Posts Tagged ‘ביטחון אזרחי’

זהות מינית/מגדרית וביטחון – נתונים חדשים

שישי, נובמבר 27th, 2015

שאלון מיוחד במסגרת מדד הבטחון של נשים חושף נתונים חדשים על תחושת הבטחון של נשים לטב"קיות בישראל של 2015

ישראל נתפסת כחוף מבטחים לקהילה הלהטב”קית (לסביות, הומואים, טרנסג’נדרים, ביסקסואלים וקווירים). פיגועים כגון זה שהתרחש במצעד הגאווה בירושלים ביולי 2015 זוכים ליחס מבטל, כאירועים חריגים שאירעו בשל “עשבים שוטים”. הנחה מקובלת נוספת היא כי אלימות ותקיפות הומופוביות מכוונות יותר כלפי הומואים מאשר כלפי נשים לטב”קיות.

שאלתנו היא: כמה בטוח הוא חוף מבטחים זה עבור נשים לטב”קיות? האם נשים לטב”קיות חשות בטוחות במרחב הציבורי בישראל?

אנו, במדד הביטחון של נשים (קואליציה של שישה ארגונים פמיניסטים – נשים נגד אלימות, קואליציית נשים לשלום, אשה לאשה, אסוואת, פרופיל חדש וכאין) החלטנו לערוך מחקר הנוגע לבטחונן של נשים לסביות, ביסקסואליות, טרנסג’נדריות וקוויריות בישראל

הפגנה לא לתכנית פראוור

שני, אוקטובר 3rd, 2011

ועדת ההיגוי העליונה לערביי הנגב

הפגנה ושביתה כללית

הפגנת ה – 6 לאוקטובר

לא לתכנית פראוור

יום חמישי,6.10.2011 11:00 בבוקר

"מול הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב", באר שבע

 הסעות יצאו מתל אביב (9:00 רכבת מרכז מסוף אל על) וירושלים (9:00 גן הפעמון)לפרטים והרשמה מראש: מומתאז – 0507701118, אילן – 0542895000

משפט קורי: סיכום ביניים | חדוה ישכר

חמישי, יולי 14th, 2011

ביום ראשון 10 ביולי הסתיים שלב חקירת העדים במשפט האזרחי שמנהלת משפחת קורי נגד מדינת ישראל. המדינה נתבעת על ידי המשפחה להכיר באחריותה ובאחריות הצבא להריגת בתם, רייצ'ל קורי, פעילת שלום וזכויות אדם.

רייצ'ל קורי, ילידת אולימפיה שבמדינת וושינגטון, ארצות הברית, היתה בת 23 כאשר נהרגה באזור רפיח שברצועת עזה ב-16 במרץ 2003, בעת שהיא וכמה מחבריה בתנועת סולידריות בינלאומית (ISM) ניסו למנוע הריסת בית פלסטיני. למחרת האירוע הקטלני הבטיח ראש הממשלה אז, אריאל שרון, לנשיא ג'ורג' וו בוש לחקור באופן מלא ובשקיפות את הפרשה, ולמסור את ממצאי החקירה לידי הממשל ולמשפחה. הבטחתו לא קויימה, והמדינה הסתפקה בחקירת המשטרה הצבאית שבוצעה בחלקה על ידי חיילים בשירות סדיר שהיו חסרי ניסיון או מעמד מתאים לתחקור אמיץ ועצמאי.

חקירת מצ"ח הסירה כל אחריות ממפעילי הדחפור הצבאי בטענה שהם לא יכלו לראות את ריי'צל קורי. לפי עדויות אחרות של מי שנכחו במקום קורי, שלבשה ג'קט כתום זוהר, בלטה בשטח, כפי שאפשר לראות בתצלומים שצולמו על ידי חבריה זמן קצר לפני שנהרגה. איש מן האחראים הישירים או העקיפים למותה של קורי לא הועמד לדין; נתיחת הגופה בוצעה ללא נוכחות משקיף אמריקאי כפי שהובטח למשפחה, וממצאיה המלאים לא פורסמו. דו"ח המשטרה הצבאית נמסר לעיונם של פקידי ממשל אחדים ולמשפחה בלבד, אך הממצאים המלאים לא הועברו לממשלת ארה"ב כפי שהובטח והתיק נסגר. בעצת אנשי ממשל החליטה המשפחה לפנות לערכאות משפטיות בישראל, וב-2005 הוגשה בשמה תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי בחיפה על ידי עו"ד חוסיין אבו חוסיין. כחמש שנים לאחר מכן, ב-10 במרץ 2010, נפתח המשפט באולמו של השופט עודד גרשון.

בכתב התביעה מואשמים המדינה וצבאה בהריגה מכוונת של רייצ'ל קורי תוך הפרה של זכויות יסוד לחיים, לכבוד האדם ולחרותו, המעוגנות הן בחקיקה הישראלית והן בחקיקה הבינלאומית. החיילים ומפקדיהם שהיו מעורבים בהפעלת הדחפור הצבאי מואשמים ברשלנות פושעת, בשל אי זהירותם ובגלל התעלמותם מנוכחותם בשטח של אזרחים בלתי אלימים ולא חמושים. בכך אף הם הפרו את התחייבויות המדינה לחוק הישראלי ולחוק הבינלאומי.

תגובת הפרקליטות לכתב האישום מציינת כי למדינה מוקנית חסינות פני תביעה היות שפעילות צבאית בשטחים הכבושים, ובכללם אותה הפעילות שבה נהרגה  קורי, היא בבחינת "פעולת מלחמה" שבוצעה במהלך סכסוך מזויין באזור צבאי סגור. כיוון שכך, המדינה פטורה מאחריות, אף אם נעשה שימוש מוגזם ובלתי מידתי בכוח. ועוד טוענת ההגנה, כי החוק הישראלי משחרר את החיילים שהיו מעורבים ישירות בפגיעה מאחריותם לנעשה, מפני שהם פעלו במסגרת "פעולה מדינתית". לטענת המדינה, רייצ'ל קורי לא נדרסה על ידי דחפור; מותה נגרם מפגיעות עפר ושברי אבנים שנפלו עליה במהלך פעילות הדחפור שנהגו לא ראה אותה. קורי ואקטיביסטים אחרים בתנועת סולידריות בינלאומית מואשמים, בעקבות מסקנות התחקיר הצבאי, בהתנהגות מסוכנת ובהתעלמות מודעת מאזהרות הצבא. נטען, כי בסירובם לפנות את השטח הם סיכנו את עצמם בכוונה, וכי זו הסיבה העיקרית ל"תוצאה הטרגית של האירוע הזה".

העד האחרון

לאחר 16 דיונים שהתקיימו בשנה וחצי האחרונות ושבהם נחקרו 22 עדים על תצהיריהם, הסתיים השלב הראשון והעיקרי במשפט, שהתנהל מרבית הזמן בשוליה הרחוקים של תשומת הלב התקשורתית והציבורית בארץ. לכן, מראה הצלמים שגדשו את האולם לפני פתיחת הדיון, והצפיפות הבלתי רגילה על שני ספסלי העץ המיועדים לצופים, הדגישו את החשיבות שיוחסה על ידי כל הצדדים להופעתו של העד האחרון, אל"מ (מיל.) פנחס (פינקי) זוארץ, במשפט.

זוארץ פיקד על החטיבה הדרומית באוגדת עזה בשנים 2002 – 2004, והוא הקצין הבכיר ביותר שנשא באחריות פיקודית מבצעית בעת שרייצ'ל קורי נהרגה, שזומן למשפט. כיום הוא מכהן בתפקיד בכיר בארגון היהודי-אמריקאי 'ידידי כוחות הביטחון של ישראל' (FIDA).

מול פנחס זוארץ, שהתיישב בכסא העדים, התייצב עו"ד חוסיין אבו חוסיין בתפקיד החוקר. הקהל, כמו מקהלה יוונית, הגיב ברחש של הכרה בחד-פעמיותה של הסצינה המשפטית שהוצגה לפניו, ובסמליותה המפורשת.

זוארץ לא הצניע את מודעתו למעמדו המיוחד כעד הגנה מטעם המדינה במשפט המתנהל נגדה. כקצין בכיר שכף רגלו נקטעה מפגיעת מטען חבלה בעת מילוי תפקידו ברצועת עזה, הוא יכול לסמוך על חיבוקו החם של הקונצנזוס. ואם בתחילת הדיון ניכרה בו מתיחות קלה, ותשובותיו שנאמרו כמעט בלחישה היו קצרות וחד-הברתיות, הרי שבחלוף הזמן הוא התרווח בכסאו והרחיב את תשובותיו, במיוחד כאשר פירט את אמצעי הלחימה המגוונים שהופעלו נגד החיילים על ידי ה'גרילה' בציר פילדלפי. הסבריו כוונו לאוזנו של השופט, ועל שאלותיו של עו"ד אבו חוסיין, בעיקר על אלו שעסקו בעניינים צבאיים ונוסחו במונחים צה"ליים, ענה זוארץ בחצי פה והוסיף מפעם לפעם הערות כגון אלו:

-"לא יודע באיזו שכונה אתה חי";

– "לא יודע אם היית במלחמה";

– "אתה לא יודע על מה אתה מדבר";

– "אם היית מבין מה זה אזור לחימה שיורים בו ואנשים נפגעים…";

ובתגובה להערתו של עו"ד אבו חוסיין שבתורת הלחימה של הצבא אין התייחסות לאזרחים הנמצאים בשטח, ענה זוארץ: "מי אתה שתקבע איך אנחנו מתנהלים?" ובהמשך, כאשר עו"ד אבו חוסיין חזר ושאל מדוע לא הופסקה פעולת הדחפורים כאשר היה ברור שאזרחים נמצאים בשטח הפעולה, ענה זוארץ שלפי התפיסה הזאת פעילים יוכלו לעצור את הצבא מלמלא את משימותיו, וכי הצבא לא יכול להרשות לעצמו תקדים מסוג זה.

עו"ד אבו חוסיין: ואם יש תקדים כזה ונמצא שוטה או מופרע נפש שנכנס לתחום, יורים בו?

זוארץ פונה אל השופט: במקרה הספציפי הזה הניסיון של גדוד הסיור המדברי  נתן להם את היכולת לדעת מתי מדובר בשוטה ומתי במחבל. האירוע הזה (הריגת רייצ'ל קורי) היה תאונה שנגרמה עקב רשלנות של מי שהביאה את עצמה לשטח מלחמה, ולא של אנשי הצבא. הבעיה היא לא הכלים אלא האנשים שמחליטים להיכנס לשטח מלחמה.

וכשהוא פונה לעו"ד אבו חוסיין אמר זוארץ: "אין לך מה להיכנס לזה כי אתה לא מבין בזה";

ולאחר מכן: "איזה סמכות יש לך להגיד דבר כזה, עברת הכשרה צבאית?"

ואז: "אתה לא יודע על מה אתה מדבר. אם היית מבין מה זה אזור לחימה שיורים בו ואנשים נפגעים".

גם סמכויות אזרחיות אחרות נשללו על הסף על ידי זוארץ. לשאלתו של אבו חוסיין כמה בני אדם נהרגו בתחום אחריותו מכניסתו לתפקיד במרץ 2002 עד מרץ 2003, ענה זוארץ כי נהרגו 14 אנשים "בלתי מעורבים" וארבעה חיילים.

אבו חוסיין: ואם אומר לך שנהרגו 101 פלסטינים, מתוכם 42 ילדים בני 10 עד 18?

זוארץ: מי אומר את זה?

אבו חוסיין: זה לפי נתוני 'בצלם'.

זוארץ: "מי זה בצלם, בכלל? הם חד-צדדיים לחלוטין. אני לא מקבל את הנתונים שלהם".

זוארץ לא נכח בשטח בעת שקורי נהרגה, ומי שנשא באחריות להתנהלות הצבא בעת האירוע היה הסמג"ד ר' (ואולי ש'). רק זמן קצר לאחר מכן, בסביבות השעה חמש אחרי הצהריים, קיבל זוארץ את הידיעה והגיע לשטח. עם הגיעו הוא תיחקר את מפעילי הדחפורים וחיילים נוספים וקבע שלא היה כל דופי בהתנהגות החיילים.

עו"ד הדין אבו חוסיין ביקש לדעת מה שמע זוארץ ממפעיל הדחפור על נסיבות מותה של קורי, אך עו"ד אירית קלמן-ברום מפרקליטות המדינה הזדרזה להזכיר כי התחקיר סודי ולכן אסור לדבר עליו במשפט. לאחר התדיינות קצרה בין הפרקליטים התקבלה הכרעת השופט כי מותר לזוארץ לחזור על מה שכתב בתצהירו אך לא על התחקיר שביצע מיד אחרי האירוע.

"ממה שנאמר לך על פי זכרונך ולפי תצהירך", חזר עו"ד אבו חוסיין ושאל, "ממה נהרגה רייצ'ל קורי?"

זוארץ: "הבנתי מן התחקיר שהדחפור דחף כף והזיז עמוד בטון שפגע בה".

אבו חוסיין: "היכן נמצאה גופתה, לפני עמוד הבטון או אחריו?"

זוארץ: "הבנתי מן המפעילים שהעמוד והעפר פגעו בה".

עו"ד קלמן-ברום מזדעקת: "זה לא רלוונטי מה שהוא זוכר עכשיו לגבי פרטי התחקיר שנערך לפני 7 שנים. הוא לא היה במקום ולא אמור להעיד על מה ששמע מאחרים".

אבו חוסיין: "חשוב לנו לדעת איזו גרסה שמע העד ממפעיל הדחפור על נסיבות ההריגה".

השופט, עודד גרשון, מחליט שהעד יעיד על פי מה שהוא זוכר ולא על פי התחקיר.

אבו חוסיין: "מה שמעת מפי מפעיל הדחפור?"

זוארץ: "לא זוכר".

אבו חוסיין: "איפה היתה הגופה?"

זוארץ: "לא זוכר".

חרף העובדה שהשטח שבו פעלו הדחפורים הוצג על ידי ההגנה ועדיה כאזור מלחמה מסוכן שבו "אין מקום לאזרחים", פעילי תנועת סולידריות בינלאומית (ISM), ובכללם רייצ'ל קורי, שהו בו לפני שהדחפורים הופעלו ובזמן הפעולה. עו"ד אבו חוסיין ציין שאף על פי שהפעילים נתפסו כפרובוקטורים שהתכוונו להפריע לפעולת הצבא, לא נרשם אף לא מקרה אחד של מעצר פעילים ברצועת עזה בתקופה הנדונה ושום פעיל לא הועמד למשפט. זוארץ ענה לו כי "המשימה של מעצר זרים לא שווה את המחיר בחיי חיילים". לטענתו, חלקם נוצלו באופן ציני על ידי הגרילה הפלסטינית. הוא לא ידע לציין איזה ארגון פלסטיני ארח את פעילי סולידריות, אך אמר "…בוודאות שארגון מחבלים סייע לה (לרייצ'ל קורי) להיות שם ורצה שהיא תבצע פרובוקציות ושלח אותה לחזית". למיטב זכרונו לא ניתנה הוראה לשטח בתים פלסטיניים כטענת הפעילים, ומשימת הדחפורים היתה חישוף פני השטח במטרה להגן על החיילים ממנהרות התופת. יחד עם זאת, "…במקומות שהיתה סכנה לחיילים נהרסו בתים תוך כדי לחימה".

"ברמת העיקרון", זוארץ הוסיף, "בן אדם שמגיע לציר דמו מותר. מי שמסתובב שם, על פי ההוראות, וככה הוריתי לחיילים, מותר להרוג אותו…הרג אזרחים זה מבחינתי תקלה חמורה בהחלט. אף על פי שהיא וחבריה היו צריכים להבין שהם לא צריכים להיות במקום הכי מסוכן שהיה קיים באותן שנים… מה שהתרחש היה 'אירוע רע'…לא היתה כוונה להרוג את המנוחה. עשינו את כל הפעולות כדי להימנע מחיכוך אתם. לא רוצים לפגוע באזרחים. כותרת בעיתון שצה"ל הרג אזרח היא רעה לתדמית הצבא. הבחור שנהג בדחפור שפגשתי אותו היה בשוק. הוא הוסיף כי הדחפור 'זז פעמיים, שלוש לאחור' כדי למנוע פגיעה (ברייצ'ל)".

זז אחרונית, אך לא עצר.

עו"ד אבו חוסיין: משקל הדחפור הוא כ-65 טון בעוד שרייצ'ל קורי שקלה 62 ק"ג. איזה איום נשקף ממנה לדחפור?

זוארץ: "היא לא היתה איום. היא היתה 'הפרעה' והכוח ניסה למנוע את ההפרעה. אילו היתה איום היו יורים בה. הגברת רצה למקום שאסור היה לה להיות בו. או שהיתה רשלנית או שהיתה תמימה…"

אבו חוסיין:"…או שרצתה למות".

זוארץ: "בדיוק. כשהגברת רואה D9 ולמרות זאת נמצאת באזור, אז אני לא יודע מה להגיד עליה. אתה תגיד לי".

עכשיו אנחנו מבינים

ובאמת, מה יש למדינה להגיד על הפעילים והפעילות של סולידריות בינלאומית, ועל מה היא מסתמכת בקביעותיה הנחרצות בדבר אופיים ומניעיהם? על כך שמענו מפי תת-אלוף (מיל.) רות ירון שעדותה נשמעה בבית המשפט ב-22 במאי. ירון, ששירתה בשנים 2002 עד 2005 כדוברת צה"ל, מתמחה כיום בנושאים מתחומי הביטחון הלאומי ומרצה עליהם. היא התבקשה על ידי הפרקליטות להגיש לבית המשפט חוות דעת בנוגע ל-ISM וזומנה לדיון המשפטי כעדה מומחית מטעם המדינה. לנוכח התנגדות התביעה קבע השופט שאין לראות בה מומחית לענייני  ארגוני הטרור.

בחוות הדעת שלה קבעה ירון כי תנועת סולידריות בינלאומית היא ארגון המצהיר על דבר אחד (קורא להתנגדות בלתי אלימה) ופועל בניגוד להצהרותיו (לא בוחל בפעולות אלימות. לדוגמה, כשחברים בארגון פרצו לחטיבת דובר צה"ל בבית סוקולוב בתל אביב במחאה על מות חברתם, או בהסתירם פעילי טרור). מקורות המידע שעליהם הסתמכה ירון היו אתר האינטרנט של ISM, חומר שהגיע "אלינו" על הדרכת הפעילים במחנות קיץ בארצות הברית, ובעיקר בסניף מישיגן; גורמי תקשורת עלומי שם שהעבירו לידיה מסמכים שונים, פרסום של המרכז למורשת המודיעין (מל"מ) הסוקר כ-15 מקרים שבהם פעילי התנועה הגנו על 'גורמי טרור' פלסטינים או הפריעו לפעילות הצבא, וכן הליגה נגד השמצה בארצות הברית

ו-NGO Monitor , ארגון ימני מוצהר העוקב אחרי פעילותם של ארגוני זכויות אדם החשודים בעיניו כשמאליים מדי או כפרו-פלסטינים.

ארגונים בינלאומיים בעלי מוניטין כמו Human Rights Watch, אמנסטי, כריסטיאן אייד ואוקספם, וכן ארגונים ישראלים כגון, הקרן החדשה לישראל התומכת בארגוני זכויות אדם, בצלם, עדאלה, שוברים שתיקה או קואליציית נשים לשלום נמצאים ברשימה הארוכה של ארגונים שמותקפים על ידיו, באיצטלה של תביעה לאחריותיות ושקיפות. הם מוצגים כעוכרי ישראל הפוגעים בדימוי המדינה בדעת הקהל העולמית. על רייצ'ל קורי כתבה ירון בחוות דעתה שהיא נמנתה על הצעירים ש"נפלו בשבי המניפולציות של ארגון שפעולותיו סותרות את הצהרותיו", ובתשובה לשאלת עו"ד אבו חוסיין הודתה כי לא קראה דבר מן הספרות העניפה שנכתבה על חייה של קורי ועל פעילותה, אף על פי שהיא מודעת לקיומם. מדוע? כיוון שהחומרים נכתבו על ידי חברי ISM המעידים על עצמם, ולפיכך הם בלתי מהימנים בעיניה. ירון, שבחרה להתעלם מן הרקע התרבותי והרעיוני שמצמיח אקטיביזם של "פעולה ישירה" והתגייסות בלתי תועלתנית לפעילות מצפונית, הרשתה לעצמה לקבוע בביטחון שתנועת ISM מסייעת ל'גורמי טרור' בשטחים ו"מפריעה לפעילות צבאית נגד טרור". ואמנם, לאחר האירוע שבו נהרגה רייצ'ל קורי איפיין הצבא את ISM כארגון 'שמתיימר' לפעול למען זכויות אדם והזהיר את העיתונאים מפניו.

האם זה היה הרגע שבו נבט הרעיון לרדיפתם של ארגונים לזכויות אדם ושל פעילים נגד הכיבוש ולפגיעה ממוקדת בלגיטימיות וביכולת הפעולה שלהם? במבט לאחור נראה שכך התחילה התדרדרותנו, שהיתה אז עדיין סמויה מתודעתנו, במדרון החלקלק. סכנתו, אנחנו יודעים, גברה ב-2009, לאחר המתקפה האכזרית על עזה, וכעת מתממשת תוכניתו הדרקונית בספר החוקים.

חשיבות המשפט היא בעצם קיומו

לקראת תום עדותו שנמשכה כחמש שעות נשאל זוארץ על ידי עו"ד אבו חוסיין אם יהיה מוכן להתנצל לפני המשפחה השכולה היושבת לפניו באולם. השופט גרשון הגיב מיד ואמר שאין מקום לבקשה, שהרי התנצלות תתפרש כאילו כבר נקבע בבית המשפט מי אשם. זוארץ, הכריע השופט, אינו האיש המוסמך להתנצל על מותו של מישהו כתוצאה מפעולה צבאית.

עו"ד אבו חוסיין לזוארץ: "האם הפקתם לקחים?"

זוארץ: "מכל אירוע השתדלנו ללמוד, במיוחד מאירוע כזה שהיתה נפגעת גם אם לא במדי צה"ל".

אבו חוסיין: "בנוגע לכניסת זרים הפקתם לקחים?"

זוארץ: "הלקח הוא למנוע את כניסתם. אתה יכול לקרוא בכל העיתונים של היום איך מדינת ישראל לא אפשרה את כניסת הזרים לשטחה. זו לא החלטה שלי, זה משהו שאני לא יכול לקבוע".

אבו חוסיין: "כמה בתים נהרסו ברפיח?"

זוארץ: "עשרות רבות".

אבו חוסיין: "17 אלף, זה סביר?"

זוארץ: "שוב הבצלם הזה? איך זה קשור לאירוע?"

השופט גרשון: "זה לא רלוונטי לענייננו".

זוארץ: בין לפגוע באנשים לפגיעה בנדל"ן בחרתי לפגוע בנדל"ן.

בית המשפט לא התיר לעו"ד אבו חוסיין להציג את אירוע ההריגה בהקשר הרחב יותר של הריסת הבתים ברפיח, אותם הבתים שפעילי ISM ביקשו להגן עליהם בגופם. לנוכח התנגדותה הנחרצת של ההגנה החליט השופט שהעדות תתמקד אך ורק באירוע עצמו. וכך הסתיימה בחטף חקירתו הארוכה של העד האחרון.

דבריו של אביה של רייצ'ל, קרייג קורי, במסיבת העיתונאים שהתקיימה למחרת,  ביטאו תסכול מתמשך מן הנושא העיקרי שליווה את המשפט לכל אורכו ושעליו חזר גם זוארץ בעדותו: "באזור מלחמה אין אזרחים". קורי התלונן על כך שסרט וידאו שצולם במצלמות האבטחה הצבאיות הממוקמות בשטח שבו נהרגה רייצ'ל מראה דמויות בלבוש אזרחי שנעות בו הלוך ושוב. הסרטון, הוא אמר, מראה את המקום בזמן שקדם לאירוע שבו נהרגה רייצ'ל ובזמן שלאחריו. רגע האירוע חסר. לדבריו, סרטון באיכות טובה בהרבה שנמצא בידי הצבא לא הוצג במשפט. סינדי קורי, האם השכולה, אמרה שהבחירה במשפט אזרחי היתה האפשרות היחידה לדרוש מן המדינה אחריותיות וצדק. אולם, הוסיפה האם, "לרוע המזל, לאחר יותר משנה של שמיעת עדויות, אנחנו נמצאים ברגע זה במקום דומה למדי למקום שממנו התחלנו: ניצבים לפני קיר של נציגים רשמיים ישראלים הנחושים להגן על המדינה בכל מחיר, כולל על חשבון האמת".

סינדי קורי מדייקת בניתוח המצב ואכזבתה מובנת בהחלט. אולם המקום שבו היא ומשפחתה עומדים כעת שונה במובנים רבים וחשובים מן המקום שממנו הם יצאו למאבק המשפטי. באמצעות המשפט הם הצליחו לדובב עדים, לתחקר מומחים ולתת פומביות למידע שהוסתר מן העין הציבורית. משפחת קורי, שאסונה קטע באחת את שגרת חייה ומאז היא מקדישה את חייה המשותפים לחקר האמת בפרשה ולהפצת מורשת הבת והאחות, בנתה סביבה קהילה תומכת שמלווה אותה בארץ ובארצות הברית ומחזקת את ידיה. לכן, גם אם לעולם לא נדע בוודאות איך נהרגה רייצ'ל קורי, ובלי קשר לשורה האחרונה בפסק הדין או לפיצוי הכספי שהמשפחה תקבל – אם תקבל – חשיבותו של משפט קורי נגד מדינת ישראל וצבאה, שהפך לוועדת חקירה מטעם המשפחה, היא בעצם קיומו. ובמשמעותו הזאת הוא יישמר בזכרוננו.

הכרעת הדין צפויה להינתן על ידי השופט עודד גרשון בבית המשפט המחוזי בחיפה ב-23 באפריל 2012.

יום האדמה צוין ביפו בצל התרחבות סכנת הגירוש

שני, אפריל 4th, 2011


כ- 650 תביעות פינוי והריסה מתנהלות כנגד תושבי יפו. מרביתן נוגעות לתושבים פלסטינים. תושבי העיר דורשים הפסקת האפליה והנישול, ופתרון מהיר למצוקת הדיור.

תושבי ותושבות יפו בשיתוף קואליציה רחבה של ארגונים ערבים ויהודים צעדו ברחובות העיר ביום שבת (2/4) לציון יום האדמה ה-35.

האירוע, תחת הכותרת "יפו בסכנה" התקיים לאחר שורה של הפגנות יום האדמה, בין היתר בלוד, בעראבה ובאל-עראקיב – הכפר הבלתי מוכר שנהרס 21 פעמים מאז חודש יולי, והפך לסמל למאבק כנגד גזל האדמות. יום האדמה חדל להיות זיכרון היסטורי בלבד והפך למציאות יומיומית של מאבק בהריסות בתים ובניסיון המתמשך לסילוק התושבים הערבים והחלפתם ביהודים בערים מעורבות רבות בהן יפו, לוד, רמלה, וירושלים. מארגנות ההפגנה קראו להפסקת מדיניות הנישול והגירוש המכוונת המיושמת על ידי הממשלה, מאל-עראקיב בדרום ועד צפת בצפון.


מצוקת הדיור ביפו מאיימת על התושבים. רשות הפיתוח עמידר מנהלת כיום כ-500 תביעות פינוי והריסה ביפו. מרבית התביעות  מתנהלות נגד תושבים פלסטינים. חברת חלמיש מנהלת מעל 300 תיקי פינוי באזור תל אביב – מתוכם יותר ממחצית ביפו. תושבי ותושבות יפו קראו למשרד השיכון ליישם את ההסכם לבניית 400 יחידות דיור לתושבים הערבים ביפו שנחתם איתם ב-1996.

אילת מעוז, רכזת קואליציית נשים לשלום ותושבת יפו: "בעבר ציין יום האדמה אירועים בודדים של הפקעת אדמות ואולם לאורך השנים השתכללו השיטות של המדינה עד שהפקעת אדמות והריסות בתים הפכו למציאות יומית. כנשים בארגון שטח אנחנו עובדות עם נשים רבות בלוד, רמלה, אל עראקיב ומקומות אחרים, שהן ומשפחתן חיים בחרדת גירוש וחווים מדי יום את מדיניות האפרטהייד של ממשלת ישראל. בדיוק כמו הגזענות הממוסדת בדרום אפריקה כך גם הגזענות הממוסדת בישראל סופה ליפול".

סמי אבו שחאדה, יו"ר הנהלת דארנא- הועדה העממית ביפו: "מצוקת הדיור ביפו רק הולכת ומחריפה בשנים האחרונות. תוצאות המדיניות של מינהל מקרקעי ישראל , משרד השיכון ועיריית ת"א – יפו יהיו הרסניות ליפו בכלל ולאוכלוסייה הערבית ביפו בפרט. במבחן התוצאה מה שקורה ביפו הוא טרנספר כלכלי .משמעות המילים הריסת בתים ופינויים ביפו היא הריסת חייהם של אלפי ערבים תושבי המקום .בנייתה של התנחלות בליבה של שכונת עג'מי באזור שבו רוב ערבי גדול מהוה פצצת זמן מתקתקת . המתנחלים הדוגלים בהפרדה בין יהודים לערבים כדרך חיים אינם יכולים לחיות בערים מעורבות בלי להוביל את כולנו לאסון" .

הארגונים השותפים: במקום – מתכננים למען זכויות תכנון, דארנא- הוועדה העממית להגנה על הזכות לאדמה ולדיור ביפו, האגודה האורתודוקסית לצדקה ביפו, האגודה לזכויות האזרח בישראל, המועצה האיסלמית, התחברות – تـــرابـــط (תראבוט), התנועה האסלאמית פלג דרום, התנועה האסלאמית פלג צפון, סולדריות שיח ג'ראח, קואליציית נשים לשלום, ראביטה – האגודה למען ערביי יפו, רופאים לזכויות אדם, תנועת הצעירים היפואים.

נאבקות על הבית, יוצאות לרחוב

רביעי, מרץ 9th, 2011

כמו גבר מכה, הפעולות של המדינה בהריסות בתים מכוונת להשפיל ולהטיל מורא. כשנשים במצב הזה בוחרות להיאבק, סוכני האלימות של המדינה שוב לא יכולים לדכא אותן. המכות והמעצרים הופכים לאותות הכבוד שלנו.

דורית ארגו, פעילה בתנועת סולידריות. פורסם במקור באתר סולידריות

מוקדש באהבה לילדות משפחת אבו עיד.

אני מודה לכן על הזכות שניתנה לי היום להביע סולידריות עם נשים אמיצות, שהבינו שכדי להיאבק על הבית צריך לצאת לרחוב.
בית הוא לא רק המרחב הפרטי שלנו. הוא לא רק ארבעת הקירות שביניהם אנחנו מגדלות משפחה. בית הוא השייכות שלנו לקהילה, לחברה ולמקום. כשמדינת ישראל רומסת את זכות היסוד לקורת גג היא לא רק מסכנת נשים ומשפחות, היא גם מנסה לפורר מבנים חברתיים וקשר לעבר.

דרך הפעילות שלי בשנה האחרונה לקחתי חלק במאבקים רבים נגד הריסות ופינוי בתים, והתמונה שמצטיירת היא ברורה. אין הריסה או פינוי שעומדים לבדם. מדובר בפרויקט לאומי של נישול מכוון, שמושתת על אידאולוגיה גזענית. בפועל הוא מתבטא בלמעלה מ-80 אחוזים של צווי הריסה לבנייה פלסטינית ברמלה, בלוד, בהריסה חוזרת ונשנית של אלערקיב, בהתנחלות במזרח ירושלים, בצווי הפינוי לדיירי הדיור הציבורי ביפו – למעשה כמעט בכל מקום בו מתגוררת אוכלוסיה פלסטינית או אוכלוסיה ענייה מאוד.

Women's day protest, Lod, Israel, 8/3/2011.

כמו גבר מכה, הפעולות של המדינה בהריסות בתים מכוונת להשפיל ולהטיל מורא. כשנשים במצב הזה בוחרות להיאבק, סוכני האלימות של המדינה שוב לא יכולים לדכא אותן. המכות והמעצרים הופכים לאותות הכבוד שלנו. אני רוצה להקריא לכן ציטוט של אקדמאית שחורה מדרום אפריקה מזמן שיא המאבק נגד האפרטהייד שם. היא מספרת: “במו עיני ראיתי על רצפת החצר של תחנת המשטרה ילדות בנות שתים-עשרה או שלוש-עשרה כבולות באזיקים. הן הביטו בכל אדם שחור שעבר במקום וחייכו לעברו. אישה מבוגרת הייתה משפילה מבטה – אבל צעירות אלו התגברו כבר על שלב הבושה המקובלת. הן חשו עצמן כגיבורות“.

הגבורה הזאת נוכחת כאן. כל מי שהגיעה למאהל שהקימה משפחת אבו עיד וראתה את הילדות של המשפחה קוראות קריאות קצובות מול השוטרים, יכלה להבחין בה. בסופו של דבר, ראש הועדה הקרואה מאיר ניצן הוציא צו פירוק למאהל הזה. אם מאיר ניצן שומע אותנו אני רוצה להגיד לו שבצדק הוא מפחד מהילדות הקטנות האלו. לילדות האלו יש יותר כל כוח מלכל השוטרים והפקחים שהוא שולח, ויותר מלכל החוקים והצווים.

אנחנו עומדות כאן היום, נשים ערביות ויהודיות, באירוע שמציין מחאה שצומחת מלמטה, מהשכונות והכפרים. מחאה הולכת ומתעצמת, שמבוססת על ההבנה שהריסות בתים הן הכרזת מלחמה של הריבון על נתיניו, ולכן מסכנות את החברה שלנו. מולנו ניצבים פוליטיקאים מושחתים שחברו לכרישי נדל”ן, מגובים בבירוקרטיה ובמערכת המשפט, ונישאים על גל גזענות עכור. לכאורה, מערכת שכוחנו דל מולה – אך אם יש לקח מהאירועים האחרונים באזור שלנו הוא שגם הרודנים הגדולים ביותר נופלים לנוכח קולן האמיץ של נשים צעירות, אימהות, ילדות וסבתות, שבחרו לצאת למאבק.

שנת נטיעות ירוקה בקק"ל / עדנה גורני ותמרה טראובמן

רביעי, פברואר 2nd, 2011

עדנה גורני ותמרה טראובמן
הקרן הקיימת לישראל היא הזרוע המבצעת בתוכנית לייהוד הנגב וגירוש התושבים הבדווים. הנטיעות על האדמות שנושלו מתושבי אל-עראקיב נעשות במסווה "ירוק", ונציגי הקק"ל משתתפים בדיונים האו"ם על הגנה בת קיימא ועל שמירת זכויותיהן הסביבתיות של אוכלוסיות מקומיות

היום תתקיים שביתה כללית של הרשויות הערביות בנגב ופעילות ופעילים במאבק יצעדו ממרכז באר שבע אל עבר משרד הממשלה בעיר במחאה על הרס אל-עראקיב לצורך נטיעת יער על-ידי הקרן הקיימת לישראל, נישול התושבים מאדמתם, והאלימות המתמשכת המופנית כלפי תושבי הכפר.

במקביל להריסות, כבר החלו אנשי הקרן הקיימת לישראל בעבודות הנטיעה להרחבת יער השגרירים על אדמות אל-עראקיב. לקק"ל יש תוכנית לייעור הנגב, כחלק מייהודו על חשבון אוכלוסיות מקומיות והשתלטות על קרקעותיהם. הנטיעות באל-עראקיב הן חלק מתוכנית ליישום המדיניות הגזענית לייהוד הנגב וגירוש התושבים הבדווים, שבה חברו יחד הממשלה, מנהל מקרקעי ישראל, והקק"ל, המשמשת כזרוע המבצעת וגורם מרכזי במדיניות זו.

ריבואות של עצים ויערות. בקרוב באלעראקיב. צילום: cc by-buksy4free

טקטיקה זו אינה חדשה. יוסף וייץ, מראשי הקק"ל בעבר, הקים בזמן המלחמה ב-1948 ועדת טרנספר ודאג לכך שהבתים במרבית הכפרים שתושביהם נעקרו, גורשו או ברחו עקב המלחמה ייהרסו ואת ההריסות יכסו עצי האורן שנטעה הקק"ל. גם עכשיו מקדמת הקק"ל נטיעת עצים על מנת למחוק ולהעלים את הכפר הפיזי ואת הזיכרון של עצם קיומו.

בשנים האחרונות הקק"ל מיתגה את עצמה כגוף "ירוק" והיא משווקת את עצמה לציבור בישראל ובעולם כארגון סביבתי. השנה הודיעה הקרן על הצטרפותה ל"שנת היערות", אירוע בינלאומי של האו"ם. לצורך התקבלותה למועדון הפרוגרסיווי של ארגונים ירוקים בעולם, העבירה קק"ל את פעילותה ומטרותיה בכביסה ירוקה. כך למשל נכתב בבלוג של קק"ל לרגל הצטרפותה השנה ל"שנת היערות": "למען דורנו והדורות הבאים, עלינו להגביר מודעות ולקדם עשייה כלל-עולמית לשמירה, להגנה ולניהול בר-קיימא של יערות עולמנו". וגם: "במסגרת הפעילות תוצג מדינת ישראל כמתקדמת ומקצועית בתחום הייעור, כתורמת לאיכות הסביבה וכבעלת יכולת לייצא ידע וניסיון".

נציגי הקק"ל, כמייצגי גוף "ירוק", נוסעים בעולם ומשתתפים בפורומים סביבתיים חשובים כמו ועידת כדור הארץ ביוהנסבורג וועידת קנקון. שם, למרבה האירוניה, משתתפים נציגיה בפורומים התומכים באוכלוסיות מקומיות (Indigenous) הנאבקות נגד תאגידים וממשלות המנשלות אותם מאדמות שהיו שייכות לאבותיהם במשך שנים וסיפקו את מקור מחייתם. נציגי הקק"ל מגיעים אל שולחן הדיונים ולוקחים חלק בהחלטות התומכות בקיום זכויותיהן של אוכלוסיות מקומיות, אבל בשובם לישראל הם מפשילים שרוולים, שולפים את אתי החפירה ומתניעים את הדחפורים שרומסים את אותן אוכלוסיות מנושלות בדיוק. כנראה שאמות המוסר משתנות בטיסה חזרה לישראל.

נטיעת יער על אדמות שנגזלו מתושביהן המקוריים אינה פעולה ירוקה; היא אמצעי שליטה. נטיעת עצים נתפשת כמעשה חיובי ו"ירוק" אך אי אפשר להפריד בין שמירת טבע ופעילות סביבתית לבין נושאים חברתיים וכלכליים. צדק סביבתי הוא צדק חברתי, ולהפך. האנשים המוחלשים ביותר בחברה, אלה שאינם נראים ואינם נספרים, אלה שנתפשים כ"אחרים", הם תמיד אלה שסובלים מהאפליה החברתית/סביבתית הגדולה ביותר. הנגישות שלהם למשאבי הטבע הבסיסיים מוגבלת – אדמה, מים ואוויר נקיים וראויים למחיה. הם גם הסובלים ביותר מזיהומים סביבתיים להם אחראים האנשים החזקים ביותר בחברה, התעשיינים, הצרכנים, הבזבזנים, שיסעו בשעות הפנאי במכוניות המזהמות שלהם ויבואו לנגב לטייל בשמורות הטבע וביערות הנטועים מהם סולקו הבדואים.

בעשורים האחרונים השכילה להבין התנועה הסביבתית ברחבי העולם כי לא ניתן לנתק בין נושאים אקולוגיים לנושאים חברתיים, וחרתה על דגלה את המאבק למען צדק סביבתי. גם בישראל הגיע הזמן להבחין בין פעולות סביבתיות ולבין פעולות שנעשות ממניעים לאומיים ואתניים. גם בישראל על התנועה הסביבתית להכיר בהקשרים בין צדק סביבתי לצדק חברתי ולבחון לאורם פעולות של ארגונים דוגמת הקק"ל.

הכוחות הירוקים מול נשות הכפר, אלעראקיב, 17.02. צילום: אקטיבסטילס

כשם שבעבר הבינו פעילי שימור הטבע שאי אפשר להילחם למען הסביבה מבלי לצאת נגד המפעלים המזהמים, עלינו להבין היום כי שאלת נישול התושבים הערבים-הבדואים בנגב היא שאלה של צדק סביבתי במובן הרחב של המילה, כפי שהגדיר אותה רוברט בולרד, הוגה אפריקני-אמריקאי: "צדק סביבתי מוגדר כיחס הוגן כלפי כל בני אדם, ללא הבדל גזע, צבע, מוצא לאומי או מעמד כלכלי והשתתפותם המלאה בכל הנוגע לפיתוח, יישום ואכיפת מדיניות, תקנות וחוקים סביבתיים. יחס הוגן פירושו שאסור שקבוצה כלשהי, כולל קבוצות גזעיות, אתניות, או כלכליות, תישא בנטל של השלכות סביבתיות שליליות, שהן תוצאה של פעולות תעשייתיות, עסקיות או שלטוניות".

הקרן הקיימת לישראל מייהדת את הנגב ומפריחה את השממה ורומסת את הבדואים שחיו ב"שממה" עוד הרבה לפני שהקרן הוקמה ולפני שמדינת ישראל הגיעה אל הנגב. אך המדינה אינה מכירה בזכות אזרחיה הבדואים לחיים על אדמתם, להמשך אורח חייהם המסורתי שכולל מרעה וחקלאות. על פי התפישה הרווחת, רק ליהודים מותר להפריח את השממה, להקים חוות בודדים בנגב, לעבד עשרות ומאות דונמים, בעוד שאת שדותיהם של הבדואים מרססים בחומרי הדברה ואת בתיהם הורסים.

מעשה מחיקת הכפר ומחיקת הזיכרון הוא מעשה נפשע. הוא גם לא יצלח לאורך זמן. כפי שמתאר א"ב יהושע בסיפורו מול היערות – היער שכיסה על הכפר הפלסטיני נשרף וחורבות הכפר נחשפו לעין כל. גם החרפה נחשפה וניסיון ההסתרה התגלה בכל מערומיו.

ספרה של ד"ר עדנה גורני, "בין ניצול להצלה", על היחסים בין טבע חברה ותרבות בישראל, יצא לאור בקרוב בהוצאת "פרדס".

תמרה טראובמן, פעילה בקואליציית נשים לשלום השותפה במאבק באל-עראקיב.

המאמר פורסם במקור באתר "העוקץ"

עשור לאוקטובר 2000: מאות נשים יהודיות וערביות יפגינו בתל אביב בדרישה להקמת ועדת חקירה בינלאומית

ראשון, ספטמבר 26th, 2010



הפגנת נשים המונית, בהשתתפות 14 ארגונים פמיניסטיים, לציון אוקטובר 2000 ובדרישה להקמת ועדת חקירה בינלאומית.

תל אביב, פינת הרחובות קינג ג'ורג' ושדרות בן ציון (סמוך לדיזינגוף סנטר)

יום ב', 27.9.10, 18:00

רקע:

להפגנה המתוכננת מחר שותפים 14 ארגוני נשים מרכזיים בהם: קואליציית נשים לשלום, תנד"י, ברית הנשים המתקדמות – בל"ד, אחותי – למען נשים בישראל, פרופיל חדש, נשים בשחור, מע"ן – קואליציית נשים בנגב, תנועת הנשים האסלאמית הדרומית. "בעשר השנים שחלפו מאז אוקטובר 2000 מדינת ישראל הוכיחה שוב שהיא מעדיפה לטייח את האשמה ולנקות את שמם של האחראים במקום לתת דין וחשבון אמיתי על רצח אזרחים."  נכתב בהזמנה להפגנה, שמתוכננת להיות סוערת במיוחד.

תנועות הנשים חברו יחד כדי לציין עשר שנים לאירועי אוקטובר 2000 ולמחות נגד טיוח האשמות ונגד סגירת תיקי החקירה  ארגוני הנשים קוראים להקמת ועדת חקירה בינלאומית של אירועי אוקטובר ולמיצוי הדין עם השוטרים ועם חברי הדרג המדיני האחראים לרצח.

רים חזאן, דוברת קואליציית נשים לשלום אמרה כי: "הדרישה שלנו הנה לצדק, להקים ועדת חקירה בינלאומית לפשעי אוקטובר 2000 שבהם נרצחו 13 פלסטינים, 12 מהם אזרחי המדינה. הפושעים עדיין חופשיים, תיקי החקירה נסגרו, ואין מי שייתן את הדין על רצח אזרחים."

אינה מיכאלי, רכזת בקואליציה מסרה כי "אנו מפגינות גם נגד ההידרדרות ביחס לאוכלוסייה הערבית פלסטינית אזרחי המדינה, האלימות, המעצרים, הרדיפה הפוליטית, הריסות הבתים – כל זה הנו המשך ישיר של אי-מוכנותו של השלטון לתת את הדין על רצח אזרחים וגם המשך ישיר של המשך הכיבוש וההתנכרות לזכויות הבסיסיות של אזרחים ושל עם שלם."

קואליציית נשים לשלום הוקמה בנובמבר 2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, ומאחדת כיום עשרה ארגוני שלום פמיניסטיים ופעילות עצמאיות. בשנות פעילותה היא רכשה לעצמה מעמד מרכזי בתנועה למאבק בכיבוש ולסיומו. הקואליציה יוזמת ומובילה פעילות עצמאית לרבות הפגנות ומחאה יצירתית, קמפיינים ציבוריים ועשייה חינוכית וחברתית.

יונים הומות בשובך של אלערקיב / תמר גוז'נסקי

שני, אוגוסט 2nd, 2010

ב-30 ביולי, ביום חם מהרגיל לעונה, נסעה משלחת של קואליציית נשים לשלום מתל-אביב לפגישת סולידריות עם הנשים בכפר אל עראקיב ההרוס שבאזור באר-שבע.

הנשים חיכו לנו בסוכה, הבנויה מקרשים ויריעות פלסטיק ירוק, כאשר שטיחים ויריעות פלסטייק שחור משמשים רצפה. סוכות כאלה, הפזורות בשטח, הן התחליף המיידי לפחונים הרבים ולבתי האבן המעטים, שנהרסו עד היסוד ב-27 ביולי לפנות בוקר, בפשיטה אלימה של "סיירת הבדואים", שתוגברה במאות רבות של שוטרים כחולים ושוטרי יס"ם.

בעת שחיכינו לקבוצות נוספות של נשים, שעמדו להגיע, יצאתי לסייר בין ההריסות. ערימות-ערימות של פחים חלודים, ברזלים מעוקמים ושברי בטון פזורות בשטח. שום מבנה, אפילו לא דיר של כבשים, לא נשאר על כנו. הדחפור עקר גם את העצים הספורים, וביניהם עצי זית, שתושבי אל-עראקיב גידלו באהבה רבה בתנאים בלתי-אפשריים של יובש והעדר מים זורמים. בערימות נראים גם כלי בית, נעליים, קרעי בגדים ומושב לתינוק ברכב. אבל היו בשטח גם חיים.

באחת הסוכות ישבו כמה נשים בדואיות, צעירות ומבוגרות. תינוק ישן על המחצלת. בפינה ניצבה אישה ליד כיריים של גז ובישלה ארוחת צהריים. בצד – ערימה של מזרנים וכרים ושישיות של בקבוקי מים. אווזים צמאים, מקוריהם פתוחים, מצאו לעצמם צל מתחת לאחת ההריסות.
ואז נגלה לעיני שובך היונים. ניתן היה לנחש, שפעם הוא התנוסס בגאווה, כפי ששובך צריך להיות, על כלונס מעץ. אך גם השובך נפל קורבן למסע ההרס של נציגי הממשלה. הדחפור הפיל את השובך, והיונים, מן הסתם עפו בבהלה. אך משהסתלקו ההורסים, המלווים בשוטרי יס"ם לבושי שחור, שבו היונים לשובך ההרוס בחלקו. ניגשתי לשובך. היונים נותרו במקומן ולא עפו. חלקן היו בתאי השובך, חלקן עמדו בחוץ. וליד השובך המוטל על הארץ, ניצבו שתי שקתות: בשוקת אחת היו מים, ובשנייה – מספוא. ואז הבנתי, שמי שלמרות כל ההרס ותחושת האובדן, היה מסוגל לחשוב על מים ומזון ליונים – הוא בלתי-מנוצח.

ובינתיים נאספו ובאו הנשים והילדים והתכנסו בסוכה הירוקה. הנשים מאל-עראקיב, שבתיהן נהרסו ומטלטליהן נלקחו, החלו לספר את סיפור הלילה המפחיד, כשהן נכנסות זו לדברי זו.

בשעה שתיים לפנות בוקר, סיפרו, נכנסו ליישוב הלא-מוכר רכבי משטרה ומאות שוטרים התפרסו בין הפחונים והבתים. חשבנו, אמרה אחת מהן, שהשוטרים לא יגעו בילדים הישנים, ולכן לא הערנו אותם. אך השוטר דרש ממני בתוקף להעיר את הילדים ולהוציא אותם החוצה. וכך, בכוח, דחפו אותנו החוצה, הושיבו אותנו עם הילדים במקום חשוף. הנשים דיברו בהערכה רבה על הצעירות והצעירים היהודים, שבאו לכפר בלילה, ואשר יחד עם תושבי הכפר התעמתו עם השוטרים וניסו למנוע את ההרס.

המשפחות באל עראקיב נימנות עם שני שבטים – עם שבט אל-עוקבי ועם משפחת אבו מדארם משבט א-טורי. הכפר, שהיה קיים לפני קום המדינה, פונה בהוראת השלטונות ב-1948, בתואנה שהשטח נחוץ לצורכי צבא. בין המשפחות שסולקו היו שעברו לירדן ומצרים. לאלה שבחרו להישאר בנגב, הציעה הממשלה פיצויים, בתנאי שיוותרו על אדמותיהם. אלה שסירבו לקבל פיצויים, שבו לאדמותיהם ומנהלים משפט לגבי בעלותם על הקרקע. אך בעוד המשפט מתנהל, הורו השלטונות להרוס את הכפר מן היסוד.

הדוברות, כמו כל ייתר בני הכפר הקטן, לא הותירו ספק, כי אין להן שום כוונה להתפנות מהשטח, וכי הן יקימו מחדש את בתיהן ויגדלו בהם את ילדיהן. הן ציינו בגאווה, כי הממשלה התנכלה לאל עראקיב משום שידעה, כי "אנחנו הכי חזקים, ורצתה באמצעות הפינוי שלנו להראות ל-70 אלף הבדואים, החיים בפזורה בנגב, שלא כדאי להתנגד למדיניות הנישול של הממשלה".

כל הנשים, שהשתתפו במפגש, הצטרפו להפגנה הגדולה, שנערכה בצהרי היום ליד הכביש הסמוך. גברים נשאו נאומים מול התכנסות הגברים. הנשים הפגינו לחוד, כשהן נושאות כרזות, עליהן נכתב: "לא להרוס, כן לבנות!". ממול עמדו שוטרי יס"ם בתלבושתם השחורה ולראשיהם קסדות, וגם שוטרים כחולים. אך הפעם הורו להם לא להתערב…

95 ארגונים פמיניסטיים מישראל ומהעולם לממשלת בריטניה: אפשרו להעמיד לדין פושעי מלחמה ישראלים

שלישי, דצמבר 22nd, 2009

95 ארגוני שלום פמיניסטיים מ-24 מדינות ברחבי העולם, ביניהם 20 ארגונים ישראליים ופלסטיניים, פנו הבוקר (ג', 22.12.09) במכתב לראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, ולשר החוץ הבריטי, דיוויד מיליבנד, בדרישה שלא יגבילו את עקרון השיפוט האוניברסלי בבריטניה. השיפוט האוניברסלי מאפשר לבתי משפט מקומיים ברחבי העולם להעמיד לדין פושעי מלחמה זרים – ובהם אהוד אולמרט, אהוד ברק, ציפי לבני ובכירים נוספים בדרג המדיני והצבאי בישראל, אשר הובילו את המלחמה בעזה לפני שנה.

את המכתב יזמה "קואליציית נשים לשלום", ארגון פמיניסטי ישראלי, שקם בשנת 2000 ופועל נגד הכיבוש ובעד צדק חברתי. המכתב נשלח בעקבות התבטאויותיהם של בראון ומיליבנד על כוונתם להגביל את השיפוט האוניברסלי בבריטניה – לאחר שבשבוע שעבר הוציא בית משפט בלונדון צו מעצר כנגד ח"כ לבני.

לדברי הארגונים, דו"ח גולדסטון מעלה חשדות כבדים לביצוע שיטתי ומכוון של פשעי מלחמה במהלך מבצע "עופרת יצוקה". המכתב דורש מראש הממשלה ומשר החוץ הבריטיים "לשמר ולהבטיח את העקרון החשוב של שיפוט אוניברסלי, על אף לחצים פוליטיים מצד פושעי מלחמה ובני בריתם".

הארגונים טוענים כי הגבלת השיפוט האוניברסלי מהווה תקדים מסוכן ביחס לאפשרות להעמיד לדין פושעי מלחמה מכל העולם. לדבריהם, "כארגונים פמיניסטיים, אנחנו רואים בכך שיתוף פעולה עם אלימות כלפי נשים, שכן במצבי מלחמה וסכסוך נשים וילדות נפגעות יותר מעוני, פליטות, מעשי אלימות ואונס".

אילת מעוז, רכזת "קואליציית נשים לשלום", אמרה: "אנחנו פונות לקהילה הבינלאומית במטרה להגן על תושבי האיזור, פלסטינים וישראלים, מפני פושעי המלחמה המסתובבים חופשי בינינו. דווקא לנו, כמי שבאות מבפנים, יש תפקיד חשוב בתמיכה בלחץ הבינלאומי על ישראל. ההיענות העצומה ליוזמה שלנו מעידה על כך שהקהילה הבינלאומית כבר איבד את סבלנותה ביחס לכיבוש הישראלי”.

לנא חאסקייה, רכזת "קואליציית נשים לשלום", אמרה: "כולנו עדות להתחזקותו של לחץ ציבורי מלמטה, בכל העולם, שמשפיע על ממשלות לפעול, למשל בהחלטה האחרונה של בריטניה לסמן מוצרי התנחלויות, או בהצלחות האחרונות של תנועת החרם הבינלאומי על ישראל. אנחנו חלק מהתנועה הזאת, שקוראת לישראל לסיים את הכיבוש לאלתר".

23 ארגוני נשים נגד חקירת "פרופיל חדש"

רביעי, אפריל 29th, 2009

23 ארגוני נשים תובעים להפסיק מיידית את החקירה נגד חברות תנועת 'פרופיל חדש' הנחשדת בהסתה לסרבנות

ביום חמישי, 30 באפריל, ב 17:30, יגיעו עשרות נשים להיחקר ביוזמתן בתחנת המשטרה ברחוב דיזינגוף 221 בתל אביב, כדי "למלא את חדרי החקירות בנשים שפועלות למען דמוקרטיה ושלום"

במהלך חסר תקדים, פנו אתמול 23 ארגוני נשים לשר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', בדרישה להפסיק מיידית את החקירה והרדיפה נגד חברות תנועת 'פרופיל חדש'. כפי שפורסם אתמול, עצרה המשטרה נשים וגברים הפעילות/ים בתנועה הפועלת לאזרוח החברה בישראל. ארגוני הנשים מיהרו למחות על החקירה שלטענתן מעידה על ניסיונות השתקה כוחניים נגד נשים וארגונים פמיניסטיים הפועלים למען שלום. "הנשים בארגונים מבינות כי החל כאן מהלך מסוכן שעניינו רדיפה שמטרתה להשתיק כל התנגדות בחברה הישראלית נגד מדיניות הממשלה", אמרה אילת מעוז, רכזת קואליצית נשים לשלום. "מאז המתקפה על עזה ומאז בחירתה של ממשלת הימין יש התדרדרות שמאיימת על כל מי שלא מציית למדיניות המלחמתית של הממשלה וזו הסיבה שארגוני הנשים החליטו להגיב על כך במהירות".

בארגוני הנשים מתארגנים עתה לפעולת מחאה ביום חמישי הקרוב, בשעה 17:30, מול תחנת המשטרה ברחוב דיזינגוף 221, השייכת למרחב ירקון שבו מתנהלת החקירה. עשרות הנשים שישתתפו בפעולת המחאה מתכוונות להגיע כדי להיחקר מיוזמתן תחת הכותרת – "באות להיחקר כי כולנו נאבקות למען חברה צודקת ודמוקרטית". לדברי מעוז, "מי שמעזים לחקור עתה את חברות 'פרופיל חדש' יצטרכו להתמודד גם עם עשרות נשים מ- 23 ארגונים שייכנסו מיוזמתן לחדרי החקירות, גם אם ללא רשות. כולנו פעילות נגד מדיניות הממשלה הנוכחית וכולנו בעד יצירת חברה צודקת לתושבותיה אז אנחנו הולכות למלא את חדרי החקירות בנשים. לא רק שאיננו מתכוונות להשתתק אל מול הרדיפה, אלא ההיפך- ניאבק בקול רם על עמדותינו כדי לדרוש חברה דמוקרטית שמתירה ומעודדת אופוזיציה אזרחית".

בארגוני הנשים מקווים כי יקבלו במהרה תשובה לפנייתן לשר לביטחון פנים. בפנייה נאמר, בין השאר: " אנו עומדות בתוקף על הזכות להביע מחאה נגד הצבאיות והכוחנות בחברה הישראלית, ומביעות שאט נפש לנוכח ניסיונות להשתיקה. אנו צופות בחרדה במתקפה על הזכויות והחירויות האזרחיות של פלסטינים ויהודים בישראל, אשר התגברה מאז המתקפה על עזה בינואר השנה. אנו רואות בפתיחת החקירה נגד פרופיל חדש צעד נוסף במאמצי השלטון להגביל את המרחב הדמוקרטי ולדכא מחאה פוליטית. אנו קוראת להפסיק באופן מיידי את החקירה, את ניסיונות ההפחדה ואת כל הניסיונות לדיכוי ולרדיפה של פעילים ופעילות פוליטיים".

הארגונים שחתמו על הפנייה לשר לביטחון פנים הם: קואליציית נשים לשלום, כיאן, מרכז אלטופולה, העמותה להעצמה כלכלית לנשים, איתך-מעכי, אשה לאשה, קול האשה, בת שלום, מחסום ווטש, האם החמישית, נשים נגד אלימות, מרכז מהות, תנועת אחותי, מרכז תמורה, פור"ה, סבאיה, אל"ה,  סביבה תומכת, ניסאן, תנד"י, ו WILPF.



Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(): Failed opening 'footer1.php' for inclusion (include_path='.:/usr/local/php56/lib/php') in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89