Archive for the ‘מאמר’ Category

שנת נטיעות ירוקה בקק"ל

שני, אפריל 23rd, 2012

עדנה גורני ותמרה טראובמן 24.02.2011

הנטיעות על האדמות שנושלו מתושבי אלעראקיב נעשות במסווה "ירוק", בעוד נציגי קרן קיימת לישראל משתתפים בדיוני האו"ם על הגנה בת קיימא ועל שמירת זכויותיהן הסביבתיות של אוכלוסיות מקומיות

היום תתקיים שביתה כללית של הרשויות הערביות בנגב ופעילות ופעילים במאבק יצעדו ממרכז באר שבע אל עבר משרד הממשלה בעיר במחאה על הרס אל-עראקיב לצורך נטיעת יער על-ידי הקרן הקיימת לישראל, נישול התושבים מאדמתם, והאלימות המתמשכת המופנית כלפי תושבי הכפר.

במקביל להריסות, כבר החלו אנשי הקרן הקיימת לישראל בעבודות הנטיעה להרחבת יער השגרירים על אדמות אל-עראקיב. לקק"ל יש תוכנית לייעור הנגב, כחלק מייהודו על חשבון אוכלוסיות מקומיות והשתלטות על קרקעותיהם. הנטיעות באל-עראקיב הן חלק מתוכנית ליישום המדיניות הגזענית לייהוד הנגב וגירוש התושבים הבדווים, שבה חברו יחד הממשלה, מנהל מקרקעי ישראל, והקק"ל, המשמשת כזרוע המבצעת וגורם מרכזי במדיניות זו.

טקטיקה זו אינה חדשה. יוסף וייץ, מראשי הקק"ל בעבר, הקים בזמן המלחמה ב-1948 ועדת טרנספר ודאג לכך שהבתים במרבית הכפרים שתושביהם נעקרו, גורשו או ברחו עקב המלחמה ייהרסו ואת ההריסות יכסו עצי האורן שנטעה הקק"ל. גם עכשיו מקדמת הקק"ל נטיעת עצים על מנת למחוק ולהעלים את הכפר הפיזי ואת הזיכרון של עצם קיומו.

בשנים האחרונות הקק"ל מיתגה את עצמה כגוף "ירוק" והיא משווקת את עצמה לציבור בישראל ובעולם כארגון סביבתי. השנה הודיעה הקרן על הצטרפותה ל"שנת היערות", אירוע בינלאומי של האו"ם. לצורך התקבלותה למועדון הפרוגרסיווי של ארגונים ירוקים בעולם, העבירה קק"ל את פעילותה ומטרותיה בכביסה ירוקה. כך למשל נכתב בבלוג של קק"ל לרגל הצטרפותה השנה ל"שנת היערות": "למען דורנו והדורות הבאים, עלינו להגביר מודעות ולקדם עשייה כלל-עולמית לשמירה, להגנה ולניהול בר-קיימא של יערות עולמנו". וגם: "במסגרת הפעילות תוצג מדינת ישראל כמתקדמת ומקצועית בתחום הייעור, כתורמת לאיכות הסביבה וכבעלת יכולת לייצא ידע וניסיון".

נציגי הקק"ל, כמייצגי גוף "ירוק", נוסעים בעולם ומשתתפים בפורומים סביבתיים חשובים כמו ועידת כדור הארץ ביוהנסבורג וועידת קנקון. שם, למרבה האירוניה, משתתפים נציגיה בפורומים התומכים באוכלוסיות מקומיות (Indigenous) הנאבקות נגד תאגידים וממשלות המנשלות אותם מאדמות שהיו שייכות לאבותיהם במשך שנים וסיפקו את מקור מחייתם. נציגי הקק"ל מגיעים אל שולחן הדיונים ולוקחים חלק בהחלטות התומכות בקיום זכויותיהן של אוכלוסיות מקומיות, אבל בשובם לישראל הם מפשילים שרוולים, שולפים את אתי החפירה ומתניעים את הדחפורים שרומסים את אותן אוכלוסיות מנושלות בדיוק. כנראה שאמות המוסר משתנות בטיסה חזרה לישראל.

נטיעת יער על אדמות שנגזלו מתושביהן המקוריים אינה פעולה ירוקה; היא אמצעי שליטה. נטיעת עצים נתפשת כמעשה חיובי ו"ירוק" אך אי אפשר להפריד בין שמירת טבע ופעילות סביבתית לבין נושאים חברתיים וכלכליים. צדק סביבתי הוא צדק חברתי, ולהפך. האנשים המוחלשים ביותר בחברה, אלה שאינם נראים ואינם נספרים, אלה שנתפשים כ"אחרים", הם תמיד אלה שסובלים מהאפליה החברתית/סביבתית הגדולה ביותר. הנגישות שלהם למשאבי הטבע הבסיסיים מוגבלת – אדמה, מים ואוויר נקיים וראויים למחיה. הם גם הסובלים ביותר מזיהומים סביבתיים להם אחראים האנשים החזקים ביותר בחברה, התעשיינים, הצרכנים, הבזבזנים, שיסעו בשעות הפנאי במכוניות המזהמות שלהם ויבואו לנגב לטייל בשמורות הטבע וביערות הנטועים מהם סולקו הבדואים.

בעשורים האחרונים השכילה להבין התנועה הסביבתית ברחבי העולם כי לא ניתן לנתק בין נושאים אקולוגיים לנושאים חברתיים, וחרתה על דגלה את המאבק למען צדק סביבתי. גם בישראל הגיע הזמן להבחין בין פעולות סביבתיות ולבין פעולות שנעשות ממניעים לאומיים ואתניים. גם בישראל על התנועה הסביבתית להכיר בהקשרים בין צדק סביבתי לצדק חברתי ולבחון לאורם פעולות של ארגונים דוגמת הקק"ל.

כשם שבעבר הבינו פעילי שימור הטבע שאי אפשר להילחם למען הסביבה מבלי לצאת נגד המפעלים המזהמים, עלינו להבין היום כי שאלת נישול התושבים הערבים-הבדואים בנגב היא שאלה של צדק סביבתי במובן הרחב של המילה, כפי שהגדיר אותה רוברט בולרד, הוגה אפריקני-אמריקאי: "צדק סביבתי מוגדר כיחס הוגן כלפי כל בני אדם, ללא הבדל גזע, צבע, מוצא לאומי או מעמד כלכלי והשתתפותם המלאה בכל הנוגע לפיתוח, יישום ואכיפת מדיניות, תקנות וחוקים סביבתיים. יחס הוגן פירושו שאסור שקבוצה כלשהי, כולל קבוצות גזעיות, אתניות, או כלכליות, תישא בנטל של השלכות סביבתיות שליליות, שהן תוצאה של פעולות תעשייתיות, עסקיות או שלטוניות".

הקרן הקיימת לישראל מייהדת את הנגב ומפריחה את השממה ורומסת את הבדואים שחיו ב"שממה" עוד הרבה לפני שהקרן הוקמה ולפני שמדינת ישראל הגיעה אל הנגב. אך המדינה אינה מכירה בזכות אזרחיה הבדואים לחיים על אדמתם, להמשך אורח חייהם המסורתי שכולל מרעה וחקלאות. על פי התפישה הרווחת, רק ליהודים מותר להפריח את השממה, להקים חוות בודדים בנגב, לעבד עשרות ומאות דונמים, בעוד שאת שדותיהם של הבדואים מרססים בחומרי הדברה ואת בתיהם הורסים.

מעשה מחיקת הכפר ומחיקת הזיכרון הוא מעשה נפשע. הוא גם לא יצלח לאורך זמן. כפי שמתאר א"ב יהושע בסיפורו מול היערות – היער שכיסה על הכפר הפלסטיני נשרף וחורבות הכפר נחשפו לעין כל. גם החרפה נחשפה וניסיון ההסתרה התגלה בכל מערומיו.

ספרה של ד"ר עדנה גורני, "בין ניצול להצלה", על היחסים בין טבע חברה ותרבות בישראל, יצא לאור בקרוב בהוצאת "פרדס".

תמרה טראובמן, פעילה בקואליציית נשים לשלום השותפה במאבק באל-עראקיב.

ועדת החוקה של הכנסת מכינה את "חוק החרם" לקריאה שנייה ושלישית

ראשון, יוני 19th, 2011

ביום שני, 27.6, תדון ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת בהצעת חוק "למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם התשע"א – 2011". הצעת החוק הונחה של שולחן הכנסת ביולי 2010 על ידי יו"ר הקואליציה, ח"כ זאב אלקין (ליכוד) וחברי כנסת נוספים. הצעת החוק מיועדת בעיקרה למנוע מאזרחים ישראלים לפעול נגד הכיבוש באמצעות קריאה לחרם. החוק עבר בקריאה ראשונה במליאת הכנסת ב-7.3.2011.

הצעת החוק מגדירה קריאה לחרם כעוולה נזיקית, שעליה רשאי בית המפשט לפסוק תשלום "פיצויים לדוגמה", ללא צורך בהוכחת נזק. ההצעה מסמיכמה את שר האוצר להגביל את השתתפותן של חברות שהתחייבו לא לפעול בהתנחלויות מעבר לקו הירוק במכרזי מדינה ("סעיף רוואבי").

בדיונים הקודמים בכנסת נתקלה הצעת החוק בהתנגדות חריפה של משרדי הממשלה. היועצת המשפטית של משרד המשפטים ביקרה בחריפות את החוק על השימוש בשפה כוללנית ועמומה. לכך השיב יו"ר הועדה, ח"כ דוד רותם (ישראל ביתנו): "העמדות הפרטיות של משרד המשפטים הפסיקו כבר מזמן לעניין את הועדה הזו." נציג משרד החוץ הביע דאגה מכך שבניגוד לכוונת יוזמיו, החוק דווקא יפגע בתדמית של ישראל וביחסי החוץ שלה. נציג משרד התמ"ת הוסיף בדיון כי "לפתור את הבעיות של ישראל באמצעות יצירת משבר בינלאומי זה לא רעיון טוב."

החוק הוא אחד מהחוקים האנטי-דמוקרטיים המסוכנים ביותר המקודמים בכנסת הנוכחית. ראשית, חרם הוא אמצעי בלתי אלים, חוקי ולגיטימי לקידום מטרות ציבוריות ופוליטיות, המעוגן בזכויות האזרחיות לחופש ביטוי, דיעה, התארגנות ומחאה. הצעת החוק מהווה פגיעה אנושה בכל הזכויות הללו.. בישראל ובעולם כולו ישנו שימוש רווח בחרם ככלי להשגת מטרות ציבוריות וצרכניות . הצעת החוק האמורה מבקשת להתמודד רק עם סוג מסוים מאד של קריאות לחרם, של קבוצות ותנועות אופוזיציה, המתנגדות לכיבוש והנמנות היום על המיעוט הפוליטי בישראל. בכך, רומסת הצעת החוק המוצעת זכויות אזרחיות ונורמות דמוקרטיות בסיסיות ויוצרת אפקט מצנן בחברה האזרחית.

מדינות רבות בחרו שלא לקדם חקיקה שנוגעת באופן ישיר באיסור על חרם. אפילו מדינות שכן עשו זאת – כמו ארה"ב וגרמניה – לא מגבילות אינדבידואלים וארגוני חברה אזרחית משימוש בחרמות, מתוך הבנה שמדובר על הפרה בוטה של חופש הביטוי. בניגוד לדברי ההסבר של הצעת החוק הנ"ל, החקיקה בארה"ב מתייחסת רק לחרם שהוכרז על ידי מדינות ומתייחסת לתאגידים ולא ליחידים או קבוצות פוליטיות.

ספטמבר בלי אשליות / עביר קובטי

ראשון, יוני 5th, 2011

הדבר המטריד ביותר בנאום נתניהו לא היה הנאום עצמו, אלא החמימות המופרזת בה קבלו חברי הקונגרס את דבריו. ידוע שנתניהו מוכשר בהופעות ציבוריות, את זה אי אפשר לקחת ממנו, יחד עם האנגלית הרהוטה ויכולת הניסוח המרשימה. אולם מחיאות הכפיים 45 פעמים ועמידה 29 פעמים במהלך הנאום, הייתה מעבר ליכולת הסבלנות של כולנו. ומגיע לנו לתהות: מי הוא נשיא ארה"ב האמיתי, ואיך אפשר למחות כפיים ולעמוד לכבוד כל הכמות הזו של שקר ודימגוגיה? מצד אחד, אין להמעיט בחשיבות התמיכה שלה זוכה נאום ה"לא", שמכיל הרבה שקר, הסתה וזיוף המציאות. מצד שני: חשוב להזכיר כי הדמגוגיה והמניפולציה של נתניהו אינה אפקטיבית ברוב המקומות, ושחברי הקונגרס האמריקאים, הם מיעוט שהולך ונהיה מבוטל, הנכנס בגלל חוסר ידע להגמוניה הציונית.

למעשה נאום נתניהו שירת את המאבק הפלסטיני כפי שאף ראש ממשלה ישראלי לא עשה: הוא פטר אותנו ממו"מ חסר טעם. סוף סוף קם ראש ממשלה ישראלי והציג ללא קוסמטיקה או טיוח את עמדת ישראל: לא לחלוקת ירושלים, לא לשיבה, לא לגבולות 67, לא לפינוי התנחלויות. נאום ה"לא" הזה מראה לכולם, למעט האמריקאים כמובן, את האמת של נתניהו וממשלתו. לכל מי שעיניו בראשו ברור כי עם עמדות כאלה לא ניתן להגיע לפתרון צודק. השורה התחתונה בנאומו של נתניהו היא האמירה כי "היהודים ביהודה ושומרון, אינם כובשים". ראש הממשלה אומר בפני כל העולם, כי אינו מכיר בכיבוש, ומי שאינו מכיר בכיבוש, לעולם לא יסיימו.

שלושת החודשים הבאים יכללו בוודאי לחצים אמריקאים ואירופאים על אש"ף כדי למשוך את יוזמתה להשיג הכרה במדינה הפלסטינית באו"ם, ואם לא למשוך, אז לפחות למזער את נזקה לישראל. יחד עם זאת, אין להגזים עם הציפיות לקראת ספטמבר. החלטה של האו"ם להכיר במדינה פלסטינית לא תסיים את הכיבוש, ולא תשנה שום דבר בשטח או בחיי היומיום של הפלסטיני, הפליט או החי תחת כיבוש, לפחות בטווח הקצר. אולם, לצעד יהיו השלכות רבות, משפטיות ופוליטיות, שעשויות לשרת את המאבק הפלסטיני.

הכיבוש לא יסתיים ללא מצור על ישראל מבחוץ, ע"י המשך פעילויות החרם, ומבפנים ע"י אינתיפאדה עממית בלתי אלימה. ואם נתייחס לספטמבר כאל מנוף לשני הדברים, אין ספק כי החירות של העם הפלסטיני תנצח.

המצור של גולדסטון

ראשון, אפריל 10th, 2011

השופט ריצ'רד גולדסטון יכול להצטער, להיבהל, לגמגם, להיכנע ללחצים שהופעלו עליו – החל מצד מבית הכנסת ועד למשרד החוץ והלובי היהודי – אך אפילו המאמר שפרסם ב"וושינגטון פוסט" לא סתר דבר מההמלצות העיקריות של דו"ח גולדסטון, שישראל משקיעה מאמצים כה רבים כדי לקעקעו. השבוע פנתה קואליציית נשים לשלום במכתב לגולדסטון, וכתבה לו כי דבר לא השתנה ביחס להפרות הדין הבינלאומי ופשעי המלחמה שישראל ביצעה בעזה, שמתוארים בדו"ח; למרבה הצער אין חדש גם בסירובה של ישראל ליישם את ההמלצות המרכזיות שהופיעו בו, וכללו את הסרת המצור על עזה, הנמשך זה כשבע שנים, שחרור האסירים הפוליטיים הפלסטינים והפסקת דיכוי המחאה נגד הכיבוש בתוך ישראל.

פרץ השמחה המשתולל שבו התקבל מאמרו של גולדסטון בקרב חברי הממשלה והרעש התקשורתי שיצר, מתעלם מכך שגולדסטון לא חזר בו מרבות מההאשמות נגד ישראל שמופיעות בדו"ח שחיבר, והסיט את הדיון מהעובדות המרכזיות. לא מדובר רק במעשים של ישראל במהלך ההתקפה על עזה, הדו"ח מבקר גם את המדיניות הישראלית המתמשכת, והמציאות בשטח מדברת בעד עצמה: המצור על עזה נמשך, תושבי הרצועה אינם מורשים לצאת או להיכנס, הם מופרדים ומנותקים מהחיים הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים של העם הפלסטיני, סובלים ממחסור ומתשתיות לקויות, והאסירים הפוליטיים, שהדו"ח המליץ לשחרר, עדיין כלואים.

הלחץ הבינלאומי, שנוצר בין השאר הודות לדו"ח גולדסטון, אילץ את ישראל לפתוח בחקירה פנימית משל עצמה. ואולם ישראל נכשלת באופן שיטתי בביצוע חקירות יסודיות ונטולות פניות העונות על סטנדרטים בינלאומיים. כיצד יתכן שבמלחמה שבה נהרגו כ-700 איש שלא היו מעורבים בלחימה, כל מה שיצא מהחקירות זה חייל אחד שמואשם בהריגה? איפה הדין עם המפקדים והדרגים הבכירים שהתוו את מהלך המתקפה שהובילה לכל כך הרבה הרוגים חפים מפשע?

גולדסטון כתב כי "כיום ידוע לנו יותר על מה שהתרחש בעזה". ואולם במאמרו לא מצוין שום פרט מידע חדש השופך אור שונה על האירועים שהתרחשו במהלך מבצע "עופרת יצוקה". מדיניותה של ישראל לא השתנתה. מרבית החקירות שנפתחו בעקבות המבצע עדיין לא הסתיימו ולא פורסם דבר חדש בעניינן, הטיפול המשפטי בפשעים שבוצעו במהלך "עופרת יצוקה" לא מוצה. אם חל חידוש או שינוי כלשהו המצדיק בחינה מחודשת של הדו"ח הרי שזהו שינוי לרעה. הרדיפות של ארגוני שמאל וארגוני זכויות אדם הוחמרו, והקואליציה מנסה לעגנן בחקיקה, ובמקביל מתנהל מסע דה-לגיטימציה המובל על ידי תנועות ימין קיצוניות.

אז לפתע החליט ריצ'רד גולדסטון למתן את ביקורתו ביחס לישראל. בכך הוא נתן לממשלת ישראל עוד מעט קרדיט, שאתו תוכל לרוץ תוך שהיא דבקה במדיניות סירוב המשא ומתן ובידודה של עזה, בזמן שהיא מתכוננת לקראת המתקפה הבאה. אבל על מה העליזות שתקפה את הממשלה? גולדסטון כתב במאמרו שיפה שישראל מנהלת חקירות, הוא לא פטר את ישראל משאר הפשעים לכאורה שבצעה ועדיין היא מבצעת בעזה, ובראשם המצור – מצור בלתי מוסרי ובלתי חוקי שהעולם ימשיך לתבוע את הסרתו.

דיכוי המחאה נגד הכיבוש, ביחד עם המצור המתמשך על עזה וחגיגות גולדסטון-חזר-בו, מכשירים את הקרקע לקראת המלחמה הבאה. הנזק שיגרם לפלסטינים ולישראלים כאחד הוא גדול לאין שיעור מנזק תדמיתי, שנראה שהוא זה שעומד בראש מעיניה של הממשלה. מרוב התלהבות מתעודת ההכשר שגולדסטון לכאורה נתן לישראל לקראת מתקפה נוספת על עזה, שכחנו שהמתקפה הקודמת, כמו זו שתבוא, לא הביאה ביטחון ושקט לתושבי הדרום אלא רק גרמה להרוגים ולסבל בשני הצדדים.

בין אריאל לרומי אבולעפיה: המאבק על הזכות להחרים

חמישי, מרץ 10th, 2011

יובל בן עמי, עכבר העיר אונליין

המלחמה הגדולה של האמנים בישראל היא לא רק על הזכות להחרים, אלא על הזכות לתמוך במי שרוצה להחרים. יובל בן עמי התיישב מול המצלמה של רומי אבולעפיה, ולא הסכים לשתוק

יש לי סימפטיה לאנשים שמחרימים בתל אביב. למעשה מאיר וילטיר, רונה קינן, דוד טרטקובר, אלכס ליבק, יוסי פולק ויתר האמנים שהתגייסו למאבק בחוק החרם לא החרימו למיטב ידיעתי איש, ואפילו לא תמכו במטילי חרם, הם בסך הכל התייצבו לתמוך בזכותנו לתמוך במטילי חרם. זוהי זכות מוזרה למדי, טריוויאלית מצד אחד ומנגד מתגלגלת על הלשון כבדיחה מרירה. אולי רק לאמנים יש דמיון די מפותח להתמודד בכלל עם צרה מגוחכת שכזאת.

טוענים בעד החוק מרבים להסביר שחרמות אינן כלי לגיטימי לפתרון בעיות. לפני ימים ספורים ציטט שר החינוך במאמר שפורסם באתר הבית שלו את בתו דניאלה. "להחרים זה להתעלם," אמרה הבת, "זאת בטח לא דרך לפתור דברים. זה ילדותי". סער מציג את דניאלה עצמה במאמר כמי שמטילה חרם נגדי על אלביס קוסטלו, שביטל בשנה החולפת את הופעתו בארץ מסיבות פוליטיות, ומסרבת להאזין לו. איזה אבסורד.

האם החרם של דניאלה לא ילדותי? הוא ילדותי. גם סתימת פיות לאזרחי מדינת ישראל היא ילדותית. יותר מכל: הכיבוש, שנגדו יוצאים מחרימי ישראל בתחומי התרבות, האקדמיה והמסחר, הוא ילדותי בתכלית. אבל לאלה המבקשים לגונן עליו בכל מחיר, נוח לקרוא לנאבקים בו אינפנטיליים ולהשתמש באינפנטיליות לכאורה, כתירוץ לחבלה חמורה ומעוגנת בחוק בחופש הביטוי.

זו חבלה שכבר אושרה בקריאה ראשונה בכנסת. היא תפגע בין היתר במחרימי היכל התרבות באריאל, בישראלים השותפים להקמת העיר הפלסטינית ראוובי, שהתחייבו לא להשתמש במוצרי ההתנחלויות, לא מוצרי ישראל, מוצרי ההתנחלויות. מדינה שמונעת מאזרחיה פעילות מחאה לגיטימית ובלתי אלימה היא מדינה שיש לזעום כלפיה ולהוכיח אותה, לשתוק כלפיה ולבקר אותה בקול. זאת לא ילדותיות. זוהי בגרות.

האמנים היוצאים נגד חוק החרם לא קונים את הפטפוטים הזולים, שנועדו לבלבל את הציבור הישראלי ולשכנע אותו שפגיעה בחירויותיו משרתת אותו. משום כך הצטרפתי אליהם, לא כאמן אלא כניצב. ישבתי מול מצלמתה של רומי אבולעפיה ואמרתי את המלים "כן, נמשיך להתנגד לכיבוש". אילו ניתן לי להוסיף משפט, הייתי אומר: תודה לך אלביס קוסטלו, שתרמת ליצירת שיח בישראל, אנחנו נמשיך ונשתדל לשמור שהשיח הזה, גם כשהוא נוגע בחירויותינו יתמקד בנושא עצמו: גזילה נפשעת ואלימה של חירויות עם אחר, שאינה מסתיימת מזה עשרות שנים.

בסרט "פרסונה" של אינגמר ברגמן מחליטה שחקנית לחדול מן המונולוג שלה בעודה ניצבת מול קהל. היא פשוט משתתקת, והדבר מעורר שערוריה. אמנים התגייסו לקמפיין מתוך הבנה שלאי-היצירה יש כח משל עצמו ולכן ערכם של חרמות רב. לאלה היוצרים כאן אין את היכולת להביע עמדה באמצעות שתיקה, הם אינם מסוגלים להחרים את הקהל הישראלי שהוא קהלם. לכן, כששתיקה באה ונכפית עליהם באמצעות חוק, הם יודעים שכולנו בסכנה ופותחים את הפה.

עכשיו הגיע הזמן לפתוח אותו באמת, להכניס את המחאה ליצירות עצמן וליצור מתוך הכעס ללא פחד, לא "לפני שיהיה מאוחר מדי", אלא כי אולי כבר מאוחר מדי. יתכן שישראל תשכיל לגונן על אוצר הדמוקרטיה שלה ותשים קץ לבזיון, אבל יתכן גם שעל היצירות שנפיק היום נאלץ לתת דין וחשבון בעידן מדורדר עוד יותר. בדיוק משום כך הן חייבות להיווצר.

שנת נטיעות ירוקה בקק"ל / עדנה גורני ותמרה טראובמן

רביעי, פברואר 2nd, 2011

עדנה גורני ותמרה טראובמן
הקרן הקיימת לישראל היא הזרוע המבצעת בתוכנית לייהוד הנגב וגירוש התושבים הבדווים. הנטיעות על האדמות שנושלו מתושבי אל-עראקיב נעשות במסווה "ירוק", ונציגי הקק"ל משתתפים בדיונים האו"ם על הגנה בת קיימא ועל שמירת זכויותיהן הסביבתיות של אוכלוסיות מקומיות

היום תתקיים שביתה כללית של הרשויות הערביות בנגב ופעילות ופעילים במאבק יצעדו ממרכז באר שבע אל עבר משרד הממשלה בעיר במחאה על הרס אל-עראקיב לצורך נטיעת יער על-ידי הקרן הקיימת לישראל, נישול התושבים מאדמתם, והאלימות המתמשכת המופנית כלפי תושבי הכפר.

במקביל להריסות, כבר החלו אנשי הקרן הקיימת לישראל בעבודות הנטיעה להרחבת יער השגרירים על אדמות אל-עראקיב. לקק"ל יש תוכנית לייעור הנגב, כחלק מייהודו על חשבון אוכלוסיות מקומיות והשתלטות על קרקעותיהם. הנטיעות באל-עראקיב הן חלק מתוכנית ליישום המדיניות הגזענית לייהוד הנגב וגירוש התושבים הבדווים, שבה חברו יחד הממשלה, מנהל מקרקעי ישראל, והקק"ל, המשמשת כזרוע המבצעת וגורם מרכזי במדיניות זו.

ריבואות של עצים ויערות. בקרוב באלעראקיב. צילום: cc by-buksy4free

טקטיקה זו אינה חדשה. יוסף וייץ, מראשי הקק"ל בעבר, הקים בזמן המלחמה ב-1948 ועדת טרנספר ודאג לכך שהבתים במרבית הכפרים שתושביהם נעקרו, גורשו או ברחו עקב המלחמה ייהרסו ואת ההריסות יכסו עצי האורן שנטעה הקק"ל. גם עכשיו מקדמת הקק"ל נטיעת עצים על מנת למחוק ולהעלים את הכפר הפיזי ואת הזיכרון של עצם קיומו.

בשנים האחרונות הקק"ל מיתגה את עצמה כגוף "ירוק" והיא משווקת את עצמה לציבור בישראל ובעולם כארגון סביבתי. השנה הודיעה הקרן על הצטרפותה ל"שנת היערות", אירוע בינלאומי של האו"ם. לצורך התקבלותה למועדון הפרוגרסיווי של ארגונים ירוקים בעולם, העבירה קק"ל את פעילותה ומטרותיה בכביסה ירוקה. כך למשל נכתב בבלוג של קק"ל לרגל הצטרפותה השנה ל"שנת היערות": "למען דורנו והדורות הבאים, עלינו להגביר מודעות ולקדם עשייה כלל-עולמית לשמירה, להגנה ולניהול בר-קיימא של יערות עולמנו". וגם: "במסגרת הפעילות תוצג מדינת ישראל כמתקדמת ומקצועית בתחום הייעור, כתורמת לאיכות הסביבה וכבעלת יכולת לייצא ידע וניסיון".

נציגי הקק"ל, כמייצגי גוף "ירוק", נוסעים בעולם ומשתתפים בפורומים סביבתיים חשובים כמו ועידת כדור הארץ ביוהנסבורג וועידת קנקון. שם, למרבה האירוניה, משתתפים נציגיה בפורומים התומכים באוכלוסיות מקומיות (Indigenous) הנאבקות נגד תאגידים וממשלות המנשלות אותם מאדמות שהיו שייכות לאבותיהם במשך שנים וסיפקו את מקור מחייתם. נציגי הקק"ל מגיעים אל שולחן הדיונים ולוקחים חלק בהחלטות התומכות בקיום זכויותיהן של אוכלוסיות מקומיות, אבל בשובם לישראל הם מפשילים שרוולים, שולפים את אתי החפירה ומתניעים את הדחפורים שרומסים את אותן אוכלוסיות מנושלות בדיוק. כנראה שאמות המוסר משתנות בטיסה חזרה לישראל.

נטיעת יער על אדמות שנגזלו מתושביהן המקוריים אינה פעולה ירוקה; היא אמצעי שליטה. נטיעת עצים נתפשת כמעשה חיובי ו"ירוק" אך אי אפשר להפריד בין שמירת טבע ופעילות סביבתית לבין נושאים חברתיים וכלכליים. צדק סביבתי הוא צדק חברתי, ולהפך. האנשים המוחלשים ביותר בחברה, אלה שאינם נראים ואינם נספרים, אלה שנתפשים כ"אחרים", הם תמיד אלה שסובלים מהאפליה החברתית/סביבתית הגדולה ביותר. הנגישות שלהם למשאבי הטבע הבסיסיים מוגבלת – אדמה, מים ואוויר נקיים וראויים למחיה. הם גם הסובלים ביותר מזיהומים סביבתיים להם אחראים האנשים החזקים ביותר בחברה, התעשיינים, הצרכנים, הבזבזנים, שיסעו בשעות הפנאי במכוניות המזהמות שלהם ויבואו לנגב לטייל בשמורות הטבע וביערות הנטועים מהם סולקו הבדואים.

בעשורים האחרונים השכילה להבין התנועה הסביבתית ברחבי העולם כי לא ניתן לנתק בין נושאים אקולוגיים לנושאים חברתיים, וחרתה על דגלה את המאבק למען צדק סביבתי. גם בישראל הגיע הזמן להבחין בין פעולות סביבתיות ולבין פעולות שנעשות ממניעים לאומיים ואתניים. גם בישראל על התנועה הסביבתית להכיר בהקשרים בין צדק סביבתי לצדק חברתי ולבחון לאורם פעולות של ארגונים דוגמת הקק"ל.

הכוחות הירוקים מול נשות הכפר, אלעראקיב, 17.02. צילום: אקטיבסטילס

כשם שבעבר הבינו פעילי שימור הטבע שאי אפשר להילחם למען הסביבה מבלי לצאת נגד המפעלים המזהמים, עלינו להבין היום כי שאלת נישול התושבים הערבים-הבדואים בנגב היא שאלה של צדק סביבתי במובן הרחב של המילה, כפי שהגדיר אותה רוברט בולרד, הוגה אפריקני-אמריקאי: "צדק סביבתי מוגדר כיחס הוגן כלפי כל בני אדם, ללא הבדל גזע, צבע, מוצא לאומי או מעמד כלכלי והשתתפותם המלאה בכל הנוגע לפיתוח, יישום ואכיפת מדיניות, תקנות וחוקים סביבתיים. יחס הוגן פירושו שאסור שקבוצה כלשהי, כולל קבוצות גזעיות, אתניות, או כלכליות, תישא בנטל של השלכות סביבתיות שליליות, שהן תוצאה של פעולות תעשייתיות, עסקיות או שלטוניות".

הקרן הקיימת לישראל מייהדת את הנגב ומפריחה את השממה ורומסת את הבדואים שחיו ב"שממה" עוד הרבה לפני שהקרן הוקמה ולפני שמדינת ישראל הגיעה אל הנגב. אך המדינה אינה מכירה בזכות אזרחיה הבדואים לחיים על אדמתם, להמשך אורח חייהם המסורתי שכולל מרעה וחקלאות. על פי התפישה הרווחת, רק ליהודים מותר להפריח את השממה, להקים חוות בודדים בנגב, לעבד עשרות ומאות דונמים, בעוד שאת שדותיהם של הבדואים מרססים בחומרי הדברה ואת בתיהם הורסים.

מעשה מחיקת הכפר ומחיקת הזיכרון הוא מעשה נפשע. הוא גם לא יצלח לאורך זמן. כפי שמתאר א"ב יהושע בסיפורו מול היערות – היער שכיסה על הכפר הפלסטיני נשרף וחורבות הכפר נחשפו לעין כל. גם החרפה נחשפה וניסיון ההסתרה התגלה בכל מערומיו.

ספרה של ד"ר עדנה גורני, "בין ניצול להצלה", על היחסים בין טבע חברה ותרבות בישראל, יצא לאור בקרוב בהוצאת "פרדס".

תמרה טראובמן, פעילה בקואליציית נשים לשלום השותפה במאבק באל-עראקיב.

המאמר פורסם במקור באתר "העוקץ"

אין הפסקה של האש של ישראל על עזה / רלה מזלי

חמישי, דצמבר 21st, 2006

דברים להפגנה נגד המצור על עזה – 2 דצמבר 2006
תל-אביב

בואו נגיד את זה ברור: אין הפסקה של האש של ישראל על עזה.

אין הפסקת אש על עזה. אין הפסקת אש אפילו כשחיילי ישראל לא יורים שם אף כדור.

יש בעזה מחסור באוכל. ישראל מונעת אוכל מעזה. ב-70% מהמשפחות בעזה אין מספיק אוכל; מחירי האוכל עולים; מחיר הקמח עלה בשליש; ישראל אוסרת דיג מול החופים ומונעת מקור חלבון שהוא מרכזי בתנאי החיים שם.

מחסור באוכל ממית. מניעת אוכל—זה אש.

יש בעזה מחסור במי שתייה זמינים. ישראל מונעת אספקה סדירה של מים מעזה, גם לשתייה, גם לרחצה וחיטוי.

מחסור במים ממית. מניעת מים—זה אש. יש בעזה מחסור בתרופות. ישראל מונעת מעזה תרופות. אח של חברה שלי, רופא בבית חולים ברצועה, קורא לעצמו היום צלם. הוא מצלם לחולים את מצבם אבל לא יכול להציע טיפול.

מחסור בתרופות ממית בעיקר חולים, ילדים וזקנים. מניעת תרופות—זה אש.

יש בעזה מחסור בחשמל. ישראל מונעת חשמל מעזה. מחסור בחשמל ממית חולי כליות שלא עוברים טיפולי דאיליזה סדירים; נכים שמונשמים במכונות הנשמה; חולי סכרת שתלויים באינסולין מקירור; תינוקות שהמזון שלהם מזדהם. מניעת חשמל—זה אש.

אין בעזה משק כלכלי סביר. כבר 9 חודשים שישראל מעכבת את כספי המסים של הרשות הפלסטינית שהם חצי מהתקציב השנתי שלה.

ישראל מלינה את השכר של 165,000 עובדות ועובדים בעזה ובגדה— מתוכם 60,000 בעזה שהם 40% מכלל המועסקים שם.

מעל מיליון ושבעים אלף אנשים מתקיימים בלי תנאי מחייה הכי בסיסיים בגדה ובעזה.

כבר 9 חודשים שישראל והעולם מונעים גם כניסה של כספים נוספים לרשות הפלסטינית. החקלאות, הייצור והמסחר שלה גוועים ואיתם גוועים בני אדם. מצור כלכלי—הוא אש.

אין בעזה חופש תנועה. שלילת חופש תנועה ממיתה אנשים שזקוקים לטיפול רפואי מציל חיים; ממיתה בני משפחה שתלויים בפרנסה מחוץ לבית; ממיתה נשים שנאלצות ללדת בלי סיוע חיוני ותינוקות שנולדים לנשים האלה;

עוד יותר מתמיד עובדים מובטלים מרותקים לבית, בתוך השפלה מתסכלת וייאוש מעורר זעם; עוד יותר מתמיד נשים שחשופות לאלימות של בני משפחה נכלאות בתוך המרחב המשפחתי המסוכן;

שלילת חופש תנועה—זה אש.

המצור על עזה הוא אש מוסווית. הקורבנות לא נרשמים במניין ההרוגים והנפגעים בידי ישראל.

המצור משליט מוות מזדחל, עיוור; הוא לא מתיימר אפילו להבחין בין לוחמים לאזרחים; אבל הוא פוגע קודם כל בחסרי האונים.

בואו נגיד את זה ברור: ישראל הפכה את עזה למתחם מוות.

כן, זה נכון, המצור לא מוחלט: אין בעזה רעב, יש אוכל, אבל לא מספיק. יש בעזה חשמל—חלק מהיום, לא מספיק. יש בעזה תרופות—בכמות מסוימת, לא מספיק. יש מעבר בגבולות—מדי פעם, לא מספיק.

ישראל יצרה מצור עם חזות הומניטארית; נשק השמדה המוני שמסתתר בפרטים; שמשתקף רק דרך מידע מדויק וסיפורים אישיים. אבל הגישה לעזה קשה; הקשר משובש. אנשים שקועים בהישרדות יומיומית. כמה אפשר, במצב כזה, לספור, לתעד, לכתוב, לצלם? המצור על עזה הוא מצור על חופש המידע.

לכן, כבר 9 חודשים שהמצור די מצליח להסתיר אמת פשוטה: המצור על עזה הוא פשע. הוא רצח חסר הבחנה; הוא הוצאה להורג שיטתית של בני ערובה; הוא זורע בכוונה מוות שרירותי.

והדפוס די ברור גם אם כרגע המצב יותר גרוע בעזה— ישראל תרחיב אותו מחר גם אל הגדה מאחורי החומה.

תחת האש הזאת גם עזה וגם הגדה ימשיכו להתלקח עד שידליקו שוב גם את שדרות.

האש-בלי-כדורים שישראל יורה במוחלשים ביותר בעזה נורית בידי ישראל, בהסתר, בעקיפין, גם במוחלשים ביותר בשדרות.

אש המצור של ישראל על עזה מנצלת בתחכום את הסבל המתוקשר של שדרות כדי להצדיק ולהסתיר את העובדה שמנהיגי ישראל בוחרים—שוב—במלחמה.

מצור המוות על עזה נועד להמשיך להצית את הקהילה הפלסטינית; נועד להמשיך לנצל קהילות מוחלשות בישראל; ונועד להעלות מצג שווא של ישראל רודפת שלום שנוצרת כביכול את האש.

מעל לכל, המצור על עזה נועד למנוע תהליך מדיני ממשי, ושלום הוגן, ובו בזמן, לנקות את ישראל מאחריות למלחמה. המצור שמוטל בשם ההגנה על ישראל נועד להגן רק על בעלי הכוח בישראל; על מדיניות הכוח ותפיסת המשאבים שמשרתת אותם.

אני רוצה להגיד לאולמרט, לפרץ, לחלוץ וגם לכל אחד ואחת שמשרתים את חילות הממשלה—

המצור שלכם על עזה הוא פשע. הוא מעשה שלא ייעשה— בשום תנאי, משום סיבה; הוא בלתי מוסרי בעליל.

בימים אלה רמטכ"ל-לשעבר, משה יעלון, התחמק בינתיים מתביעה משפטית בגין פשעי מלחמה בניו זילנד. העולם מתחיל לפעול—אולי לאט אבל בכל זאת— נגד פושעי המלחמה של ישראל. והיום עומדים אתנו נגד המצור, נגד דיכוי נמשך של העם הפלסטיני, קבוצות ואנשים בעוד מאה ערים וקהילות באירופה, בצפון אמריקה, באסיה, באוסטרליה

פשע המצור הוא לא פחות מביש או מזוויע מהפשע שהביא מאות אלפים לפני 24 שנים לשאת את הבושה שלנו לכיכר העיר

גם אז—בסברה ושתילא—היתה הסוואה; גם אז היה רצח עיוור של חלשים כלואים.

היום אנחנו שוב נושאים את הבושה, ותובעות ותובעים מכם: להפסיק. מייד. בלי שום תנאים. להפסיק עכשיו את הפשע. להפסיק את המצור.

קול אחר משדרות / נעמיקה ציון

שבת, דצמבר 2nd, 2006

דברים בהפגנה למען השלום – סינמטק תל אביב – 2.12.06

בראשית השבוע האחרון פתחתי לרווחה את חלון הברזל של חדר הביטחון שלי, שהיה סגור מזה חודשים רבים. חדר הביטחון, שהוא גם חדר העבודה שלי וגם "המרחב המוגן" שלי – נמלא באחת אור שמש. חשתי הקלה עצומה. רגעים ספורים לאחר מכן, וגם ביומיים הבאים עוד נחתו סביבנו קאסמים, אבל משהו בתודעה כבר היה רגוע ואופטימי יותר. כך נכנסה לתוקפה הפסקת האש. עבור רוב הנוכחים כאן הפסקת אש היא אירוע פוליטי חשוב. עבורנו – מבוגרים וילדים החיים בשדרות וביישובי עוטף עזה, כמו גם ברצועת עזה – זו היכולת האנושית הפשוטה לפתוח חלון (אם יש בכלל חלון כזה), ולהשתחרר, ולו רק לרגע, מתחושת החרדה הכרונית ואי הוודאות המעיקה שהפכו להיות בני הלוויה הקבועים שלנו. קוראים לזה נורמאליות.

הרשו לי לחלוק איתכם כמה תובנות ותחושות אישיות שמלוות אותי בשנה האחרונה.

כמעט עשרים שנה אני חיה בשדרות. חמש שנים אני "נושמת" קאסמים. חלקם נפלו מטרים ספורים מביתי, ולראשונה בחיי התחוורה לי משמעותו הרגשית של הביטוי: "נפגעי הלם וחרדה". כל החרדות היומיומיות שיוחצנו בנדיבות לציבור מוכרות גם לי. כל הריטואלים שנבנו סביב החרדות: לזנק למשמע כל רעש חריג, להביט לשמים בשעת צעידה בעיר. להישלף כמו אוטומט מן המיטה בשלוש לפנות בוקר ולרוץ לחדר המוגן. להמתין במתח לבום, לוודא שכולם בסדר. וחוזר חלילה.

ואף-על-פי-כן אני רוצה להשמיע קול קצת אחר. או לפחות שונה מהקולות הסטריאוטיפים הממוחזרים השכם והערב בתקשורת. לא אומר כאן שום דבר חדש או מקורי שלא נטחן עד דק מעל כל במה פוליטית או תקשורתית. התוקף היחיד לדבריי הוא היותי תושבת שדרות.

אפתח ואומר, מחרידות אותי הקריאות החוזרות ונשנות "להחריב את בית חנון", "לגלח את עזה", "להחשיך ערים", "לסגור את המים". מחרידות כשהן נשמעות מפיו של ציבור מתוסכל. מחרידות הרבה יותר כשהן נשמעות מפיהם של אנשי ציבור, שרים, עיתונאים שמגלים אמפתיה. יש קריאות שאסור לגלות כלפיהן אמפתיה!! כשאתה חוזר כל כך הרבה פעמים על אותה קריאה, היא הופכת בלי שנרגיש ללגיטימית. לחלק מסדר יום. מה שצרב את האוזן לפני חמש שנים, הופך פתאם למוסיקה נסבלת, אחר כך למוסיקה ערבה. מתרגלים. מפחיד אותי המנגנון הזה של ההתרגלות. מפחיד יותר מהקאסמים.

שדרות היא עיר רב-תרבותית, רב-שבטית. עיתונאים צריכים לנהוג משנה זהירות כשהם מתיימרים לשקף את "תחושות התושבים". לא כל תושבי שדרות מחפשים נקמה. לא כל תושבי שדרות מבקשים "לגלח את בית חנון". לא כולם רוצים להיבנות מנהרות של דם פלשתיני. יש לנו מספיק על החשבון הזה. יותר מדי שנים. יותר מדי דם!

דווקא משום שאני נמנית על אלו המאמינים במדינת רווחה מתוקנת, חשוב לי לומר: מדינת ישראל אכן התנערה מאחריותה לתחומים רבים במשק, אבל היא לא התנערה מאחריותה לשדרות. התקשורת לא שכחה את שדרות. הציבור הישראלי לא נותר אדיש. הצבא לא התלהם פחות מפני שאנחנו תושבי הפריפריה ולא תושבי רמת אביב ג'. נהפוך הוא. התקשורת לפתה את שדרות בחיבוק אמפתי עד מחנק. הציבור על כל מגזריו גילה אכפתיות וסולידאריות, והרעיף עלינו גשם של מחוות ומתנות. צה"ל כתש את רצועת עזה יומם ולילה. משרדי הממשלה שפכו כאן כסף. הרבה כסף. וכך אמורה המדינה להמשיך ולעשות עד שירווח. אבל בקיץ האחרון בחודש יוני, בשבוע בו הוקם אוהל המחאה בשדרות וכיוון את חיציו נגד ממשלת ישראל, יצאו במקביל בני נוער בסיכון גבוה (ויש רבים כאלה בשדרות), להפגין בכיכר העיר. "איפה הכסף?", הם זעקו, כאשר נודע שמסגרות התמיכה שלהם עומדות להיסגר, והם עלולים למצוא את עצמם מושלכים לרחוב דווקא בשעת מצוקה זו. זו השאלה החשובה באמת והיא נותרה להדהד בחלל ללא מענה. לאן הולך הכסף? מהם סדרי העדיפויות? האם המערכות העירוניות נותנות מענה אמיתי ונכון לצרכים של העיר המותשת הזאת?. הקאסם מייצר חרדות אמיתיות ושחיקה נפשית, אבל הוא משמש גם מיסוך מסוכן לבעיות חברתיות וכלכליות עמוקות לא פחות, שהעיר הזו צריכה להתמודד איתן.

באותו שבוע אומלל של חודש יוני, האיץ בנו שמעון פרס לשמור על איפוק, וזכה לכותרת המצערת: "קאסם שמאסם". לא נפלתי מהכיסא. הניסוח בודאי לא הצטיין בתבונה פוליטית, אבל התכנים והביקורת היו בהחלט ראויים לבדיקה. מה שפרס אמר בעצם הוא שפאניקה היא לא תוכנית עבודה. שהרס ערים פלשתיניות איננו אג'נדה. מוטב לנו להתרכז במיגונה ובחיזוקה של שדרות, ולא רק לגרוף רווחים תקשורתיים קצרי מועד על חשבון העבודה האמיתית. העיר אכן מותשת אבל היא אינה נמצאת תחת איום קיומי.

מנהיגות לא צריכה ללבות היסטריה, היא צריכה להרגיע. היא לא צריכה להתלהם, היא צריכה לסייע לכולנו לחיות במציאות מורכבת שאין בה פתרונות פלא, בודאי לא כוחניים. מנהיגות לא צריכה להחשיך עיר ולחסום כניסות, היא צריכה להמשיך את שגרת החיים ולשדר יציבות. היא לא צריכה למהר להשבית את מערכת החינוך, היא צריכה לטפח ולחזק אותה. אחרי הכל, ילדים המשוטטים בחוץ, מוגנים פחות וחרדים יותר מילדים הנמצאים במסגרת יציבה ותומכת. מנהיגות אמיצה יכולה להרחיק לכת, ולהמיר את הקריאות להתרת דמם של הפלשתינאים ביוזמות בלתי שגרתיות כמו מפגשי נוער משדרות ומעזה.

הסיקור התקשורתי בשנה האחרונה העלה את מפלס המיאוס שלי לטמפרטורות גבוהות. הוא העצים רגשות, וליבה יצרים וביים בכישרון אינסוף דרמות בלי למצמץ ובלי לבדוק. את יישובי עוטף עזה הנמצאים באותה סירה הוא כמעט שכח. שדרות הפכה שם נרדף לריטלין והתעלפויות.

השיח התקשורתי מתמכר זה שנים לפרדיגמת הכוח. בזה אחר זה צועדים בסך על מסכינו ביטחוניסטים חמורי סבר ו"לא מתנצלים", שפורשים בפנינו תוכניות מהפנטות למיגור הקאסם באמצעות חדירות עומק, פעולות קומנדו נועזות, ושלל רעיונות יצירתיים שדומה כאילו נלקחו מארסנל המבצעים של 'שליחות קטלנית 2' או 'רמבו 3'. בזה אחר זה הם הגיחו בשנה האחרונה אל שדרות, והמיקרופון קלט את הגיגיהם בהתמסרות חסרת עכבות. גם השפה העברית גויסה זה מכבר ועיצבה אינוונטר של מילים "תקניות" שנוקו מסנטימנטים מיותרים, ואיפשרו את הדיווח הסלקטיבי על הנעשה בשטחים. התקשורת שיתפה פעולה בצייתנות והעברית נולדה מחדש, ממורקת וקלה להגיה. "חישוף", "פעולות הנדסיות", "בלתי מעורבים".

בראשית חודש יוני המדובר, התקיים בשדרות 'פסטיבל קולנוע דרום'. חוויה מרוממת רוח שלא זכתה משום מה לסיקור ראוי. באולמות החשוכים הוקרנו סרטיו המטלטלים של דוד בן שטרית, שעסקו בחוויות הפליטות של נשים פלשתינאיות, ובסיפורם של כמה טייסים שהעזו לסרב פקודה. זה נראה כמעט הזוי. בחוץ שורקים קאסמים ועל המסך ניגר סבל פלשתיני שאין לו סוף. צופים רבים נמלטו מן האולם. הם לא רצו, או לא יכלו, לתת לתמונות לסדוק את מנגנוני ההגנה שלהם. ההבניה התרבותית של אתוס הכוח ותחושת הקרבנות שמזריקים לנו לווריד עם הנשימה הראשונה היא כה עמוקה, עד שלעיתים נדמה כי היא בלתי ניתנת להבקעה. עבורי זה היה רגע רב עוצמה. זו שדרות שאני רוצה לחיות בה. שדרות שלא שוכחת שבצד האחר של המשוואה ישנו סבל אנושי נוסף.

מקוממים אותי שכנינו הפלשתינאים שממחזרים שוב ושוב טעויות היסטוריות ולא משכילים לבנות ריביירה בעזה במקום לירות עלינו קאסמים. בכך, הם חורצים את דינם של מיליוני "בלתי מעורבים" לחרפה נוראה עוד יותר מזו שהם ממילא חיים בה. אבל מי שזרע רוח בארבעים שנות כיבוש – סופו שיקצור סופה, וזו מתרגשת לנגד עינינו ולא מרפה, כן, גם אחרי ההתנתקות. המציאות הולכת ומסתבכת, ולמדינת ישראל יש אחריות כבדה, כבדה מדי, להסתבכות הזאת.

בכל פעם שהשתרר קצת שקט בשנים האחרונות או הושגו הבנות, הגיח החיסול "הממוקד" הבא של מבוקש בכיר או זוטר, ושדרות נכנסה לכוננות ספיגה. למי הועילו כל החיסולים הללו? איזה ביטחון קנינו לעצמנו בסופו של יום חוץ מהמטח הבא?. אחר כך בא הבליץ הגדול. חודשים לא עצמנו עין. לא רק בגלל הקאסמים. צה"ל כתש את "מרחבי השיגור" 24 שעות ביממה מן הים, האוויר והיבשה. לילות חסרי מנוח לשדרות וליישובי הסביבה. חלום בלהות לתושבי רצועת עזה. ירי בלתי פוסק וחסר תוחלת. על מי? על מה? לשם מה? למי זה הועיל? איזה הישגים ביטחוניים הישגנו?

עמיר פרץ עשה בראשית דרכו כשר ביטחון צעד אמיץ. הוא החזיר את הדיון המוסרי אל תוך השיח. אותו מוסר שנדחק לפני שנים אל ירכתי הדיון הציבורי, ואם הוזכר, זה היה בדרך כלל בלשון רפה או במלמול אפולוגטי שנלחש רק לאחר שנסקרו כל חישובי התועלת ובעיות התדמית. לא מה עשינו, אלא איך ניראה בעולם. אולם מי שהחזיר את הדיון המוסרי אל תוך השיח, בנה תוך שבועות ספורים בית קברות בליבו, שבו מוטלות מאות גופות של ילדים ואזרחים פלשתינים חפים מפשע. "אני דורך על נשמתי" אמר פעם יצחק בן אהרון הגדול. בחודש יוני האחרון עמיר פרץ הפך בעיני לגיבור טרגי. הוא דרך על נשמתו. או כך לפחות רציתי להאמין. שלא קהה ליבו. שעוצמתו של צה"ל לא משכרת עד כדי כך. אולם אחרי מלחמת לבנון השניה, אחרי ההרס וההרג הסיטוני בעזה בחסות המלחמה ואחריה – אני כבר לא יודעת במה להאמין.

אהוד אולמרט ועמיר פרץ – משהו חשוב מאין כמוהו התרחש כאן בשבוע האחרון. אל תמסמסו אותו. אפילו התחריתם על הקרדיט. הדבר הנורא שקרה לנו האזרחים, הוא שחדלנו להאמין. תנו לנו תקווה שיש במה להאמין. אפשרו לנו לפתוח חלון. את החלון בחדר המוגן, וחלון הזדמנויות וחלון לדיאלוג. הפסיקו את מדיניות החיסולים. אל תובילו אותנו בכחש פופוליסטי של עוד כוח ועוד כוח. זה לא מרגיע, זה מעורר אימה!!.

דברו איתם כבר!! בערוצים סמויים ובערוצים גלויים. הציעו יוזמה מדינית יצירתית. שיברו את המיתוס הכוזב של "אין עם מי לדבר", שבו מסממים אותנו חדשות לבקרים פוליטיקאים ציניים ודובריהם הנאמנים בתקשורת. אל תסגרו שום חלון הזדמנויות במתכוון, ואל תחסלו שום יוזמה בעודה באיבה, רק כדי להמשיך ולהנציח פרדיגמות חשיבה קפואות.

שיברו את פרדיגמת החד-גדיא המטורף הזה. הכל כבר נוסה עד זרא. השוחט שחט את השור והאש שרפה את המקל שחבט בכלב שנשך לחתול שטרף את הגדי. ורק המים עוד לא כיבו את האש.

נסו לפחות באמת ובתמים, בלי מורא וללא תנאים מוקדמים את האופציה המדינית, את אופציית ההידברות. זוהי חובתכם האזרחית!! זוהי חובתכם המוסרית!! שאם לא כן, עיבודה המצמית של חווה אלברשטיין לשיר החד-גדיא הידוע, יחתום את המציאות שלנו כפי שאני חותמת את הנאום הזה: "שוב מתחילים מהתחלה".


Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(footer1.php): failed to open stream: No such file or directory in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89

Warning: include(): Failed opening 'footer1.php' for inclusion (include_path='.:/usr/local/php56/lib/php') in /home/coalition/www/www/wp-content/themes/peace/archive.php on line 89