתמקד אך ורק באירוע עצמו. וכך הסתיימה בחטף חקירתו הארוכה של העד האחרון.

דבריו של אביה של רייצ'ל, קרייג קורי, במסיבת העיתונאים שהתקיימה למחרת,  ביטאו תסכול מתמשך מן הנושא העיקרי שליווה את המשפט לכל אורכו ושעליו חזר גם זוארץ בעדותו: "באזור מלחמה אין אזרחים". קורי התלונן על כך שסרט וידאו שצולם במצלמות האבטחה הצבאיות הממוקמות בשטח שבו נהרגה רייצ'ל מראה דמויות בלבוש אזרחי שנעות בו הלוך ושוב. הסרטון, הוא אמר, מראה את המקום בזמן שקדם לאירוע שבו נהרגה רייצ'ל ובזמן שלאחריו. רגע האירוע חסר. לדבריו, סרטון באיכות טובה בהרבה שנמצא בידי הצבא לא הוצג במשפט. סינדי קורי, האם השכולה, אמרה שהבחירה במשפט אזרחי היתה האפשרות היחידה לדרוש מן המדינה אחריותיות וצדק. אולם, הוסיפה האם, "לרוע המזל, לאחר יותר משנה של שמיעת עדויות, אנחנו נמצאים ברגע זה במקום דומה למדי למקום שממנו התחלנו: ניצבים לפני קיר של נציגים רשמיים ישראלים הנחושים להגן על המדינה בכל מחיר, כולל על חשבון האמת".

סינדי קורי מדייקת בניתוח המצב ואכזבתה מובנת בהחלט. אולם המקום שבו היא ומשפחתה עומדים כעת שונה במובנים רבים וחשובים מן המקום שממנו הם יצאו למאבק המשפטי. באמצעות המשפט הם הצליחו לדובב עדים, לתחקר מומחים ולתת פומביות למידע שהוסתר מן העין הציבורית. משפחת קורי, שאסונה קטע באחת את שגרת חייה ומאז היא מקדישה את חייה המשותפים לחקר האמת בפרשה ולהפצת מורשת הבת והאחות, בנתה סביבה קהילה תומכת שמלווה אותה בארץ ובארצות הברית ומחזקת את ידיה. לכן, גם אם לעולם לא נדע בוודאות איך נהרגה רייצ'ל קורי, ובלי קשר לשורה האחרונה בפסק הדין או לפיצוי הכספי שהמשפחה תקבל – אם תקבל – חשיבותו של משפט קורי נגד מדינת ישראל וצבאה, שהפך לוועדת חקירה מטעם המשפחה, היא בעצם קיומו. ובמשמעותו הזאת הוא יישמר בזכרוננו.

הכרעת הדין צפויה להינתן על ידי השופט עודד גרשון בבית המשפט המחוזי בחיפה ב-23 באפריל 2012.

המצור של גולדסטון

ראשון, אפריל 10th, 2011

השופט ריצ'רד גולדסטון יכול להצטער, להיבהל, לגמגם, להיכנע ללחצים שהופעלו עליו – החל מצד מבית הכנסת ועד למשרד החוץ והלובי היהודי – אך אפילו המאמר שפרסם ב"וושינגטון פוסט" לא סתר דבר מההמלצות העיקריות של דו"ח גולדסטון, שישראל משקיעה מאמצים כה רבים כדי לקעקעו. השבוע פנתה קואליציית נשים לשלום במכתב לגולדסטון, וכתבה לו כי דבר לא השתנה ביחס להפרות הדין הבינלאומי ופשעי המלחמה שישראל ביצעה בעזה, שמתוארים בדו"ח; למרבה הצער אין חדש גם בסירובה של ישראל ליישם את ההמלצות המרכזיות שהופיעו בו, וכללו את הסרת המצור על עזה, הנמשך זה כשבע שנים, שחרור האסירים הפוליטיים הפלסטינים והפסקת דיכוי המחאה נגד הכיבוש בתוך ישראל.

פרץ השמחה המשתולל שבו התקבל מאמרו של גולדסטון בקרב חברי הממשלה והרעש התקשורתי שיצר, מתעלם מכך שגולדסטון לא חזר בו מרבות מההאשמות נגד ישראל שמופיעות בדו"ח שחיבר, והסיט את הדיון מהעובדות המרכזיות. לא מדובר רק במעשים של ישראל במהלך ההתקפה על עזה, הדו"ח מבקר גם את המדיניות הישראלית המתמשכת, והמציאות בשטח מדברת בעד עצמה: המצור על עזה נמשך, תושבי הרצועה אינם מורשים לצאת או להיכנס, הם מופרדים ומנותקים מהחיים הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים של העם הפלסטיני, סובלים ממחסור ומתשתיות לקויות, והאסירים הפוליטיים, שהדו"ח המליץ לשחרר, עדיין כלואים.

הלחץ הבינלאומי, שנוצר בין השאר הודות לדו"ח גולדסטון, אילץ את ישראל לפתוח בחקירה פנימית משל עצמה. ואולם ישראל נכשלת באופן שיטתי בביצוע חקירות יסודיות ונטולות פניות העונות על סטנדרטים בינלאומיים. כיצד יתכן שבמלחמה שבה נהרגו כ-700 איש שלא היו מעורבים בלחימה, כל מה שיצא מהחקירות זה חייל אחד שמואשם בהריגה? איפה הדין עם המפקדים והדרגים הבכירים שהתוו את מהלך המתקפה שהובילה לכל כך הרבה הרוגים חפים מפשע?

גולדסטון כתב כי "כיום ידוע לנו יותר על מה שהתרחש בעזה". ואולם במאמרו לא מצוין שום פרט מידע חדש השופך אור שונה על האירועים שהתרחשו במהלך מבצע "עופרת יצוקה". מדיניותה של ישראל לא השתנתה. מרבית החקירות שנפתחו בעקבות המבצע עדיין לא הסתיימו ולא פורסם דבר חדש בעניינן, הטיפול המשפטי בפשעים שבוצעו במהלך "עופרת יצוקה" לא מוצה. אם חל חידוש או שינוי כלשהו המצדיק בחינה מחודשת של הדו"ח הרי שזהו שינוי לרעה. הרדיפות של ארגוני שמאל וארגוני זכויות אדם הוחמרו, והקואליציה מנסה לעגנן בחקיקה, ובמקביל מתנהל מסע דה-לגיטימציה המובל על ידי תנועות ימין קיצוניות.

אז לפתע החליט ריצ'רד גולדסטון למתן את ביקורתו ביחס לישראל. בכך הוא נתן לממשלת ישראל עוד מעט קרדיט, שאתו תוכל לרוץ תוך שהיא דבקה במדיניות סירוב המשא ומתן ובידודה של עזה, בזמן שהיא מתכוננת לקראת המתקפה הבאה. אבל על מה העליזות שתקפה את הממשלה? גולדסטון כתב במאמרו שיפה שישראל מנהלת חקירות, הוא לא פטר את ישראל משאר הפשעים לכאורה שבצעה ועדיין היא מבצעת בעזה, ובראשם המצור – מצור בלתי מוסרי ובלתי חוקי שהעולם ימשיך לתבוע את הסרתו.

דיכוי המחאה נגד הכיבוש, ביחד עם המצור המתמשך על עזה וחגיגות גולדסטון-חזר-בו, מכשירים את הקרקע לקראת המלחמה הבאה. הנזק שיגרם לפלסטינים ולישראלים כאחד הוא גדול לאין שיעור מנזק תדמיתי, שנראה שהוא זה שעומד בראש מעיניה של הממשלה. מרוב התלהבות מתעודת ההכשר שגולדסטון לכאורה נתן לישראל לקראת מתקפה נוספת על עזה, שכחנו שהמתקפה הקודמת, כמו זו שתבוא, לא הביאה ביטחון ושקט לתושבי הדרום אלא רק גרמה להרוגים ולסבל בשני הצדדים.

זמן של פחד / אילת מעוז

רביעי, דצמבר 8th, 2010

חלקנו קוראות לזה פשיזם. אחרים מכנים זאת בפשטות גזענות. אחרים מתעקשים על "צמצום המרחב הדמוקרטי" או "מסע דה-לגיטימציה נגד הכוחות המתקדמים". קיראו לזה איך שתרצו. אנחנו מרגישות את זה. אנחנו יודעות מה קורה. אנחנו מרגישות את זה בגוף שלנו כשאנחנו קוראות עיתונים, נוסעות באוטובוס או יוצאות להפגנה. אדוארדו גליאנו מכנה את זה, בצורה מדויקת נורא, "זמן של פחד": זמן שבו האלימות מתערבבת בייאוש, בזעם ובתחושת אובדן. בחרדה מפני העתיד לבוא.

אני זוכרת כמעט בדיוק מתי אני התחלתי להרגיש את זה בעוצמה כזו. זה היה היום השני של המתקפה על רצועת עזה. עמדנו בהפגנה ביפו וניהלנו קרבות מאסף מול המשטרה והתקשורת, בניסיון נואל לצמצם את האלימות ולהילחם במערך הדוברות המשטרתי שהיה ערוך ומוכן (כנראה כחלק מהסקת המסקנות ממלחמת לבנון) להציג "הפרות סדר" של "ערבים ושמאלנים" (כי הרי ערבים לא יכולים להיות שמאלנים), נושאי "דגלי אש"ף" (בחזרה למונחים של שנות השמונים). מרחבי הארץ זרמו אלינו כל הזמן עדכונים על עוד ועוד עצורים, על אלימות יוצאת דופן של כוחות הביטחון, והודעה איומה מנעלין: שני צעירים, מוחמד חוואג'ה (19) וערפאת חוואג'ה (21), נורו למוות במהלך הפגנה.

במהלך אותם שלושה שבועות של מתקפה, לצד הצער והזעם על הפשעים המתחוללים ברצועה, נוצרה תחושה הולכת וגוברת שהמשטר סוגר עלינו: מאות עצורים (בעיקר בצפון), שחלק גדול מהם מושאר במעצר עד תום ההליכים (תוך כדי התבטאויות מחרידות של צמרת המשטרה והפרקליטות), אלימות שוטרים וחיילים, רגימת מפגינים באבנים ובמקלות, עצירת שיירות הומניטריות, הזמנתם של עשרות פעילים, בעיקר מנהיגים פוליטיים פלסטינים, לחקירות שב"כ, ואיום עליהם. לא עבר יום בלי אירוע אלים וגזעני. אולם מה שהיה מפחיד יותר מכל באותה תקופה היתה התחושה שצמרת הממשל בישראל, יחד עם כוחות הביטחון הגלויים והסמויים, היו מוכנים היטב בדיוק לרגע הזה: לשעת חירום שבה אפשר, מהר מהר, לייצר כללי משחק חדשים. את כללי המשחק החדשים האלה אנחנו רואים/ות פועלים בישראל גם היום. שנתיים אחרי.

הפגנה נגד המלחמה בעזה. צילום: מני ברמן / אקטיבסטילס

המתקפה על עזה ודאי לא יצרה את מנגנוני הדיכוי של ישראל, בטח שלא נגד פלסטינים, אבל היא נקודת ציון חשובה בתהליך התגברות הדיכוי והאלימות הממסדיים. לא רק מפני שמלחמה היא תמיד זמן של שבר, שמוביל לשינויים מהירים ודרמטיים בכל חברה, אלא גם מפני שהמתקפה על עזה היתה בעת ובעונה אחת גם שיא חדש באלימות הכיבוש וגם טריגר להתנגדות פלסטינית ובינלאומית אדירה. מיליוני בני אדם יצאו להפגנות ענק ברחבי העולם, וקריאות להתערבות בינלאומית נגד ישראל החלו להישמע ביתר נחרצות, בהן גם הקריאה הפלסטינית המאוחדת לחרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל.

היום פירסמה קואליציית נשים לשלום דו"ח מקיף על הרדיפה הפוליטית המתגברת בשנתיים האחרונות. כפי שנכתב בדו"ח:

"בשנים האחרונות הולך ומתבהר, לציבור הולך וגדל בישראל ובעולם, כי ישראל אינה מסוגלת להמשיך את הכיבוש וליהנות מתפיסתה כדמוקרטיה בעת ובעונה אחת. הכיבוש בן עשרות השנים מוביל, באופן בלתי נמנע, להתנגדות. בהעדר לגיטימציה לדיכוי ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש, פונה ישראל לשימוש בכוח צבאי בהיקפים הולכים וגדלים, בניסיון להכניע באופן צבאי מאבק לעצמאות ולשחרור מכיבוש. ככל שמנגנוני הדיכוי והאלימות של ישראל מתגברים והופכים לפשעים לפי הדין הישראלי והבינלאומי, כך גוברת ההבנה בקהילה הבינלאומית שישראל איננה מעוניינת לסיים את הכיבוש בעתיד הנראה לעין ושדרוש לחץ בינלאומי כדי לאלץ אותה לעשות כן.

"לאורך השנים פעלו ממשלות ישראל בצורה מכוונת לטשטוש הקו הירוק ולביטול ההבחנה בין גבולות 1948 לגבולות 1967 – בין היתר באמצעות בניית התנחלויות, סיפוח שטחים, החלה סלקטיבית של החוק הישראלי בגדה המערבית ושליטה על היבטים רבים בחיים האזרחיים ובמינהל האזרחי הפלסטיני. גם תהליך השלום המדיני בגלגוליו השונים שב והניח מידה של שליטה ישראלית על השטחים הכבושים ואוטונומיה מוגבלת ביותר לרשות הפלסטינית. מכאן, שכל התנגדות לכיבוש נתפסת על ידי גורמי ימין ועל ידי הממשל בישראל כאיום על עצם קיומה של המדינה.

"ניכר בשיח הציבורי ובמדיניות הרשמית, כי מדינת ישראל לא מסוגלת להמשיג ואף לא לדמיין את עצמה ללא הכיבוש וללא מידה מסוימת של שליטה על השטחים ועל תושביהם. בשל כך, נתפס הלחץ הבינלאומי על ישראל כאיום אסטרטגי משמעותי. הבהלה מהלחץ הבינלאומי מובילה את ישראל לנסות ולדכא, באמצעים הולכים ומחמירים, את ההתנגדות מבית. ההנחה שארגוני זכויות אדם וארגוני שמאל הם המקור, או לפחות מניע חשוב, ביצירת אותה 'חתירה' תחת קיומה של המדינה, מובילה לתפיסה שכל האמצעים כשרים על מנת לפגוע בפעילותם, לדכא את פעיליהם ואף להביא לסגירתם המוחלטת.

"צמיחתה של מתקפה כה מתואמת נגד הכוחות הנאבקים בכיבוש, דווקא בעת הזו, מסמנת את הצלחתה של תנועת ההתנגדות המקומית והגלובלית לכיבוש. שינויים הדרגתיים ביחסי הכוחות הגלובליים, כמו גם צמיחתן של תנועות מחאה בינלאומיות חדשות ימשיכו להפריע לישראל לקיים 'עסקים כרגיל' כל עוד הכיבוש נמשך. משמעות הדבר היא שישראל תיאלץ, במוקדם או במאוחר, להתמודד עם הביקורת שאותה היא מנסה היום לדכא."

בנימה חצי אופטימית אפשר לסיים עם דבריה של אודרי לורד: "כאשר אני מעזה להיות חזקה – להשתמש בכוחי למען החזון שלי, אזי זה נעשה פחות ופחות חשוב האם אני מפחדת".

דו"ח קואליציית נשים לשלום "מלחמת חורמה: ישראל נגד הדמוקרטיה" משרטט את קווי המתאר של הרדיפה הפוליטית בשנתיים האחרונות, תוך התמקדות באופן שבו פועלים יחד ראשי השלטון, התקשורת, הכנסת וארגוני הימין, לקידום מדיניות גזענית ולדיכוי מחאה

להורדת הדו"ח המלא

המאמר פורסם במקור באתר "העוקץ"

בעזה נחשפת ערוותה של ישראל / אורלי נוי

שישי, מאי 28th, 2010

הניסיון של קציני צה"ל לחפות על המציאות הקשה ברצועה בסיסמאות נבובות, מביך בפשטנותו. העולם שצופה בתמונות ושומע את העדויות, יענה להם בקול ברור: רואים לכם

בעוד העולם כולו נושא עיניים למשט הספינות העושות את דרכן לחופי עזה על מנת לפרוץ את המצור שמטילה ישראל על הרצועה, חשף אל"מ משה לוי, ראש מנהל התיאום והקישור, את הללה-לנד המתקיים בה לשיטתו: "המצב ההומניטארי בעזה טוב ויציב", קבע. "אנחנו לא מכירים מחסור בשום תחום ומאפשרים להכניס ציוד שונה. כמובן שכל מה שעשוי לשמש את החמאס לצורך התעצמותו הצבאית, לא נאפשר להכניס". בניגוד לדבריו, קובע דו"ח אמנסטי שארבעה מכל חמישה פלסטינים ברצועה תלויים בסיוע הומניטארי למחייתם.

קשה לקבוע איזו מבין האפשרויות מטרידה יותר – שראש המת"ק באמת לא יודע מה מתחולל בעזה הנצורה, או שהוא מוליך שולל את קהל שומעיו ביודעין. רשימה חלקית של מוצרים שכניסתם לרצועה נאסרת לסירוגין כוללת כוסברה, כמון, ריבה, חלבה, שוקולד, הל, פיצוחים, בדים, כלי נגינה, חומץ, צעצועים, מחברות וציוד כתיבה. טחנת הקמח היחידה שפעלה בעזה טרם מלחמת "עופרת יצוקה" הופגזה במהלכה. בשל מחסור חמור בדלק תעשייתי, הפסקות חשמל תדירות וממושכות פוגעות אנושות בתפקוד בתי החולים, הסובלים גם ממחסור בתרופות למרות הצהרות צה"ל. אזורי הדיג, המהווים מקור פרנסה עיקרי לרבים מתושבי הרצועה, צומצמו על ידי הצבא במהלך השנים האחרונות באופן דרמטי.

האם אל"מ לוי מודע לכל זה? האם הוא באמת מאמין שאספקת צעצועים לילדי עזה היא סיכון ביטחוני שמדינת ישראל לא יכולה לעמוד בו? האם הדור החדש של הפצצות הפלסטיניות אמורות להכיל כמות בלתי סבירה של כמון?

הדעת נותנת כי לוי מכיר גם מכיר את העובדות הללו, והן אינן מחדשות לו דבר. הצהרתו משקפת, אם כן, את פרשנותו האותנטית להגדרה "חיים נאותים" עבור הפלסטינים תושבי הרצועה: כל עוד יש להם אוויר לנשימה ומי ים לשתייה, כל עוד הם מצליחים לשרוד במה שמכונה על ידי הפלסטינים "הכלא הגדול בעולם", שיגידו תודה. יש להם כל שדרוש לפלסטיני להתקיים.

אבל בדבר אחד צודק אל"מ לוי: המטרה המהותית של משט זה איננה אחרי הכל להתמודד עם הקטסטרופה ההומניטארית שפוקדת את הרצועה מזה זמן. זאת משימה שגדולה בהרבה ממידותיהם של הפעילים בעלי הרצון הטוב והמצפון המאיישים את הספינות, ודורשת את התגייסותה של קהילה הבינלאומית בכללותה.

מטרת המשט היא בראש ובראשונה, לחשוף את התרמית הישראלית בדבר "סיום הכיבוש" ברצועה, ולהפנות את תשומת הלב העולמית למתחולל באחת הפינות האפלות והמוכות באזור. מטרתו היא חשיפת המניע האמיתי מאחורי המדיניות הישראלית ביחס לפלסטינים בכלל ולרצועת עזה בפרט: נקמנות ולא ביטחון. מטרתו לזעזע – אם לא את הציבור הישראלי, שדבר כבר לא גורם לו להתבייש ולהתחלחל ממעשי מנהיגיו – לפחות את דעת הקהל העולמית ואת מצפונה.

הניסיון של אל"מ לוי לחפות על המציאות הקשה בעזה בעזרת סיסמאות צפויות ונבובות מביך בפשטנות שלו. הגיע הזמן שצה"ל יסביר למפקדיו, כי השליטה על זרימת האינפורמציה איננה פשוטה כמו השליטה על כניסת מוצרים לרצועה, וכי המידע על מעללי הכיבוש, אפילו בעזה הנצורה, מוצא את דרכו לתקשורת הבינלאומית בנקל.

קציני צה"ל יכולים להתיש את עצמם ואת הקהל במסיבות עיתונאים והודעות דובר למכביר, אך העולם, שצופה בתמונות ושומע את העדויות מעזה, יענה להם בקול ברור: רואים לכם.

אורלי נוי, קואליציית נשים לשלום

עזה תחילה / אילת מעוז

ראשון, אוקטובר 25th, 2009

מעולם לא הייתי בעזה. אני צעירה ונכנסתי לפעילות פוליטית רק אחרי אוסלו, אחרי הסגרים הגדולים ואחרי הפרדת שווקי העבודה. עזה בשבילי היא מיתוס, סמל, תמונה; עזה היא 'הים של', ההריסות ברפיח, מגיפת כולרה; סיפור ישן של עמירה הס על ילדה שהלכה למכולת ונורתה באמצע הרחוב כאילו כלום. עזה היא פצצה במשקל טון על בית של משפחה, ועוד פצצה כזו, ומלחמה. אינני יודעת אם זה בגלל שמה רב המשמעות או בגלל ההקשרים שבו הוא נאמר שהעיר הזו, על סביבותיה, שוכנת אצלי עמוק בפנים. החשיבה על עזה מלווה אותי תמיד בחרדה עמוקה, חרדה דומה לזו שבה נתקלת אישה כשהיא נוגעת בפחדים הלא מודעים שלה. עזה מופיעה אצלי כמחיקה.

יתכן שזה עניין של גיל. מבוגרים ממני עוד זוכרים בוודאי את מראה העיר, את הטופוגרפיה שלה. את מראה בנייני הציבור ובתי המגורים, את הפרברים ומחנות הפליטים המקיפים את ליבה של העיר, ואת השדות והמטעים שסביב להם. רבים יכולים לספר כיצד באו ונסעו הטרנזיטים בין עזה ויפו מהתחנה הסמוכה לאיפה שנמצא היום ביתי. אחרים, מעטים יותר, יכולים לספר על אנשים ונשים שהם מכירים – שאיתם הם שמרו על קשר כל השנים, גם כשהמרחק הלך וגדל וגדרות החלו להקיף את הרצועה כקולר הולך ומתהדק. וכמובן ישנם רבים מאוד שמשפחותיהם חיות בתוך גטו עזה, בעוד הם רק בבית הכלא קלקיליה או במעצר הבית ביפו.

בשבילי עזה היא מקום שאינני יכולה אלא לנסות להרכיבו מחדש בראשי מתמונות ומסיפורים, הרכבה מסובכת מפני שלא רק התמונות המפוזרות דורשות הרכבה מחדש, אלא גם הבתים, החיים, המציאות כולה. הטקסט הזה הוא ניסיון כזה להרכיב משהו, חלק קטן, והוא מיועד להישאר פתוח לדיון ולחשיבה של פעילות ושותפות לעשייה. אני אנסה לטוות בו קשר בין הפעילות לשחרור עזה מהמצור לבין שאר הפעילות שלנו נגד כיבוש, בשתי רמות – תודעתית ופוליטית.

***

בציבוריות הישראלית (יצור מיתולוגי בפני עצמו), מוכחשת עזה עד כדי כך שהמצור הפיסי נדמה כהתגלמות הגשמית בלבד של הדחקתה התודעתית. ישנו חוסר הכרה מהותי בקיומה של עזה כמקום שיש בו חיים, כמקום שיכול להיות מובן גם מעבר להיותו איזור אסון ו/או מלחמה ו/או טרור. ההכחשה נוגעת בהתעלמות מהחיים – מצרכי הגוף הביולוגי עצמם (מזון, מחסה, טיפול רפואי) או ניהול קפדני של צרכים אלו רק עד כדי מניעת אסון עצום-מימדים שידרוש התייחסות כלשהי מצידנו. במקביל מתקיימת גם הכחשה של המוות – של הטבח האכזרי, של הפשעים המתמשכים ושל האחריות הישראלית על כל אלו. ברור, וכמעט מיותר לומר, שההכחשה היא אם החד-צדדיות – זאת אומרת שאם רק נתעלם מהאחר ונתחום אותו בתוך גטו צר, הוא יעלם. החד הצדדיות מאפשרת בתורה את ההכחשה ומחזקת את אחיזתה. מה שמעניין בתופעת ההכחשה/הדחקה הזו הוא כי נדמה שהמודחק איננו שב. או במילים אחרות, זה ממש לא כך שהיכן שיש ניסיון להסתיר מידע ולמנוע את זרימתו החופשית מופיעים גם המוני חורים ופרצות, וההתנגדות זורמת בהם כמים. פה, בישראל/פלסטין, המודחק פשוט מודחק לאין קץ. מה שעוד מעניין זה ששיח ההתעלמות/הכחשה/הדחקה הכללי פועל גם עלינו, הפעילות נגד הכיבוש, וזה עובד כל כך טוב כי עזה היא גם סוג של חור שחור של ייאוש מהמאבק בכיבוש. היא התגשמות של חלום רע על עתיד האזור ועל עתידה של פלסטין – מין סיוט חסר מוצא, חסר תקווה, חסר עתיד.

חוסר התוחלת והתקווה מופיע ביותר ממובן אחד, כי מעבר להיותה של עזה סמל של כישלון המאבק בכיבוש, היא גם המודל – יש יאמרו המעבדה – לעתידו של הכיבוש. נעמי קליין, שקפצה לביקור באזור (וגם בעזה) לפני כמה חודשים, מציעה בספרה החדש "דוקטרינת ההלם" פרדיגמה מקיפה להבנת כלכלת ישראל לאור הכיבוש. היא טוענת שם שאת הצמיחה של הכלכלה הישראלית אפשר להבין רק אם לוקחים בחשבון את הרווחים העצומים של ישראל מהכיבוש, בהיותה המעבדה המפותחת ביותר בעולם היום לאמצעי "לוחמה בטרור" וביטחון פנים – טכנולוגיות הולכות ומשתכללות לשליטה על אוכלוסייה ולדיכוי המונים. זה הטיעון ממש בגדול. אם ניקח את הטיעון בקטן, ונסתכל איך הוא עובד, נוכל לראות בבירור שגם לכיבוש עצמו יש את כר הניסויים שלו – רצועת עזה. שם עמלה מדינת ישראל על פיתוח אמצעי שליטה, דיכוי ואלימות מאורגנת מהמשוכללים בעולם – אמצעים שאחר כך משמשים במקומות נוספים בפלסטין ומיוצאים לרחבי הגלובוס.

להלן תסריט בלהות: מדינת ישראל משלימה את בניית גדר ההפרדה בגדה המערבית. היא גומרת במקביל לסלול כל רשת הכבישים העוקפים ואת כל המחלפים הנפרדים ליהודים ולפלסטינים ויוצרת הפרדה תחבורתית הרמטית. מייסדת מחסומים בכניסות וביציאות מהכבישים (במקום לתפעל מערך המוני של מחסומים פנימיים ומחסומי פתע) ושולטת כמובן על כל מחסומי הקן הירוק ומעברי הגבול עם ירדן. כל אלו פרויקטים שעומדים כבר עתה לקראת סיום. באותו רגע נפתחת בידי מדינת ישראל האפשרות לעשות בגדה את מה שעשתה בעזה: מצור הדוק כאמצעי לחץ פוליטי, ככלי ליצירת משת"פים וכמובן כאמצעי אולטימטיבי לחיסול המאבק הפלסטיני. ההפרדה תהיה מושלמת, ובמידת הצורך יוכלו מטוסי חיל האוויר להפציץ שוב גם את רמאללה, שכם וג'נין, כפי שעשו רק לפני כמה שנים. אבל להבדיל, אחרי שתיווצר הפרדה מוחלטת ומצור דה-פקטו ודה-יורה, כבר לא נוכל להיאבק יחד, לא נוכל להיות מגנים אנושיים, לא נוכל לדווח, לא נוכל אפילו לצלם – פשוט לא תהיה לנו כניסה. בדיוק כפי שאין לנו כניסה לעזה עכשיו.

***

יכולות להיות כל מיני מסקנות מתבקשות מהניתוח הזה. לי יש שתיים. האחת היא שאנחנו חייבות למצוא דרך להתמודד עם עניין ההכחשה – גם אצלנו וגם בציבורים וברחובות הפוליטיים שלנו. לא להניח כמובן ש"ברגע שאנשים רק ידעו הם מייד ישנו את דעתם" אלא לחשוב על דרכים לאתגר את האופן שבו א/נשים תופסים/ות את המציאות. איכשהו. גם אם זה אומר לגעת בפחדים שלהם ולערער אותם. לפמיניסטיות יכול להיות תפקיד חשוב בכך, במיוחד אם נשכיל לעשות את החיבורים הנכונים וללמוד מניסיון של נשים שפעלו בסיטואציות היסטוריות ופוליטיות שבהן התבצעו פשעי מלחמה ופשעי אפרטהייד.

המסקנה השנייה היא שעם כמה שזה מייאש אנחנו חייבות להמשיך לפעול נגד המצור על עזה ונגד הבידוד של עזה, תוך הבנה של המקום של עזה בתוך הפאזל הפלסטיני הכללי. לא התייחסתי פה למימד ההרסני של ניתוק עזה משאר חלקי פלסטין ולכל הקשיים שקשורים בקונסטלציה הפוליטית הפלסטינית היום, אבל לא בגלל שהם לא מהותיים למסר שלנו. אנחנו צריכות להתעקש לקשור את הכל מחדש ולקדם מאבק מאוחד בכיבוש. אנחנו לא יכולות לוותר על להגיד מסר פוליטי מאוד ברור – גם כשאנחנו עובדות בקואליציות רחבות עם אוריינטציה זכויות אדמית או, כמו שקורה לפעמים, אפילו הומניטארית. אנחנו חייבות לחשוב קדימה ולראות אילו מאבקים אנחנו צריכות להיאבק היום כדי שהגדה לא תהפוך לעזה מחר. להבין שאנחנו עומדות מול אפרטהייד, וזה מחייב דרכי פעולה מסוימות ולא אחרות. לקחת כל הזמן בחשבון את העובדה שהאפרטהייד הזה ממשיך וכובש כל הזמן אזורים חופשיים למחצה (כאלה שיש לנו, או לחלקנו, פריבילגיות יחסיות בהם, זכויות שעדיין מאפשרות פעולה). בתוך תחום הפעולה המצטמצם והולך שלנו, ואל מול המצור המתמשך על עזה, אנחנו חייבות ללכת למאבק רחב היקף נגד הפרדה. עזה תחילה.

את מי משרתת הרעבת העזתים? / אורלי נוי

ראשון, יוני 22nd, 2008

על פי סקרי דעת קהל, רוב הציבור הישראלי הבין שהסגר הרע את מצבה של ישראל ומטרותיו פוליטיות בלבד. מתי ישכילו המנהיגים להבין זאת?

במלאת שנה להשתלטות תנועת החמאס על כלל מנגנוני השלטון בעזה, והסגר ההרמטי כמעט שהטילה ישראל על הרצועה, יש מקום לבדוק עד כמה מדיניות ישראלית זו, שהביאה את תושבי עזה אל סף משבר הומניטארי ואף מעבר לו, אפקטיבית בעיני הציבור הישראלי.

על פי תוצאות סקר שנערך ביוזמת עמותות "גישה" ורופאים לזכויות אדם, רובה המכריע של האוכלוסיה היהודית בישראל סבור כי מדיניות הסגר לא השיגה את מטרותיה. לא זו בלבד, אלא שהחמאס אף התחזק משמעותית במהלך השנה האחרונה.

למעשה, תוצאות הסקר מעידות על ראיה ריאליסטית ומפוכחת מאוד בקרב הציבור היהודי-ישראלי בכל הנוגע למדיניות הישראלית ברצועה. כך, למשל, 60% מהנשאלים סבורים כי תנאי החיים הקשים בעקבות הסגר עלולים לדחוף את אוכלוסיית הרצועה לקיצוניות דתית. 68% טענו כי מצבה הביטחוני של ישראל הידרדר בשנה האחרונה ו-67% מאמינים כי מדיניות הסגר הרעה את מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית. שתי תובנות מעניינות נוספות המשתקפות מהסקר הן שרוב הנשאלים מאמינים כי הסגר פוגע בעיקר באוכלוסיה האזרחית בעזה, וכי מטרות הסגר הן במהותן פוליטיות ולא ביטחוניות.

לפיכך, תוצאות הסקר מעודדות ומייאשות כאחד. מעודדות, כיוון שמתברר שמבעד למסכי ההתלהמות והאמירות הפופוליסטיות האופפות את השיח הציבורי בארץ, הציבור מבין היטב כי הענשה קולקטיבית של אוכלוסיה אזרחית לא תועיל לביטחונה של ישראל. מייאשות – כיוון שההנהגה הישראלית מסרבת להפנים את אותה התובנה בדיוק. במשך שנה תמימה מאז השתלטות החמאס על הרצועה, בוחרת ממשלת ישראל לטמון את ראשה בחול ולקוות כי תצליח לשנות את המציאות הפוליטית הפלסטינית בכוח הזרוע, משל היתה טנדר תקוע בבוץ הלוחץ על דוושת הגז בכל הכוח, שוקע והולך.

על כן יש לא מעט מן האירוניה בעובדה שההחלטה על הסכם הרגיעה עם החמאס התקבלה דווקא בשבוע בו ציינו שנה לשליטתם ברצועה. אמנם ראש הממשלה ממשיך להצהיר כי ישראל "לא תנהל מו"מ עם ארגון טרור" ומרגיע אותנו שהרגיעה תהיה קצרה, אך אפילו עו"ד ממולח כאולמרט לא יצליח לטשטש את העובדה כי הסכם הרגיעה עם החמאס הושג דרך מו"מ. אמנם עקיף, אך עדיין מו"מ. וטוב שכך, כיוון שהסכם זה הוא סיכויים היחיד של תושבי שדרות וסביבותיה המותשים ושל תושבי עזה המורעבים לזכות במעט מהשקט שלו הם זכאים.

במקום להזהיר אותנו מפני שבריריותה של הרגיעה, מוטב שראש הממשלה ישקיע את כל מאמציו לוודא שהיא תצלח ותחזיק מעמד לאורך זמן. במשך שנים האשימה ישראל את ההנהגה הפלסטינית בחוסר נכונות למלא אחר התחייבויותיה, והנה ממשלת ישראל עצמה נכנסת כעת להסכם הרגיעה בקריצת עין הרומזת "חכו חכו".

על ממשלת ישראל להבין חד משמעית, כי אם היא נכנסת כעת לרגיעה רק במטרה להפר אותה במוקדם או במאוחר, אזי האחריות על סבב הדמים הבא, שעלול להיות חמור עוד יותר מזה הנוכחי, מוטלת כל כולה על כתפיה.

ולמען שפיותם של האזרחים בשני הצדדים, מוטב לישראל בהזדמנות זו גם להיפרד מההזיה המסוכנת כי בכוחה להחליף את השלטון בעזה בכוח הזרוע. אחרי שניסתה לעשות זאת במשך שנה תמימה, כדאי שגם הממשלה תבין את שהבין זה מכבר הציבור הישראלי: החלפת שלטון בכוח – זה לא מוסרי, וזה לא עובד.

פורסם ב-Ynet, 22.6.2010

אין הפסקה של האש של ישראל על עזה / רלה מזלי

חמישי, דצמבר 21st, 2006

דברים להפגנה נגד המצור על עזה – 2 דצמבר 2006
תל-אביב

בואו נגיד את זה ברור: אין הפסקה של האש של ישראל על עזה.

אין הפסקת אש על עזה. אין הפסקת אש אפילו כשחיילי ישראל לא יורים שם אף כדור.

יש בעזה מחסור באוכל. ישראל מונעת אוכל מעזה. ב-70% מהמשפחות בעזה אין מספיק אוכל; מחירי האוכל עולים; מחיר הקמח עלה בשליש; ישראל אוסרת דיג מול החופים ומונעת מקור חלבון שהוא מרכזי בתנאי החיים שם.

מחסור באוכל ממית. מניעת אוכל—זה אש.

יש בעזה מחסור במי שתייה זמינים. ישראל מונעת אספקה סדירה של מים מעזה, גם לשתייה, גם לרחצה וחיטוי.

מחסור במים ממית. מניעת מים—זה אש. יש בעזה מחסור בתרופות. ישראל מונעת מעזה תרופות. אח של חברה שלי, רופא בבית חולים ברצועה, קורא לעצמו היום צלם. הוא מצלם לחולים את מצבם אבל לא יכול להציע טיפול.

מחסור בתרופות ממית בעיקר חולים, ילדים וזקנים. מניעת תרופות—זה אש.

יש בעזה מחסור בחשמל. ישראל מונעת חשמל מעזה. מחסור בחשמל ממית חולי כליות שלא עוברים טיפולי דאיליזה סדירים; נכים שמונשמים במכונות הנשמה; חולי סכרת שתלויים באינסולין מקירור; תינוקות שהמזון שלהם מזדהם. מניעת חשמל—זה אש.

אין בעזה משק כלכלי סביר. כבר 9 חודשים שישראל מעכבת את כספי המסים של הרשות הפלסטינית שהם חצי מהתקציב השנתי שלה.

ישראל מלינה את השכר של 165,000 עובדות ועובדים בעזה ובגדה— מתוכם 60,000 בעזה שהם 40% מכלל המועסקים שם.

מעל מיליון ושבעים אלף אנשים מתקיימים בלי תנאי מחייה הכי בסיסיים בגדה ובעזה.

כבר 9 חודשים שישראל והעולם מונעים גם כניסה של כספים נוספים לרשות הפלסטינית. החקלאות, הייצור והמסחר שלה גוועים ואיתם גוועים בני אדם. מצור כלכלי—הוא אש.

אין בעזה חופש תנועה. שלילת חופש תנועה ממיתה אנשים שזקוקים לטיפול רפואי מציל חיים; ממיתה בני משפחה שתלויים בפרנסה מחוץ לבית; ממיתה נשים שנאלצות ללדת בלי סיוע חיוני ותינוקות שנולדים לנשים האלה;

עוד יותר מתמיד עובדים מובטלים מרותקים לבית, בתוך השפלה מתסכלת וייאוש מעורר זעם; עוד יותר מתמיד נשים שחשופות לאלימות של בני משפחה נכלאות בתוך המרחב המשפחתי המסוכן;

שלילת חופש תנועה—זה אש.

המצור על עזה הוא אש מוסווית. הקורבנות לא נרשמים במניין ההרוגים והנפגעים בידי ישראל.

המצור משליט מוות מזדחל, עיוור; הוא לא מתיימר אפילו להבחין בין לוחמים לאזרחים; אבל הוא פוגע קודם כל בחסרי האונים.

בואו נגיד את זה ברור: ישראל הפכה את עזה למתחם מוות.

כן, זה נכון, המצור לא מוחלט: אין בעזה רעב, יש אוכל, אבל לא מספיק. יש בעזה חשמל—חלק מהיום, לא מספיק. יש בעזה תרופות—בכמות מסוימת, לא מספיק. יש מעבר בגבולות—מדי פעם, לא מספיק.

ישראל יצרה מצור עם חזות הומניטארית; נשק השמדה המוני שמסתתר בפרטים; שמשתקף רק דרך מידע מדויק וסיפורים אישיים. אבל הגישה לעזה קשה; הקשר משובש. אנשים שקועים בהישרדות יומיומית. כמה אפשר, במצב כזה, לספור, לתעד, לכתוב, לצלם? המצור על עזה הוא מצור על חופש המידע.

לכן, כבר 9 חודשים שהמצור די מצליח להסתיר אמת פשוטה: המצור על עזה הוא פשע. הוא רצח חסר הבחנה; הוא הוצאה להורג שיטתית של בני ערובה; הוא זורע בכוונה מוות שרירותי.

והדפוס די ברור גם אם כרגע המצב יותר גרוע בעזה— ישראל תרחיב אותו מחר גם אל הגדה מאחורי החומה.

תחת האש הזאת גם עזה וגם הגדה ימשיכו להתלקח עד שידליקו שוב גם את שדרות.

האש-בלי-כדורים שישראל יורה במוחלשים ביותר בעזה נורית בידי ישראל, בהסתר, בעקיפין, גם במוחלשים ביותר בשדרות.

אש המצור של ישראל על עזה מנצלת בתחכום את הסבל המתוקשר של שדרות כדי להצדיק ולהסתיר את העובדה שמנהיגי ישראל בוחרים—שוב—במלחמה.

מצור המוות על עזה נועד להמשיך להצית את הקהילה הפלסטינית; נועד להמשיך לנצל קהילות מוחלשות בישראל; ונועד להעלות מצג שווא של ישראל רודפת שלום שנוצרת כביכול את האש.

מעל לכל, המצור על עזה נועד למנוע תהליך מדיני ממשי, ושלום הוגן, ובו בזמן, לנקות את ישראל מאחריות למלחמה. המצור שמוטל בשם ההגנה על ישראל נועד להגן רק על בעלי הכוח בישראל; על מדיניות הכוח ותפיסת המשאבים שמשרתת אותם.

אני רוצה להגיד לאולמרט, לפרץ, לחלוץ וגם לכל אחד ואחת שמשרתים את חילות הממשלה—

המצור שלכם על עזה הוא פשע. הוא מעשה שלא ייעשה— בשום תנאי, משום סיבה; הוא בלתי מוסרי בעליל.

בימים אלה רמטכ"ל-לשעבר, משה יעלון, התחמק בינתיים מתביעה משפטית בגין פשעי מלחמה בניו זילנד. העולם מתחיל לפעול—אולי לאט אבל בכל זאת— נגד פושעי המלחמה של ישראל. והיום עומדים אתנו נגד המצור, נגד דיכוי נמשך של העם הפלסטיני, קבוצות ואנשים בעוד מאה ערים וקהילות באירופה, בצפון אמריקה, באסיה, באוסטרליה

פשע המצור הוא לא פחות מביש או מזוויע מהפשע שהביא מאות אלפים לפני 24 שנים לשאת את הבושה שלנו לכיכר העיר

גם אז—בסברה ושתילא—היתה הסוואה; גם אז היה רצח עיוור של חלשים כלואים.

היום אנחנו שוב נושאים את הבושה, ותובעות ותובעים מכם: להפסיק. מייד. בלי שום תנאים. להפסיק עכשיו את הפשע. להפסיק את המצור.

קול אחר משדרות / נעמיקה ציון

שבת, דצמבר 2nd, 2006

דברים בהפגנה למען השלום – סינמטק תל אביב – 2.12.06

בראשית השבוע האחרון פתחתי לרווחה את חלון הברזל של חדר הביטחון שלי, שהיה סגור מזה חודשים רבים. חדר הביטחון, שהוא גם חדר העבודה שלי וגם "המרחב המוגן" שלי – נמלא באחת אור שמש. חשתי הקלה עצומה. רגעים ספורים לאחר מכן, וגם ביומיים הבאים עוד נחתו סביבנו קאסמים, אבל משהו בתודעה כבר היה רגוע ואופטימי יותר. כך נכנסה לתוקפה הפסקת האש. עבור רוב הנוכחים כאן הפסקת אש היא אירוע פוליטי חשוב. עבורנו – מבוגרים וילדים החיים בשדרות וביישובי עוטף עזה, כמו גם ברצועת עזה – זו היכולת האנושית הפשוטה לפתוח חלון (אם יש בכלל חלון כזה), ולהשתחרר, ולו רק לרגע, מתחושת החרדה הכרונית ואי הוודאות המעיקה שהפכו להיות בני הלוויה הקבועים שלנו. קוראים לזה נורמאליות.

הרשו לי לחלוק איתכם כמה תובנות ותחושות אישיות שמלוות אותי בשנה האחרונה.

כמעט עשרים שנה אני חיה בשדרות. חמש שנים אני "נושמת" קאסמים. חלקם נפלו מטרים ספורים מביתי, ולראשונה בחיי התחוורה לי משמעותו הרגשית של הביטוי: "נפגעי הלם וחרדה". כל החרדות היומיומיות שיוחצנו בנדיבות לציבור מוכרות גם לי. כל הריטואלים שנבנו סביב החרדות: לזנק למשמע כל רעש חריג, להביט לשמים בשעת צעידה בעיר. להישלף כמו אוטומט מן המיטה בשלוש לפנות בוקר ולרוץ לחדר המוגן. להמתין במתח לבום, לוודא שכולם בסדר. וחוזר חלילה.

ואף-על-פי-כן אני רוצה להשמיע קול קצת אחר. או לפחות שונה מהקולות הסטריאוטיפים הממוחזרים השכם והערב בתקשורת. לא אומר כאן שום דבר חדש או מקורי שלא נטחן עד דק מעל כל במה פוליטית או תקשורתית. התוקף היחיד לדבריי הוא היותי תושבת שדרות.

אפתח ואומר, מחרידות אותי הקריאות החוזרות ונשנות "להחריב את בית חנון", "לגלח את עזה", "להחשיך ערים", "לסגור את המים". מחרידות כשהן נשמעות מפיו של ציבור מתוסכל. מחרידות הרבה יותר כשהן נשמעות מפיהם של אנשי ציבור, שרים, עיתונאים שמגלים אמפתיה. יש קריאות שאסור לגלות כלפיהן אמפתיה!! כשאתה חוזר כל כך הרבה פעמים על אותה קריאה, היא הופכת בלי שנרגיש ללגיטימית. לחלק מסדר יום. מה שצרב את האוזן לפני חמש שנים, הופך פתאם למוסיקה נסבלת, אחר כך למוסיקה ערבה. מתרגלים. מפחיד אותי המנגנון הזה של ההתרגלות. מפחיד יותר מהקאסמים.

שדרות היא עיר רב-תרבותית, רב-שבטית. עיתונאים צריכים לנהוג משנה זהירות כשהם מתיימרים לשקף את "תחושות התושבים". לא כל תושבי שדרות מחפשים נקמה. לא כל תושבי שדרות מבקשים "לגלח את בית חנון". לא כולם רוצים להיבנות מנהרות של דם פלשתיני. יש לנו מספיק על החשבון הזה. יותר מדי שנים. יותר מדי דם!

דווקא משום שאני נמנית על אלו המאמינים במדינת רווחה מתוקנת, חשוב לי לומר: מדינת ישראל אכן התנערה מאחריותה לתחומים רבים במשק, אבל היא לא התנערה מאחריותה לשדרות. התקשורת לא שכחה את שדרות. הציבור הישראלי לא נותר אדיש. הצבא לא התלהם פחות מפני שאנחנו תושבי הפריפריה ולא תושבי רמת אביב ג'. נהפוך הוא. התקשורת לפתה את שדרות בחיבוק אמפתי עד מחנק. הציבור על כל מגזריו גילה אכפתיות וסולידאריות, והרעיף עלינו גשם של מחוות ומתנות. צה"ל כתש את רצועת עזה יומם ולילה. משרדי הממשלה שפכו כאן כסף. הרבה כסף. וכך אמורה המדינה להמשיך ולעשות עד שירווח. אבל בקיץ האחרון בחודש יוני, בשבוע בו הוקם אוהל המחאה בשדרות וכיוון את חיציו נגד ממשלת ישראל, יצאו במקביל בני נוער בסיכון גבוה (ויש רבים כאלה בשדרות), להפגין בכיכר העיר. "איפה הכסף?", הם זעקו, כאשר נודע שמסגרות התמיכה שלהם עומדות להיסגר, והם עלולים למצוא את עצמם מושלכים לרחוב דווקא בשעת מצוקה זו. זו השאלה החשובה באמת והיא נותרה להדהד בחלל ללא מענה. לאן הולך הכסף? מהם סדרי העדיפויות? האם המערכות העירוניות נותנות מענה אמיתי ונכון לצרכים של העיר המותשת הזאת?. הקאסם מייצר חרדות אמיתיות ושחיקה נפשית, אבל הוא משמש גם מיסוך מסוכן לבעיות חברתיות וכלכליות עמוקות לא פחות, שהעיר הזו צריכה להתמודד איתן.

באותו שבוע אומלל של חודש יוני, האיץ בנו שמעון פרס לשמור על איפוק, וזכה לכותרת המצערת: "קאסם שמאסם". לא נפלתי מהכיסא. הניסוח בודאי לא הצטיין בתבונה פוליטית, אבל התכנים והביקורת היו בהחלט ראויים לבדיקה. מה שפרס אמר בעצם הוא שפאניקה היא לא תוכנית עבודה. שהרס ערים פלשתיניות איננו אג'נדה. מוטב לנו להתרכז במיגונה ובחיזוקה של שדרות, ולא רק לגרוף רווחים תקשורתיים קצרי מועד על חשבון העבודה האמיתית. העיר אכן מותשת אבל היא אינה נמצאת תחת איום קיומי.

מנהיגות לא צריכה ללבות היסטריה, היא צריכה להרגיע. היא לא צריכה להתלהם, היא צריכה לסייע לכולנו לחיות במציאות מורכבת שאין בה פתרונות פלא, בודאי לא כוחניים. מנהיגות לא צריכה להחשיך עיר ולחסום כניסות, היא צריכה להמשיך את שגרת החיים ולשדר יציבות. היא לא צריכה למהר להשבית את מערכת החינוך, היא צריכה לטפח ולחזק אותה. אחרי הכל, ילדים המשוטטים בחוץ, מוגנים פחות וחרדים יותר מילדים הנמצאים במסגרת יציבה ותומכת. מנהיגות אמיצה יכולה להרחיק לכת, ולהמיר את הקריאות להתרת דמם של הפלשתינאים ביוזמות בלתי שגרתיות כמו מפגשי נוער משדרות ומעזה.

הסיקור התקשורתי בשנה האחרונה העלה את מפלס המיאוס שלי לטמפרטורות גבוהות. הוא העצים רגשות, וליבה יצרים וביים בכישרון אינסוף דרמות בלי למצמץ ובלי לבדוק. את יישובי עוטף עזה הנמצאים באותה סירה הוא כמעט שכח. שדרות הפכה שם נרדף לריטלין והתעלפויות.

השיח התקשורתי מתמכר זה שנים לפרדיגמת הכוח. בזה אחר זה צועדים בסך על מסכינו ביטחוניסטים חמורי סבר ו"לא מתנצלים", שפורשים בפנינו תוכניות מהפנטות למיגור הקאסם באמצעות חדירות עומק, פעולות קומנדו נועזות, ושלל רעיונות יצירתיים שדומה כאילו נלקחו מארסנל המבצעים של 'שליחות קטלנית 2' או 'רמבו 3'. בזה אחר זה הם הגיחו בשנה האחרונה אל שדרות, והמיקרופון קלט את הגיגיהם בהתמסרות חסרת עכבות. גם השפה העברית גויסה זה מכבר ועיצבה אינוונטר של מילים "תקניות" שנוקו מסנטימנטים מיותרים, ואיפשרו את הדיווח הסלקטיבי על הנעשה בשטחים. התקשורת שיתפה פעולה בצייתנות והעברית נולדה מחדש, ממורקת וקלה להגיה. "חישוף", "פעולות הנדסיות", "בלתי מעורבים".

בראשית חודש יוני המדובר, התקיים בשדרות 'פסטיבל קולנוע דרום'. חוויה מרוממת רוח שלא זכתה משום מה לסיקור ראוי. באולמות החשוכים הוקרנו סרטיו המטלטלים של דוד בן שטרית, שעסקו בחוויות הפליטות של נשים פלשתינאיות, ובסיפורם של כמה טייסים שהעזו לסרב פקודה. זה נראה כמעט הזוי. בחוץ שורקים קאסמים ועל המסך ניגר סבל פלשתיני שאין לו סוף. צופים רבים נמלטו מן האולם. הם לא רצו, או לא יכלו, לתת לתמונות לסדוק את מנגנוני ההגנה שלהם. ההבניה התרבותית של אתוס הכוח ותחושת הקרבנות שמזריקים לנו לווריד עם הנשימה הראשונה היא כה עמוקה, עד שלעיתים נדמה כי היא בלתי ניתנת להבקעה. עבורי זה היה רגע רב עוצמה. זו שדרות שאני רוצה לחיות בה. שדרות שלא שוכחת שבצד האחר של המשוואה ישנו סבל אנושי נוסף.

מקוממים אותי שכנינו הפלשתינאים שממחזרים שוב ושוב טעויות היסטוריות ולא משכילים לבנות ריביירה בעזה במקום לירות עלינו קאסמים. בכך, הם חורצים את דינם של מיליוני "בלתי מעורבים" לחרפה נוראה עוד יותר מזו שהם ממילא חיים בה. אבל מי שזרע רוח בארבעים שנות כיבוש – סופו שיקצור סופה, וזו מתרגשת לנגד עינינו ולא מרפה, כן, גם אחרי ההתנתקות. המציאות הולכת ומסתבכת, ולמדינת ישראל יש אחריות כבדה, כבדה מדי, להסתבכות הזאת.

בכל פעם שהשתרר קצת שקט בשנים האחרונות או הושגו הבנות, הגיח החיסול "הממוקד" הבא של מבוקש בכיר או זוטר, ושדרות נכנסה לכוננות ספיגה. למי הועילו כל החיסולים הללו? איזה ביטחון קנינו לעצמנו בסופו של יום חוץ מהמטח הבא?. אחר כך בא הבליץ הגדול. חודשים לא עצמנו עין. לא רק בגלל הקאסמים. צה"ל כתש את "מרחבי השיגור" 24 שעות ביממה מן הים, האוויר והיבשה. לילות חסרי מנוח לשדרות וליישובי הסביבה. חלום בלהות לתושבי רצועת עזה. ירי בלתי פוסק וחסר תוחלת. על מי? על מה? לשם מה? למי זה הועיל? איזה הישגים ביטחוניים הישגנו?

עמיר פרץ עשה בראשית דרכו כשר ביטחון צעד אמיץ. הוא החזיר את הדיון המוסרי אל תוך השיח. אותו מוסר שנדחק לפני שנים אל ירכתי הדיון הציבורי, ואם הוזכר, זה היה בדרך כלל בלשון רפה או במלמול אפולוגטי שנלחש רק לאחר שנסקרו כל חישובי התועלת ובעיות התדמית. לא מה עשינו, אלא איך ניראה בעולם. אולם מי שהחזיר את הדיון המוסרי אל תוך השיח, בנה תוך שבועות ספורים בית קברות בליבו, שבו מוטלות מאות גופות של ילדים ואזרחים פלשתינים חפים מפשע. "אני דורך על נשמתי" אמר פעם יצחק בן אהרון הגדול. בחודש יוני האחרון עמיר פרץ הפך בעיני לגיבור טרגי. הוא דרך על נשמתו. או כך לפחות רציתי להאמין. שלא קהה ליבו. שעוצמתו של צה"ל לא משכרת עד כדי כך. אולם אחרי מלחמת לבנון השניה, אחרי ההרס וההרג הסיטוני בעזה בחסות המלחמה ואחריה – אני כבר לא יודעת במה להאמין.

אהוד אולמרט ועמיר פרץ – משהו חשוב מאין כמוהו התרחש כאן בשבוע האחרון. אל תמסמסו אותו. אפילו התחריתם על הקרדיט. הדבר הנורא שקרה לנו האזרחים, הוא שחדלנו להאמין. תנו לנו תקווה שיש במה להאמין. אפשרו לנו לפתוח חלון. את החלון בחדר המוגן, וחלון הזדמנויות וחלון לדיאלוג. הפסיקו את מדיניות החיסולים. אל תובילו אותנו בכחש פופוליסטי של עוד כוח ועוד כוח. זה לא מרגיע, זה מעורר אימה!!.

דברו איתם כבר!! בערוצים סמויים ובערוצים גלויים. הציעו יוזמה מדינית יצירתית. שיברו את המיתוס הכוזב של "אין עם מי לדבר", שבו מסממים אותנו חדשות לבקרים פוליטיקאים ציניים ודובריהם הנאמנים בתקשורת. אל תסגרו שום חלון הזדמנויות במתכוון, ואל תחסלו שום יוזמה בעודה באיבה, רק כדי להמשיך ולהנציח פרדיגמות חשיבה קפואות.

שיברו את פרדיגמת החד-גדיא המטורף הזה. הכל כבר נוסה עד זרא. השוחט שחט את השור והאש שרפה את המקל שחבט בכלב שנשך לחתול שטרף את הגדי. ורק המים עוד לא כיבו את האש.

נסו לפחות באמת ובתמים, בלי מורא וללא תנאים מוקדמים את האופציה המדינית, את אופציית ההידברות. זוהי חובתכם האזרחית!! זוהי חובתכם המוסרית!! שאם לא כן, עיבודה המצמית של חווה אלברשטיין לשיר החד-גדיא הידוע, יחתום את המציאות שלנו כפי שאני חותמת את הנאום הזה: "שוב מתחילים מהתחלה".


Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(): Failed opening 'footer1.php' for inclusion (include_path='.:/usr/local/php56/lib/php') in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89