Posts Tagged ‘דה-מיליטריזציה’

נשים בפעולה 3.12.2012

ראשון, נובמבר 18th, 2012

קואליציית נשים לשלום מזמינה

לכנס לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים

יום שני, 3 בדצמבר 2012

16:00-21:00

מרכז נא לגעת, נמל יפו (הסעות מהצפון ומהדרום)

דף האירוע בפייסבוק

בתוכנית:

16:00-16:30 רישום והתכנסות

16:30-16:35פתיחה- עליה שטראוס,קואליציית נשים לשלום

16:35-17:30 בית, אלימות: בין הריסות בתים לאלימות במשפחה
פרידה שעבאן- פעילה נגד הריסות בתים בכפר הבלתי מוכר דהמש
אעתידאל אבו עאיש- מען- פורום ארגוני הנשים הערביות בנגב
נבילה אספניולי- מנהלת ארגון אלטופולה, מקום חמישי ברשימת חד"ש לכנסת
רג'דה אלנבולסי- דוקטורנטית ב"ס לעבודה סוציאלית באונ' העברית
מנחה – יעל בן יפת – מנהלת הקשת הדמוקרטית המזרחית, פעילה בתנועת התחברות-תראבוט

17:45-19:15 מדיניות של רדיפה פוליטית ואלימות נגד נשים פעילות
עו"ד ארנה כהן – עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל
זביב סולטן- מקימת מרכז קהילתי לנשים אריתראיות בדרום ת"א
זהבה גרינפלד – פעילה במאבק הדיור הציבורי ובמאבק העממי הפלסטיני
ח"כ חנין זועבי- בל"ד

מנחה – ורד לי- עיתונאית

19:15-19:45 ארוחת ערב

19:45-21:00 סדנת צילום ושולחנות דיון
סדנת צילום סרטונים(קלאודיה לוין); נשים בנגב (מונא אלחבאלין); חוויות של אקטיביסטיות(אסתר רפפורט); נשים ומאבק ביפו (סחר סעדה); נשים ונשק (רלה מזלי– פרויקט האקדח על שולחן המטבח); אלימות כלכלית (אסמא אגבאריה זחאלקה); אלימות ושונות מגדרית; נשים ודרום תל אביב (שולה קשת); שולחן באנגלית לדיון בנושא זכויות נשים בישראל- בין תדמית בינלאומית למציאות בשטח; שולחן לדיון חופשי.

פרופיל חדש

שלישי, נובמבר 30th, 2010

פרופיל חדש, תנועה שהוקמה ב-30 באוקטובר 1998, צמחה מתוך הכרה בצורך לברר את השפעת המיליטריזם על החברה בישראל. בתנועה חברים גברים, נשים ונוער, שמגדירות עצמן כפמיניסטיות ופועלות בהתנדבות. השם פרופיל חדש משקף את המטרה ארוכת הטווח של התנועה לשנות את הפרופיל של החברה הישראלית מחברה מיליטריסטית המעריכה עוצמה מלחמתית וצבאית, לקהילה שפועלת למען שלום, לזכויות אזרחיות שוות לכל ולכיבוד זכויות אדם של כל התושבים, אלה המתגוררים בתוך גבולות ישראל, ואלה המתגוררים מחוצה להם.

פרופיל חדש היא התנועה הפוליטית היחידה בישראל המזהה את הדה-מיליטריזציה כבעיה העומדת בבסיס המצב בו נמצאות המדינה והחברה בישראל. התנועה הציבה לעצמה מספר יעדים, אולם אנו מתמקדות בעיקר בחינוך אנטי מיליטריסטי. אנו מעודדות דה-מיליטריזציה באמצעות הרצאות, המדיה, כנסים ואירועים אחרים. אנו תומכות בזכותן של נשים וגברים להתנגד לגיוס לשרות צבאי, לסירוב מטעמי מצפון, ולסירוב לשרת בשטחים הכבושים.

23 ארגוני נשים נגד חקירת "פרופיל חדש"

רביעי, אפריל 29th, 2009

23 ארגוני נשים תובעים להפסיק מיידית את החקירה נגד חברות תנועת 'פרופיל חדש' הנחשדת בהסתה לסרבנות

ביום חמישי, 30 באפריל, ב 17:30, יגיעו עשרות נשים להיחקר ביוזמתן בתחנת המשטרה ברחוב דיזינגוף 221 בתל אביב, כדי "למלא את חדרי החקירות בנשים שפועלות למען דמוקרטיה ושלום"

במהלך חסר תקדים, פנו אתמול 23 ארגוני נשים לשר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', בדרישה להפסיק מיידית את החקירה והרדיפה נגד חברות תנועת 'פרופיל חדש'. כפי שפורסם אתמול, עצרה המשטרה נשים וגברים הפעילות/ים בתנועה הפועלת לאזרוח החברה בישראל. ארגוני הנשים מיהרו למחות על החקירה שלטענתן מעידה על ניסיונות השתקה כוחניים נגד נשים וארגונים פמיניסטיים הפועלים למען שלום. "הנשים בארגונים מבינות כי החל כאן מהלך מסוכן שעניינו רדיפה שמטרתה להשתיק כל התנגדות בחברה הישראלית נגד מדיניות הממשלה", אמרה אילת מעוז, רכזת קואליצית נשים לשלום. "מאז המתקפה על עזה ומאז בחירתה של ממשלת הימין יש התדרדרות שמאיימת על כל מי שלא מציית למדיניות המלחמתית של הממשלה וזו הסיבה שארגוני הנשים החליטו להגיב על כך במהירות".

בארגוני הנשים מתארגנים עתה לפעולת מחאה ביום חמישי הקרוב, בשעה 17:30, מול תחנת המשטרה ברחוב דיזינגוף 221, השייכת למרחב ירקון שבו מתנהלת החקירה. עשרות הנשים שישתתפו בפעולת המחאה מתכוונות להגיע כדי להיחקר מיוזמתן תחת הכותרת – "באות להיחקר כי כולנו נאבקות למען חברה צודקת ודמוקרטית". לדברי מעוז, "מי שמעזים לחקור עתה את חברות 'פרופיל חדש' יצטרכו להתמודד גם עם עשרות נשים מ- 23 ארגונים שייכנסו מיוזמתן לחדרי החקירות, גם אם ללא רשות. כולנו פעילות נגד מדיניות הממשלה הנוכחית וכולנו בעד יצירת חברה צודקת לתושבותיה אז אנחנו הולכות למלא את חדרי החקירות בנשים. לא רק שאיננו מתכוונות להשתתק אל מול הרדיפה, אלא ההיפך- ניאבק בקול רם על עמדותינו כדי לדרוש חברה דמוקרטית שמתירה ומעודדת אופוזיציה אזרחית".

בארגוני הנשים מקווים כי יקבלו במהרה תשובה לפנייתן לשר לביטחון פנים. בפנייה נאמר, בין השאר: " אנו עומדות בתוקף על הזכות להביע מחאה נגד הצבאיות והכוחנות בחברה הישראלית, ומביעות שאט נפש לנוכח ניסיונות להשתיקה. אנו צופות בחרדה במתקפה על הזכויות והחירויות האזרחיות של פלסטינים ויהודים בישראל, אשר התגברה מאז המתקפה על עזה בינואר השנה. אנו רואות בפתיחת החקירה נגד פרופיל חדש צעד נוסף במאמצי השלטון להגביל את המרחב הדמוקרטי ולדכא מחאה פוליטית. אנו קוראת להפסיק באופן מיידי את החקירה, את ניסיונות ההפחדה ואת כל הניסיונות לדיכוי ולרדיפה של פעילים ופעילות פוליטיים".

הארגונים שחתמו על הפנייה לשר לביטחון פנים הם: קואליציית נשים לשלום, כיאן, מרכז אלטופולה, העמותה להעצמה כלכלית לנשים, איתך-מעכי, אשה לאשה, קול האשה, בת שלום, מחסום ווטש, האם החמישית, נשים נגד אלימות, מרכז מהות, תנועת אחותי, מרכז תמורה, פור"ה, סבאיה, אל"ה,  סביבה תומכת, ניסאן, תנד"י, ו WILPF.


הסכם אוסלו של פצצות מצרר / חדוה ישכר

שלישי, מרץ 25th, 2008

בשבוע שעבר נחרדו תושבי צפון הגליל מהדי פיצוצים עזים שהזכירו להם ימים נוראים שהם מבקשים לשכוח. בהודעת ההרגעה שפורסמה מטעם הצבא נמסר כי, אנשי יוניפי"ל מבצעים פיצוצים מבוקרים של שרידי תחמושת שנותרו בדרום לבנון לאחר מלחמת לבנון השניה. באתר הארגון לא תמצאו התייחסות מיוחדת לפיצוצים שהפרו את שלוות התושבים. פירוק נפלי מצרר היא שגרת עבודה יומיומית של חיילי כוח האו"ם הפועלים במשותף עם צבא לבנון, ארגונים בלתי ממשלתיים וחברות קבלן פרטיות מאז 14 באוגוסט 2006, עת נכנסה הפסקת האש לתוקף. פירוק הפצצות מתקדם לאטו, ובסך הכול הושמדו פחות ממאה וחמישים אלף נפלים של פצצות מצרר מתוך מספר משוער של כמליון פצצות משנה שלא התפוצצו. כמעט כולן נורו ב-72 השעות האחרונות למלחמה, כאשר כבר נודע כי הסכם להפסקת אש עומד להיחתם (1).

בינתיים מתארכת רשימת הנפגעים מהתפוצצויות בלתי מבוקרות. מרכז התיאום של פירוק המוקשים בדרום לבנון מדווח על 177 אזרחים שנפגעו מאז תום המלחמה, בהם עשרים הרוגים, ובכללם חמישה ילדים ובני נוער. 65 ילדים ובני נוער עד גיל 18 נפצעו, חלקם נותרו קטועי גפיים, נכים לתמיד. מספרם של הנפגעים מקרב מפרקי הפצצות עמד בתחילת ינואר על שלושים וארבעה, ובתוכם 13 הרוגים (2). בדו"ח מיוחד של ארגון Human Rights Watch , שפורסם בפברואר האחרון, נמסר על "לפחות 192 אזרחים ו-29 מפני מוקשים" שנפגעו מהתפוצצויות נפלי מצרר, מאז הוכרזה הפסקת האש עד 15 בינואר 2008 (3). הדו"ח קובע כי, במהלך המלחמה "הציפה" ישראל בפצצות מצרר שטח שגודלו כ-1,400 קמ"ר מצפון לנהר הליטני ומדרומו. ועוד נכתב בדו"ח כי, האזור זוהם בנפלי מצרר ברמה ובדחיסות גרועים בהרבה מסך כל הזיהום מפצצות דומות שנמצא בקוסובו ב-1999, באפגניסטן בשנים 2001 – 2002 ובעיראק ב-2003. אך עד כה, וחרף בקשות חוזרות, הצבא לא מסר לידי כוחות האו"ם את מפות הירי החיוניות למניעת פגיעות נוספות.

עד כה גם לא פורסם מטעם מדינת ישראל דו"ח מלא על השימוש שנעשה בפצצות מצרר במהלך מלחמת לבנון השניה. במקומו קיבלנו את חוות דעתו הצפויה של הפרקליט הצבאי הראשי, תת-אלוף אבי מנדלבליט, שפורסמה בדצמבר 2007. הפצ"ר, שחוות דעתו הסתמכה על בדיקה פנימית שערך האלוף גרשון הכהן מטעם הצבא עצמו, הודיע כי, השימוש שעשה הצבא בפצצות מצרר, במהלך המלחמה, תאם את עקרונות הלחימה של המשפט הבינלאומי (4). תחמושות מצרר הן כלי נשק חוקי והירי הוכוון לעבר מטרות צבאיות (עקרון ההבחנה בין מטרות צבאיות לסביבה אזרחית); באופן שלא יגרום לנזק מיותר לאויב (עקרון ההומניות); ובהנחה כי הנזק הצפוי להיגרם לאזרחים אינו מופרז ביחס ליתרון הצבאי הגלום בירי הפצצות (עקרון המידתיות). כמו כן נטען כי, הירי נעשה בתגובה למתקפת הטילים של החיזבאללה נגד ישראל, לפריסת משגרי הטילים ולהסוואתם בתוך צמחייה עבותה. הודעת הפצ"ר מתעלמת מן המאפיין הבעייתי ביותר של פצצות מצרר, שבגינו בלבד היה צריך לאסור באיסור מוחלט על השימוש בהן והוא, תכונתן לפזר נפלים בשיעור גדול, אשר ממשיכים להתפוצץ זמן רב לאחר סיום הלחימה, ולמעשה ממקשים אזורי מחיה נרחבים.

ועדת וינוגרד התייחסה להפגזות המצרר (או למעט המידע שהותר לה לגלות) בנספח לדו"ח הסופי שלה (5). הוועדה לא פסלה באופן גורף את השימוש בירי תחמושת מצרר, ואף לא מצאה ראיות שהצביעו על שימוש "ביודעין בחימוש תוך הפרה של הוראות המשפט הבינלאומי". הוועדה הוטרדה מן העמימות האופפת את סוגיית השימוש בפצצות מצרר וסברה כי, הממצאים בנוגע לשימוש בפצצות מצרר המחישו ליקויים במשמעת, בבקרה, בשליטה ובחוסר בהירות בפקודות ובהנחיות. כמעט אותם ליקויים שנמצאו גם בהקשרים אחרים במלחמה הזאת. בטקסט, הנקרא כמו ניסיון חסר סיכוי לחקות את סגנונו של דורון רוזנבלום, מזהה הוועדה את הכשל כ"סטיה מהנחיות פיקודיות מפורשות בנושא השימוש בסוג כזה של חימוש, שלא זוהתה ולא נבלמה בזמן המלחמה". יחד עם זאת המליצה ועדת וינוגרד לצבא על מסירת תיעוד של ירי מצרר כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים מנפלים, והציעה לבחון מחדש את סוגיית השימוש בחימוש מצרר, בשיתוף פעולה עם היועץ המשפטי לממשלה, ולפרסם ברבים את מסקנות הבדיקה. ואולם היא לא דרשה להטיל אחריות לירי הפצצות על מפקדי הצבא. להיפך, ממסקנותיה ניתן להבין שהיא קיבלה כפשוטן את מסקנות הבודק הצבאי שקבע כי, פקודות הרמטכ"ל האוסרות, לדבריו, על ביצוע ירי מצרר לעבר שטחים בנויים, "עמדו כולן בתוקפן" בזמן המלחמה.

אם כך, איך נחתו פצצות המשנה בין בתים ושדות? האם הופרו פקודות הרמטכ"ל? ומי הפר אותן? ולמה? ולשם מה הוטלו הפצצות בימי המלחמה האחרונים? האם סיכון חייהם של אזרחים ושיבוש כלכלתם, גם אחרי המלחמה, הוא סוג של מטרה צבאית? עד שלא יפורסמו ממצאי ועדת חקירה בלתי תלויה לבדיקת ירי המצרר, לא נקבל, כנראה, תשובות לשאלות מציקות שאינן נשכחות בחלוף הזמן. עיתונאי "הארץ", מירון רפופורט, מסקר בעקביות את ההתפתחויות בפרשת ירי המצרר אל לבנון. בעקבות הודעת הפרקליט הצבאי, שאין לנקוט צעדים משפטיים נגד מפקדים הנושאים באחריות לירי המצרר, כתב רפופורט, שהירי בוצע "בסמכות וברשות" וכי, "אם היו מחליטים להעמיד מישהו לדין על הפרת החוק הבינלאומי בגלל ירי המצרר, היה צריך להעמיד לדין את כל צמרת צה"ל מהרמטכ"ל ומטה".

גם ממצאי ארגון Human Rights Watch נוגדים בחריפות את עמדת ישראל. חוקרי הארגון שהו בלבנון מיד עם הפסקת האש ובקרו בארבעים ערים וכפרים. הם תיעדו נפלי מצרר שנחתו בבתים, בגנים ובשדות ואפילו בבית חולים. הם מצאו כי, שגרת חייהם של מרבית תושבי האזור הפגוע לא חזרה לקדמותה עד היום. לטענת הארגון, המסתמך גם על עדויות שנגבו מכמה חיילים ישראלים שלחמו כתותחנים במלחמה האחרונה, הוטלו פצצות מצרר בלא הבחנה גם אל שטחים בנויים, באופן בלתי מידתי ותוך הפרה של החוק ההומניטרי הבינלאומי. במקומות מסויימים מצביעים ממצאי הארגון על פשעי מלחמה.

ומאחר שגם בצד הלבנוני של הגבול לא נראים סימנים של חקירה בנוגע לפשעי המלחמה שביצע החיזבאללה, ממליץ הארגון למזכ"ל האו"ם על הקמת ועדת חקירה בינלאומית לבחינת הדיווחים בנוגע להפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי ולביצוע פשעי מלחמה, הן מצד ישראל והן מצד החיזבאללה, לרבות השימוש שנעשה בחימוש מצרר בידי שני הצדדים.

בסוף מאי הקרוב יתכנסו 82 מדינות בדבלין שבאירלנד, לחתימה על אמנה לאיסור מוחלט על ייצור, שימוש ואחזקה של פצצות מצרר. האמנה תקשיח את עמדת הקהילה הבינלאומית בשאלת חימוש מצרר, בדומה ליחסה כלפי מוקשים נגד בני אדם, והיא תכלול גם המלצות על אמצעים לטיהור אזורים שזוהמו בנפלי מצרר ועל סיוע לקורבנות.

הכינוס בדבלין יסכם שורת מפגשים שהתקיימו בלימה, וינה ווולינגטון שבניו זילנד, בה התקיימה, בפברואר האחרון, ועידה עולמית בהשתתפותן של 100 מדינות. בוועידה אימצו המדינות הצהרה נגד השימוש בפצצות מצרר וייצורן. מדינת ישראל, הנמנית לטענת ארגון Human Rights Watch על המשתמשות העיקריות בפצצות מצרר, אינה לוקחת חלק בתהליך הבינלאומי למניעת השימוש בפצצות אלו. ואולם, אף היא תרמה את תרומתה הפרדוקסלית להתארגנות המבורכת הזאת. אחרי הכל היתה זאת מלחמת לבנון השניה שעוררה את יוזמת קואליציית המדינות וארגוני הזכויות נגד חימוש מצרר בסיסמה, קולות מקומיים – איסור עולמי (7).

טקס החתימה על האמנה הצפויה להתקבל בדבלין יתקיים, על פי המתוכנן, בדצמבר הבא באוסלו. וכבר היום זוכה האמנה לכינוי "הסכם אוסלו", בתקווה שעתידו יהיה מוצלח יותר מעברם העגום של הסכמי אוסלו הקודמים.

1. חדוה ישכר, "פצצות המצרר לא שמעו על הפסקת האש"; אתר "הגדה השמאלית", 10 ביולי 2007.
2. Mine action Co-ordination Center South Lebanon – www.maccsl.org/reporta
3. דו"ח HRW: "להציף את דרום לבנון: שימוש ישראל בתחמושת מצרר בחודשים יולי – אוגוסט 2006", תקציר הדו"ח בעברית (קובץ PDF); הדו"ח המלא
4. חנן גרינברג, "הפצ"ר: השימוש במצרר במלחמת לבנון – חוקי"; ynet, 24 בדצמבר 2007.
5. הוועדה לבדיקת אירועי המערכה בלבנון, 2006; ועדת וינוגרד, דין וחשבון סופי, פרק 14, עמ' 495 – 500 , ינואר 2008:vaadatwino.org.il/pdf/דוח%20סופי.pdf
6. מירון רפופורט, "פצצות של אחרי מלחמה"; "הארץ", 1 בינואר 2008.
7. www.stopclustermunitions.org

האיום מתחיל בדימונה / יאנה קנופובה

שישי, ספטמבר 1st, 2006

אחת מחברותיי נולדה במרכז אוקראינה, כמה מאות קילומטרים מהעיר צ'רנוביל. אמה, סבה וסבתה מתו ממחלת הסרטן, ואביה חולה כעת. היא חיה בישראל בפחד מתמיד כי נזקי אותו פיצוץ, שהתרחש בתחנה לאנרגיה גרעינית, עדיין חיים אי-שם בתוככי גופה, מבעבעים, מחכים לזמן הנכון כדי להתפרץ. זו אולי הסיבה לכך שנחרדתי כאשר קראתי כאן את מאמרו של פרופ' עדו קנטר, שהצניע – או למעשה השכיח לגמרי – את הנזקים הכבדים וארוכי הטווח של הנשק שבו הוא מציע לאיים.

פיצוץ גרעיני, בין אם מקורו במתקן אזרחי או בשימוש צבאי, אינו מהווה פגיעה חד-פעמית ומוגבלת. התקפה גרעינית היא התקפה על הדורות הבאים, התקפה על מיליוני אנשים שחיים במרחק מאות קילומטרים ממקום הפגיעה עצמו, התקפה על הסביבה, כולל בעלי-החיים והצמחים שבה, ועל כדור הארץ עצמו, שכידוע, אינו שוכח ואינו סולח.

קשה להעלות על הדעת שגם אם בעוד כמה שנים תהיה לאיראן פצצה גרעינית, היא תשתמש בה על-מנת לפגוע בישראל. מיקומה של ישראל בלב המזרח התיכון מספק ערובה לכך שפגיעה גרעינית בישראל תוביל גם לפגיעה בשכניה, ואף תמנע התיישבות עתידית באזור, כאשר המים, האוויר והאדמה יהפכו למזוהמים. לכן, אם לא תותקף בפצצה גרעינית, סביר שטהרן עצמה לא תתקוף בנשק כזה.

אולם, האיום הגרעיני באזור אינו מדומה: קיימת כנראה מעצמה אחרת, המאיימת על עצם קיומנו במרחב זה. איני מגלה פה סוד, ודאי לא אחרי מאמרו המלומד של פרופ' קנטר, אבל ממש כאן, ליד דימונה, לא רחוק משום מקום בארץ הקטנה הזאת, נמצאת תחנת כוח גרעינית. אם כי לא שמעתי על שימוש אזרחי לאותה אנרגיה שמופקת שם, השאלה אם קיים או לא קיים ברשותנו נשק אטומי אינה רלוונטית לסכנה הגלומה באנרגיה הזו לאוכלוסיית ישראל ולמדינות השכנות לה.

לאור הפגמים הרבים שחשפה מלחמת לבנון בארגון, בתפקוד ובמעקב בתוך המערכת הצבאית, לאחר שהתברר עד כמה עמוק מושרשת תרבות ה"סמוך" במערכות, הגיע הזמן להעלות שאלות נוקבות לגבי אותו מקור אנרגיה גרעיני בדימונה, ולגבי מצבורים אחרים ברחבי הארץ. מי מפקח בפועל על כך שלא יקרו כאן אסונות נוסח צ'רנוביל? מהן הערובות לפיקוח תמידי וקפדני, ומהן המסקנות של אותו פיקוח? כיצד עלינו לנהוג במקרה של אסון? איזה מערך מקלוט והגנה קיים בישראל? אלו אמצעים קיימים לצמצום השפעותיו של זיהום רדיואקטיבי בסביבה הפיזית ובקרב בני-אדם? האם קיימות תוכניות מגירה למקרה שתהיה תקלה, גדולה כקטנה, באותה "תחנת כוח" דימונאית? ולבסוף, האם לא הגיע הזמן שישראל תהווה דוגמה אישית בדרך למזרח תיכון חדש, ללא אנרגיה גרעינית?

השאלות הללו אינן בבחינת רשות; הן שאלות חובה לכל אזרחית ואזרח במדינה בה קיים פיתוח גרעיני. גרעין אינו משחק, ואינו חומר למחקר במעבדה של פרופ' עדו קנטר. גרעין הורג, משמיד, מבער – לא רק את ההווה שלנו, אלא גם את עתיד הדורות שיבואו אחרינו. ובהקשר הגרעיני, אי-אפשר להסתפק בהבטחה ש"יהיה בסדר". מיליוני הקורבנות של צ'רנוביל מוכיחים לנו שהקלת ראש בפיקוח ציבורי על הפיתוח הגרעיני, מהווה ערובה בטוחה לכך שלא יהיה בסדר. בעצם, יכול להיות שיהיה רע מאוד.

של מי העסק הזה לעזאזל? או: שמישהו ישתיק כבר את הזברות? / לין חלוזין-דברת

שלישי, יולי 25th, 2006

"ראית פעם זברה נטרפת בידי צ'יטה? זו חיה די דבילית, אבל חיננית, אין מה לומר."
(א. המינגווי לידידה מפוספסת)

בבוקר יום ה' הזברה קמה לצלילי הסירנה, פשטה את הפיז'מה, והתבשרה שסוף סוף מישהו מוכן להסביר לה מה קורה פה. הרי הזברה יודעת לקרוא, ומר יגאל כרמון החליט שהוא משווק את הדו"ח האחרון של ממר"י באמצעות שירותיו האדיבים של מר עקיבא אלדר מעיתון הארץ [1] . למי שלא יודעת, יגאל כרמון הוא אל"מ בדימוס ששירת כמפקד בכיר באגף המודיעין של צה"ל. עכשיו כשהוא בדימוס ויש לו הרבה פנאי, הוא גם לוחש לסוסים (זברות הוא אוהב פחות). כך לפחות על-פי אלדר, המציין בכתבתו כי כרמון מתקשר מדי פעם לאיזה ידיד שהוא במקרה גם שר, ומספר לו כל מיני תיאוריות שיש לו על הקשר בין תכנית הגרעין של איראן, ה-8G, והילדים שצריכים להיהרג בעוד שבוע בביירות. זה מאד מרגיז שהשר לא תמיד מבצע בדיוק מה שאומרים לו, מתרעם כרמון, ובתור זברה שהשרים שלה אף-פעם לא מקשיבים לה, אני נוטה להסכים.

אלדר פורש בהתלהבות רבה את משנתו של כרמון, ואל הכתבה מתגנבים אפילו נימים דקים של הערצה לכושר הניתוח הנבואי של הידיד החדש. על-קצה המזלג זה הולך כך: כל הסיפור הזה עם חיזבאללה, חמאס, הקטיושות, החיילים החטופים ופירוק לבנון לחתיכות קטנות, זה בגלל שאיראן רוצה להסיט את תשומת הלב מתכנית הגרעין שלה. משום-כך, פרוץ הקרנבל חל בתזמון מדהים עם פתיחת ה-8G. כרמון שזיהה את המלכודת האיראנית מבעוד מועד, הזהיר את חבריו במערכת הפוליטית, והפציר בהם "שינשכו את השפתיים עד אחרי הפגישה בבריסל בין המתאם המדיני של האיחוד האירופי, חווייאר סולאנה, לראש המועצה לביטחון לאומי של איראן, עלי לאריג'אני." אלא שהטמבלים האלו שלא יודעים לקרוא פרסית, לא התאפקו, והתעקשו להגיב מייד. כך סוכלה תכניתה של ארה"ב לחבל בברית הנרקמת בין רוסיה לאיראן, ועכשיו מי יודע מה יהיה. הכתבה מסתיימת בהצהרה שלא ברור אם היא בגדר הבטחה, איום או שניהם: "רק איראן יכולה לרסן את החיזבאללה ולעצור את ההידרדרות. ורק אמריקה יכולה לעצור את איראן."

הפרק בו מתוודעת הזברה מקרוב (קרוב מדי) לחבורת בזוקה-ג'ורג'

אלדר לא מספר לנו אילו עוד חברים יש לכרמון חוץ מכאלו שהתמנו במקרה לשרים בממשלת ישראל [2] . "מכון המחקר לחקר תקשורת המזרח התיכון" (ממר"י), הוקם בשנת 1998 בידי יגאל כרמון וד"ר מירב וורמסר. וורמסר לא צריכה חברים – יש לה את עצמה – היא נחשבת כיום לאחת התיאורטיקניות הבולטות בגווארדיה הניאו-קונסרבטיבית המנפקת לבוש את תכניות הפעולה שלו. חיפוש מהיר באינטרנט (אפילו זברות יודעות לתפעל את זה) מגלה כי נכון ל-2003 היא גם מינכ"לה את "המרכז למדיניות מזרח-תיכונית" במכון הדסון, אינדיאנפוליס [3] . מה עושה המכון הזה? בואו נניח שאף אחד לא יודע (בגלל זה קוראים לזה מכון). אבל אנחנו כן יודעות שאחד ריצ'ארד פרל, שבמקרה היה יו"ר המועצה למדיניות ביטחונית בפנטגון, מונה לחבר הנאמנים של המוסד הזה מיד לאחר שעזב את המחומש. ריצ'ארד עוד יחזור אלינו בפרק הבא, לפני שתספקנה להתגעגע. בינתיים, תאלצנה להסתפק בפיתול קטנטן וחסר-חשיבות בעלילה: האדם עמו חולקת מירב וורמסר את חייה, דייויד וורמסר, הוא היועץ לענייני המזרח-התיכון של אחד דיק צ'ייני. כן אותו אחד. סגן ג'ורג'י-סדר-W(עולמי)-חדש-בוש.

וכך, זברות יקרות שלי, אם חשבתן שהצלחתן לחמוק מגרסת W בגמגום ישיר לתושבי האימפריה, תוכלו לקבל את המקור ממש (כלומר את אלו שאומרים לו מה לגמגם) ב"הארץ", ב"הרלד טריביון", ואם אתן ממש נכספות, הרי שמירב כותבת מדי פעם טורים אינטליגנטיים, כך אומרת השמועה, ל"ג'רוזלם פוסט". אם לא הספיק לכן ש-W עוסק בעיצוב תדיר של הסוואנה שלכן בכל מקום על-פני כדור-הארץ (גם באזורים המשווניים), אתן יכולות להתענג על פניני החכמה שלו בעיתונות העולמית. טוקיו, ביירות, תל-אביב, שדרות, וושינגטון – אתן מוזמנות להיות תיירות מזדמנות ולהרגיש בכל מקום בבית. אבל מה קשורה ביירות אתן שואלות? ביירות זה הדבר האמיתי. שם אתן יכולות לקבל את חבורת בזוקה-ג'ורג' בלייב – כי דיוויד וורמסר, בין יתר תפקידיו (אותם הוא ממלא למרבה הצער במסירות), הוא גם ראש "הוועדה האמריקאית ללבנון החופשית". "חופשי" במונחים אמריקאיים, כידוע, הוא כל מקום שמנוהל על-ידי חבורת בזוקה-ג'ורג' באופן ישיר, מיידי וללא התנגדות מיותרת. כך בשנת 2000, פרסמה הוועדה המודאגת ממצב החופש בעולם, דו"ח מיוחד שנקרא "סיום הכיבוש הסורי בלבנון: התפקיד האמריקני?". מאז חרירי נרצח והיתר – היסטוריה. מי שלא רצתה לקבל W דרך ה"עיתונות החופשית" תקבל אותו במקלט בחיפה, ואם לא שפר עליה גורלה, באזכרה לקרוב-משפחה באחד מפרברי ביירות.

הפרק בו מתברר שמה שנראה כמו חוש נבואי הוא בעצם כישרון ניהול

כמיטב המסורת, לסאגה הזו יש פינה ישראלית חמה נוספת, ויש אומרים אפילו חמה מאד. ב-1996 כינס ביבייהו נתניהו את מועצת החכמים הפרטית שלו. לא ברור אם הזברה שילמה על הקייטרינג או הייתה בעצמה המנה המרכזית. על-פי המסמך שבידי פרופ' בחתיאר [4] , גרסה זו של המערה החשמלית נקראה "קבוצת למידה בנושא אסטרטגיה ישראלית חדשה לקראת שנת 2000". ומי היה שם? בין הפותרות נכונה תוגרל איראן. נכון, מאמי, בין היתר היו שם מירב (וורסמר), דיוויד (וורסמר) וריצ'ארד (פרל). ומה אמר האוראקל? קבלי יהלומים נבחרים:

"במשך ארבע שנים חתרנו לשלום המבוסס על מזרח-תיכון חדש. אנו בישראל איננו יכולים לשחק בתפקיד התמימים בחוץ-לארץ כאשר העולם אינו תמים. השלום תלוי באופיים ובהתנהגותם של אויבינו (…) הפגנת אמביוולנטיות מוראלית, בין המאמץ לבנות מדינה יהודית לבין השאיפה לחסלה באמצעות העיקרון של "שטחים תמורת שלום" לא תבטיח "שלום עכשיו". רק הסכמה ללא תנאי של הערבים לזכויותינו, ובמיוחד למימד הטריטוריאלי שלהן, "שלום עבור שלום", הוא בסיס יציב לעתיד…"

מקרא:

שלום 1: מה שאי-אפשר לכפות בכוח אפשר ביותר כוח

מזרח-תיכון חדש: העמקת השליטה בשטחים הכבושים, ויצירת שווקים כלכליים חדשים (חופשיים, חופשיים מאד)

שלום 2: מה שאי-אפשר לכפות ביותר כוח אפשר בהמון כוח

ולמי שעדיין לא סגורה על-זה:

"סוריה מתמודדת מול ישראל על אדמת לבנון. ישראל תוכל לאמץ גישה אפקטיבית שארה"ב תוכל להזדהות עמה, אם תנקוט יוזמה אסטרטגית לאורך גבולה הצפוני ותפעיל את חיזבאללה, סוריה ואיראן כסוכנויות מרכזיות של תוקפנות בלבנון."

ובהמשך:

"כל זאת מניח מעבר חד מן הסיסמה "שלום כולל" לתפיסה אסטרטגית מסורתית המבוססת על מאזן כוח."

וגם:

"ישראל יכולה לעצב את סביבתה האסטרטגית, בשיתוף עם טורקיה וירדן, באמצעות החלשת כוחה של סוריה, בלימתו ואף דרדורו לשפל המדרגה. מאמץ כזה עשוי להתמקד בהסרת משטר סדאם חוסיין בעיראק – מטרה אסטרטגית ישראלית בזכות עצמה – כאמצעי לסיכול השאיפות הסוריות באזור."

מובן שאפשר לייחס לחבורת המופלאים כוחות על-טבעיים; הקשר שלהם אל העולם שמעבר אפשר להם לחזות מבצע צבאי ישראלי בשם ענבי-זעם, סדר יום חדש בלבנון, פוליטיקה סורית כנועה, נפילת סדאם, ואפילו העלמות המילה "שלום" מן השיח הפוליטי בישראל. כבר שמעתי כמה סברות יותר מתקבלות על-הדעת, או במילים אחרות, לא צריך לדעת לקרוא בגרמי-השמיים כשאפשר פשוט להזיז אותם ממקום למקום באמצעות לוויין מונחה! בסוגיית זהות המערך הלווייני קשה להכריע: הפרשנים האמריקאים המבקרים את מדיניות ארה"ב במזה"ת טוענים כי ישראל מנהלת את ארה"ב; מהמזרח התיכון הדברים נראים קצת אחרת. כשהזברות נוכחות חדשות לבקרים שאין להן נציג בפרלמנט, ושאף אחד לא יגן עליהן מאלפי הסוגים של האלימות המשתוללת מחוץ לבית (ולפעמים גם בפנים), לא בדיוק ברור להן איך אפס כוח פוליטי במדינה שלהן עצמה עולה בקנה אחד עם היותן קיסריות העולם. העולם אולי שייך למי שמנהל אותו, אבל לזברות הנודדות בין חברת כוח אדם לשנייה זה לא ממש עוזר. מבחינתן, מעולם לא הייתה הסוואנה מקום פחות מסביר פנים. (ואת זה אפשר כמובן לומר גם על כמה זברות שמשוטטות ממש לא רחוק מהבית הלבן).

הפרק בו הזברה נזכרת שפעם היא כבר פגשה את כל הצ'יטות האלו

הגרסה המקומית של מכוני מחקר בעניבה היא מכוני מחקר עם פלאפל בדימוס. מה שמשותף לשתי הגרסאות הוא שזברות הן לא חברות מועדון, והמילים "פלסטין" ו"פלסטיניות" למשל, לא מופיעות כלל במילון של חבורת בזוקה-ג'ורג'. סוס עם פסים? בפרשנות של מאסטרו כרמון למתרחש באזורנו אין חיה כזו. הלוחשים לסוסים פשוט אינם מתעניינים במי שאין לו כוח פוליטי, ובצדק מבחינתם.

אבל מחוץ להיגיון של הכוח, רואים דברים מכאן (אלו שאי-אפשר משם). כי בימים רגילים, כרמון לא כל כך מתון. בדרך-כלל, הוא אינו מייעץ למערכת הפוליטית לנצור אש, אלא ההפך מכך. למעשה, לא יהיה זה מוגזם לומר שהוא אחד משורת מחרחרי מלחמה האפקטיביים יותר באזורנו. באופן מפתיע, הוא אינו משמש רק כחולייה מקשרת בין החדר הסגלגל לבונקר בקריה. כך, ביוני 2004, בעת אתנחתא קלה בפיגועים בישראל, הוא אירח באולפני ממר"י בירושלים את ד"ר מחמוד א-זהאר, בשעתו מנהיג החמאס ברצועת עזה [5] . א-זהאר, נציג האופוזיציה המרכזית דאז לערפאת, נתן ראיון לרשת "אל-ערבייה". כיצד יתכן שהראיון הוקלט דווקא בממר"י? למישהו בוושינגטון פתרונים. אולי למירבוש? כנראה לא נדע לעולם. לשאלה מהו הגורם המרכזי להפסקה הזמנית בפיגועים א-זהאר וכרמון סיפקו כמו במקרה תשובות דומות מאד: פעולות המנע והענישה של צה"ל בשטחים – הסגר הכולל על עזה, החומה, והמשבר שהחמאס נקלעה אליו לאחר ההתנקשות באחמד יאסין ועבד אל-עזיז רנתיסי – כל אלו גורמים לשיתוק זמני של התנועה. כרמון מצוטט בעקיפין כאומר: "הריגת המנהיגים בעזה הפחידה את חברי הנהגת חמאס בחו"ל, בראשות חאלד משעל, מפני שההנהגה בחו"ל זקוקה מאוד למנהיגים שבתוך השטחים ובלעדיהם קשה לה להגיע לפעילים בשטח." עם זאת, הוא מודה בכך שהמנהיגים הפוליטיים אינם אחראים ישירים לפיגועים: "לא מדובר בכך שהמנהיגים הפוליטיים של חמאס נתנו הנחיות מפורטות למבצעי הפיגועים, הנחיות שבלעדיהן הפעילות משותקת. ההסבר הנכון הוא שללא הנהגה פוליטית קשה מאוד לפעילי השטח לפעול. אנשי הזרוע הצבאית של חמאס, "גדודי עז אל-דין אל-קסאם", זקוקים לגיבוי מדיני-אידאולוגי למעשיהם. הם צריכים שמנהיגים כמו יאסין ורנתיסי ישרטטו עבורם קווים רעיוניים לפעולות, יעניקו לגיטימיות ומסגרת פוליטית לפיגועים." מבחינתו של החוק הבינלאומי, אם כרמון אכן אמר את הדברים, יש לכך משמעות מסוימת – זו בגדר הענקת לגיטימציה לפשעי מלחמה. לכל מי שמתעניינת – התנקשות באישים פוליטיים בשטח כבוש בתואנה שהם עלולים לספק מצע אידיאולוגי לפעולות אלימות זה פשע מלחמה. ישראל עושה את זה מדי יום ביומו כמעט.

בהמשך הכתבה של רובינשטיין (שפורסמה כזכור לפני יותר משנתיים) מופיעות גם סברות אחרות לגבי הסיבות להפסקת הפיגועים, כמו פעילות הרשות והלחץ שמפעילות מצרים וירדן על החמאס והג'יהאד, אך אלו כמובן מוצלות בידי האודים העשנים שמותירים אחריהם הגנרליסימוס. הכתבה מסתיימת במילים שמוכיחות שאולי בכל זאת עדיף לזברות מכל מין וסוג להקשיב לפלסטינים ולא לנציגות הבית-הלבן באזורנו: "אבל אי אפשר למצוא אפילו פלסטיני אחד שחושב שהשקט היחסי יימשך לאורך ימים. מכרים של חסן חמורי, בעל מלון קטן בדרך שכם, שישבו במשרדו בסוף השבוע שעבר, העריכו שתוך שבועות יתחולל גל חדש של פיגועים. אחד מהם אמר שהשלמת גדר ההפרדה בירושלים ובדרום הגדה תיצור מצוקה אדירה באזורים ובשכונות שיושמו במצור. יהיו בעיות אנושיות קשות שיביאו להתפרצויות אלימות. כולם הסכימו שייקח מעט זמן עד שהארגונים השונים יתאימו עצמם לנסיבות החדשות של ההפרדה, ואז יתחדשו הפיגועים." לכן יש לנו, זברות יקרות, סיבה טובה להניח כי לכרמון היו טעמים משלו לטעון בפני אלדר שהוא חתר להשעיית הפעולות האלימות. באותה הנשימה בה הוא מאשים את המערכת הפוליטית במחדל, הוא גם מצוטט בין היתר כאומר: "תמיד אפשר לחזור ולפגוע בלבנון." ואנחנו לתומנו חשבנו שלישראל אין שום אינטרס לפגוע בלבנון! הרי היה זה ראש הממשלה הנבחר של מדינת ישראל שאמר רק לפני כשבוע: " אין למדינת ישראל שום סכסוך טריטוריאלי, לא בגבולנו הדרומי, ולא בגבולנו הצפוני. בשתי גזרות אלה אנו יושבים על הגבול הבינלאומי המוכר. כך, מול הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, כך מול לבנון. אין לנו כוונה להתערב בענייניהן הפנימיים. אדרבא, יציבותה ושלוותה של לבנון חופשית משלטון כוחות זרים ושל הרשות הפלסטינית, רצויים למדינת ישראל." אז או שאולמרט שיקר, או שלבית הלבן המסור מאד לעבודת החופש שלו יש בכל זאת כמה חילוקי דעות עם רוה"מ.

הפרק בו מתחוור כי אפשר לראות בברור גם (ובעיקר) אם לובשים פסים

למרות שעיטורי הקרב היחידים שלנו מתמצים בהוכחות לכך שנותרנו עדיין בחיים, גם אנחנו יודעות לספר סיפורים לשעת לילה מאוחרת. ולכן, חברים, נפנה כעת לגרסת הזברות למאורעות האחרונים בסוואנה:

הביקורת של כרמון על המערכת הפוליטית בישראל – בעיקרון הזרוע המבצעת של חבורת בזוקה-ג'ורג' – מזכירה באופן פתלתל ביקורת אחרת, שריצ'ארד פרל ידידנו פרסם בוושינגטון פוסט לא מכבר [6] . פרל נוזף שם בבוש שהתרכך ובחר לרגע בדרך המשא-ומתן בספקו לאיראן ארכה. תמיד יכול להיות שהביקורת היא כנה, אבל איכשהו נדמה שמכיוון שכל ההוכחות מצביעות על כך ש-AIE מנהל את המדיניות הביטחונית של האימפריה, וממר"י את זו של ישראל, כל זה ממש ממש בכאילו. הזברות למודות הניסיון אך נטולות הגישה למועצות החכמים של הצ'יטות יכולות רק לקדם השערות זהירות פחות או יותר בעניין זה. לפיכך, נראה להן זהיר מספיק לנחש שלחבורת בזוקה-ג'ורג' יש אינטרס לקדם בימים אלו תזה חדשה: תיאורית הגושים קוראים לזה [7] .

על-פי תיאורית הגושים, רוסיה חותרת להשבת בכורתה באמצעות בחישה בענייני המזה"ת וחיזוק איראן. העולם יחזור בקרוב להיות בי-פולארי, כמו שאנחנו אוהבים אותו, מתריעה חבורת בזוקה-ג'ורג'. בק טו דה קולד-וור, אעלק. אלא שאנחנו הזברות, שלא כלולות בשום צד של הקוטביות הקרה-חמה הזו, נזכרנו שיש צ'יטה נוספת שאף אחד לא דיבר עליה מזמן. זו צ'יטה מסוג נמר בנגאלי, והיא מתגוררת בסין. מה עם סין, כרמון? מה עם הנפט שסין כל-כך זקוקה לו, ושלאחר שאתה וחבריך פרקתם את עיראק והשתלטתם לחלוטין על ערב-הסעודית, יכול להימצא לה רק אצל אחמדיניג'אד? על-פי הדוח"ות השנתיים של בריטיש פטרולום, בשנת 2005, צריכת הנפט של סין עמדה על 8.2% מן הצריכה העולמית, והיא תתקרב במהירות לנתח שתופשת בה ארה"ב (25%). למעשה בשנה זו, סין תפסה נפח של יותר מ-50% בגידול בצריכת האנרגיה העולמית [8] . לא שכחנו את פרשת הנשק האווירי "ההגנתי" לכאורה, ואת הנו-נו שקיבלה ישראל מארה"ב. אין ספק שאיראן עושה שריר, ויכול מאד להיות שלנסראללה לא נורא אכפת מהטבח שאתה וחבריך מארגנים בעזה, אבל הנמר הבנגאלי הוא דאגתכם המרכזית גם בימים אלו, ולא הנשק הגרעיני שלאיראן אין (אפילו על-פי הערכות אמריקאיות) וגם לא יהיה לפחות לזמן-מה. מה קרה? רוסיה לא עשתה בדיוק מה שאמרו לה? לא יישרה קו עם המשטר העולמי החדש, שאפילו צרפת המרדנית כבר משרתת במסירות?

למעשה, בין אם הסדר העולמי החדש בסוואנה נועד כדי להשיג הגמוניה בלתי-מעורערת בצד הימני או השמאלי של איראן, לנו הזברות זה לא משנה. בכל מקרה, אנו נהייה הראשונות שתטרפנה. אם נשרוד את הפצצות החכמות שאמורות להגיע בימים הקרובים באריזת מתנה [9] , הרי שניפול חלל בידי כלכלת סחר העבדים שתשכלל את אופני הפעולה שלה בעודה קורצת לסְפר החדש של האימפריה. לכן כל הדארת' וויידריות הזו משעממת אותנו מוות. לכו התעללו בכוכבים אחרים והניחו לנו בשקט.

לא יודעות מי מממן את ממר"י ובעצם – לא ממש אכפת לנו. אנחנו הזברות – דוברות רוסית, ערבית פלסטינית בניב פלאחי או עירוני, מרוקאית, אמהרית, עברית – מעדיפות להריץ קטעים ביחד על הרפתקאות הלילה שעבר מאשר להזיז מדינות ממקום למקום תוך כדי גריפת גופות לקברי אחים. שאלה של טעם, תגידו. אנחנו מעדיפות להתעסק בשטויות: מה נכין לאכול מחר, ולאיזה בית-ספר עדיף לרשום את הילדים. פצצות מונחות, רשתות ריגול, טנקים ומזל"טים לא נורא מעניינים אותנו. והאמת? לא אוהבות הפגנות, עצומות, וקרבות עם שוטרי מג"ב לאורך הגועל נפש הזה שנקרא "חומת ההפרדה". אם כל הגנרלים מסביב היו שותקים סוף-סוף, היינו בשמחה רק מחליפות כל היום פיז'מות בשמלות מצויצות וסרבלים במכנסי התעמלות וורודות. אך כל עוד לא תאפשרו לנו לצאת לחופשה ביחד, פלסטיניות ויהודיות, באחד הרבעים היפהפיים של ביירות ששופצה לאחר מלחמת לבנון הישראלית הראשונה (לפני שהחרבתם אותה בשנייה), אנחנו נמשיך לעשות את מה שאנחנו יודעות הכי טוב – להיות חברות זו לזו במאבק שלנו לחיים ביחד. כי לנו אין רובים ואנחנו גם לא רוצות כאלו. כל מה שיש לנו, זה את הסולידאריות שלנו, את החוויות המשותפות שלנו ואת הניסיון שלנו בהקמת מוסדות פוליטיים המבוססים על כבוד הדדי ושוויון בין שונות. והדרך עוד ארוכה, אנחנו יודעות, ולא קל ללכת בה. לשיר ביחד ולשמור על כל הצבעים והגוונים חופשיים ובוהקים באותה מידה זה לא פשוט. כי שלוליות הדם שמותירים מטוסי הקרב שאתם מאווררים בימי חג ומועד לא משכיחות מאיתנו את הבירוקרטיה של הדיכוי שאתם מפרנסים כאן בשאר ימות השבוע. אבל עד שתכניסו בחזרה את כלי המלחמה שלכם לארונות המתים האפלים בהם אתם מאכסנים אותם, רק רצינו שתדעו, שגם כשהתותחים רועמים הזברות לא שותקות.

מוקדש באהבה לכל הניצודות והניצודים באזורנו, לכל האסירים והאסירות, וגם לאלו שרק שבויים במדים המפוספסים של הזהות האתנו-דתית-לאומית שלהם

* לין חלוזין-דברת נשים נגד מלחמה.

1. אלדר, עקיבא. "כך נפלנו במלכודת האיראנית", הארץ, 20.7.06, http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/740576.html
2. מקורות יודעי-דבר מספרים שכרמון עוסק כבר שנים בלחשנות סוסים, עוד הרבה לפני הקמת ממר"י. בין היתר הוא שימש כיועצו של בגין, ובאופן כללי הוא מזוהה בישראל כאיש ליכוד. מובן מאליו, שאם פרץ הוא שר הביטחון של אולמרט, האבחנה הזו חסרת משמעות. למעשה, מסורת ארוכה של ממשלות אחדות בין מפלגות "ליכוד" ו"עבודה" כבר הפכה אותה מזמן למיותרת, כפי שנראה גם בהמשך.
3. ר' למשל:Curtiss H. Richard, Special to Arab News, "The Secret Life of Meyrav Wurmser", Al-Jazeerah.info. opinions, 30.5.0, http://www.aljazeerah.info/Opinion%20editorials/2003%20Opinion%20Editorials/May/30%20o/The%20Secret%20Life%20of20Meyrav%20Wurmser.htm
4. Dr. Bakhtiar, Abbas, "Why the United States Invaded Iraq and is NowThinking About Invading Iran", Mid-East Realities, 12.5.2006,http://www.middleeast.org/print.cgi?category=Magazine&year=2006&month=5&num=1424
5. המאמר במלואו התפרסם באחד המכונים החשובים של הניאו-קונס, ה- American Enterprise Institute, (AIE).צ'ייני בעצמו היה חבר הוועד המנהל של הדבר הזה,ולמיטב ידיעתם של המומחים, אשתו עדיין מייצגת אותו שם בכבוד.Perle, Richard. "Why Did Bush Blink on Iran? (Ask Condi)", AEI. A version of this article appeared in the Washington Post on June 25, 2006.
6. רובינשטיין, דני. "מה גרם להפסקת הפיגועים?", הארץ, 13.6.04, אתר וואלה:http://news.walla.co.il/?w=//556121
7. זברות שממש מתעניינות בהלכי הרוח האופנתיים ביותר בסוואנה-אוכלת-יושביה, תוכלנה להתעדכן ב: http://memri.org/bin/latestnews.cgi?ID=IA28806
8. ר': http://www.bp.com/sectiongenericarticle.do?categoryId=9009486&contentId=7017968
9. שירות הארץ, "ארה"ב מאיצה משלוח פצצות "חכמות" לבקשת ישראל", הארץ, 22.7.06, http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/741390.html

תנו לצה”ל ממשלה / יאלי השש

שישי, יולי 21st, 2006

יאלי השש חושבת שמערכת הביטחון כולה מתנהלת כאילו היא מאויימת מדבר מרכזי אחד – שחלילה יתחילו שיחות בין ישראל לאויביה כאילו לא די היה ב-18 שנות לחימה עקובות מדם בלבנון, כאילו לא נקעה נפשנו מתפקיד הכובשים בערי הפלסטינים בעזה ובגדה, עומדת להקת גנרלים (וגנרלים בדימוס) וקוראת "להכנס באמ-אמא שלהם", ולהראות להם "באבו-אבוהם".

פעם סיפרה לי חברה שהיתה מאבחנת פסיכוטכנית בצבא, שאחת הדרכים לראות אם חייל כשיר לתפקידים מבצעיים היא לבחון את המזג שלו. "מה תעשה אם מישהו יקלל את אמא שלך?" נהגה לשאול את מרואייניה הצעירים. די היה בשאלה הזאת כדי לפסול את אותם חמי מזג שלא יכלו לשאת אפילו את המחשבה ונעמדו שטופי זעם והבטיחו "לקרוע" את המקללים.

משהו באבחונים הפסיכוטכניים האלה לא עבד. החיזבאללה קילל את אמא של צה"ל ואנחנו כבר מבטיחים להחריב את לבנון. כאילו שכביש שבור ומערכת חשמל קורסת מפריעים לאיזושהי קטיושה לעוף אל המרחב הישראלי. כאילו שאם זה יפריע לקטיושה ביום שני, אז ביום רביעי היא לא תמצא דרך. לא צריך להיות אסטרטג מבריק כדי להבין ששיתוף פעולה אמיתי עם ממשלת לבנון היה משיג תוצאות יותר טובות, ולטווח ארוך יותר מאשר הפיכת אוכלוסיות שלמות בלבנון לעוינות לדורות לישראל. אלא אם כן התוכנית הכללית היא השמדה טוטאלית של לבנון ואזרחיה, או השמדה עצמית של ישראל, אז לבנון וישראל עתידות להיות שכנות עוד שנים רבות. דווקא נסיגת סוריה מלבנון היתה צריכה לאותת לנו להשקיע את כל מרצנו בקשירת יחסים עם שכנתנו הצפונית, שבירתה מייחלת לרווחה שהשלום מביא איתו; שהשגשוג הכלכלי שלה היה כל השקט הבטחוני שהיינו צריכים.

במקום זאת מבקשים מאיתנו, מהעורף, לגבות את הטירוף הזה בנשימה ארוכה, ואם למי מאיתנו נותרו כמה תאי זיכרון אז אנחנו יודעים שנשימה ארוכה זה לפחות 18 שנה, וגם אז יאשימו אותנו אותם גנרלים מזדקנים ורפי שכל ברפיון רוח, כי כבר קצנו בחיי החרב וביקשנו מעט שלום. אז לפני שמאשימים אותנו ברפיון רוח – אני מבקשת לדעת אילו ערוצים מדיניים התנהלו בין ממשלת ישראל לממשלת לבנון במטרה להסיר את האיום של החיזבאללה מהגבול עם ישראל? מה דרשה ממשלת ישראל, וכיצד הגיבה ממשלת לבנון? מי השתתף בשיחות, אם היו כאלה כלל, מטעמנו? ואם היו שיחות כאלה, מדוע הן נכשלו?

מערכת הביטחון כולה מתנהלת כאילו היא מאויימת מדבר מרכזי אחד – שחלילה יתחילו שיחות בין ישראל לאויביה. שלום קר עם מצרים כבר יש – תארו לכם גם שלום עם לבנון, וחלילה שקט בזירה הפלסטינית – וישראל כבר לא תצטרך להתנהל על ידי לובשי מדים.

ראש הממשלה ושר הבטחון, כך דיווחו בחדשות, נותנים לצה"ל יד חופשית. האם עלינו לתרגם שצה"ל לקח לעצמו את המושכות והממשלה חסרת אונים למולו? את מי צה"ל בדיוק כובש בשעות אלה? את לבנון או את ישראל?

הכותבת היא תושבת חיפה וחברה בקואליצית נשים לשלום

פורסם בוואלה חדשות, 2006-07-21 05:57

מיליטריזם – מתים מזה / שני ורנר

חמישי, יולי 20th, 2006

במדינה מתוקנת היו מעיפים את הרמטכ"ל אחרי חטיפה של שלושה חיילים מתחת לאף תוך שבוע. אצלנו נותנים לרמטכ"ל להמשיך ולנווט אותנו עמוק לגבול סוריה, וזכר לחטופים.. אין

ידיעות אחרונות, 2006-07-20 04:51

מכתב למערכת ידיעות אחרונות:

"לכתוש" "לקצוץ" "לחסל" "להשמיד".. לא, זו לא "שירת הסטיקר". זו השפה היחידה הנשמעת בארץ בשבוע החולף. וכשהשפה עצמה לובשת מדים אין סיכוי לשיח אזרחי ואין מרחב לפתרונות לא-צבאיים. הגנרלים קודם עושים, ורק אחר כך מביאים את התכניות לאישור הממשלה. אחרי הכול, היה להם ממי ללמוד. גם בגין לא-בדיוק-ידע מה 'מבשל' לו שרון ב-82', עד שכבר היה מאוחר מדי.

במדינה מתוקנת היו מדיחים את הרמטכ"ל מיד אחרי הפאשלה הראשונה של חטיפת גלעד שליט. אחרי הכול, אומרים לנו שהיו ידיעות על מנהרות באזור כרם-שלום והיו התרעות בנות-שבוע על חטיפת חייל. במדינה מתוקנת היו מעיפים את הרמטכ"ל אחרי חטיפה של שלושה חיילים מתחת לאף תוך שבוע. אצלנו נותנים לרמטכ"ל להמשיך ולנווט אותנו עמוק לגבול סוריה, וזכר לחטופים.. אין. ושקט בצפון? גם אין. מה יש? הבטחות עמומות, בלי תאריך-יעד, בלי מטרות ברורות ועם אמירות מעורפלות כמו 'חיסול התשתית המבצעית של חזבאללה'. במה בדיוק מדובר – במוצבים? בונים אותם חזרה תוך שבועיים. במפקדות? עדיין יישארו להם חשבונות בנק בשוויץ. בתחמושת? הרי הם מקבלים ציוד ואספקה מסוריה ומאיראן כל הזמן. אז מה, אנחנו מתכוונים להיכנס למלחמה כוללת עם סוריה ואיראן? גם ארצות-הברית חשבה שהיא תעשה 'זבנג וגמרנו' באפגניסטן ובעיראק, ובמקום זה איומי הטרור רק מתפשטים בעולם כולו, והמזה"ת בוער…

ככה זה כשהמיליטריזם חוגג. הגנרלים מתקדמים בזכות הטרור, והטרור – בזכות הגנרלים. במדינה שלנו מדברים על הדחת הנשיא, אבל אף אחד לא מעז לגעת ברמטכ"ל. לא מאז 73'. וכבר שלושה עשורים שהגנרלים משתמשים בלבנון, עזה וג'נין בתור קרש קפיצה. מחר הם יפשטו מדים ויכנסו מיד לכנסת ולממשלה בלי תקופת צינון, ובעוד עשור נחצה שוב את הליטני לתוך אסון הומניטרי, צבאי ומדיני, כשהם יגבו את הרמטכ"ל התורן, וחוזר חלילה, וחס וחלילה.

שני ורנר, ירושלים, פעילה בקואליציית נשים לשלום


Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(): Failed opening 'footer1.php' for inclusion (include_path='.:/usr/local/php56/lib/php') in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89