שנת נטיעות ירוקה בקק"ל / עדנה גורני ותמרה טראובמן

רביעי, 2 בפברואר, 2011 | 10:43

עדנה גורני ותמרה טראובמן
הקרן הקיימת לישראל היא הזרוע המבצעת בתוכנית לייהוד הנגב וגירוש התושבים הבדווים. הנטיעות על האדמות שנושלו מתושבי אל-עראקיב נעשות במסווה "ירוק", ונציגי הקק"ל משתתפים בדיונים האו"ם על הגנה בת קיימא ועל שמירת זכויותיהן הסביבתיות של אוכלוסיות מקומיות

היום תתקיים שביתה כללית של הרשויות הערביות בנגב ופעילות ופעילים במאבק יצעדו ממרכז באר שבע אל עבר משרד הממשלה בעיר במחאה על הרס אל-עראקיב לצורך נטיעת יער על-ידי הקרן הקיימת לישראל, נישול התושבים מאדמתם, והאלימות המתמשכת המופנית כלפי תושבי הכפר.

במקביל להריסות, כבר החלו אנשי הקרן הקיימת לישראל בעבודות הנטיעה להרחבת יער השגרירים על אדמות אל-עראקיב. לקק"ל יש תוכנית לייעור הנגב, כחלק מייהודו על חשבון אוכלוסיות מקומיות והשתלטות על קרקעותיהם. הנטיעות באל-עראקיב הן חלק מתוכנית ליישום המדיניות הגזענית לייהוד הנגב וגירוש התושבים הבדווים, שבה חברו יחד הממשלה, מנהל מקרקעי ישראל, והקק"ל, המשמשת כזרוע המבצעת וגורם מרכזי במדיניות זו.

ריבואות של עצים ויערות. בקרוב באלעראקיב. צילום: cc by-buksy4free

טקטיקה זו אינה חדשה. יוסף וייץ, מראשי הקק"ל בעבר, הקים בזמן המלחמה ב-1948 ועדת טרנספר ודאג לכך שהבתים במרבית הכפרים שתושביהם נעקרו, גורשו או ברחו עקב המלחמה ייהרסו ואת ההריסות יכסו עצי האורן שנטעה הקק"ל. גם עכשיו מקדמת הקק"ל נטיעת עצים על מנת למחוק ולהעלים את הכפר הפיזי ואת הזיכרון של עצם קיומו.

בשנים האחרונות הקק"ל מיתגה את עצמה כגוף "ירוק" והיא משווקת את עצמה לציבור בישראל ובעולם כארגון סביבתי. השנה הודיעה הקרן על הצטרפותה ל"שנת היערות", אירוע בינלאומי של האו"ם. לצורך התקבלותה למועדון הפרוגרסיווי של ארגונים ירוקים בעולם, העבירה קק"ל את פעילותה ומטרותיה בכביסה ירוקה. כך למשל נכתב בבלוג של קק"ל לרגל הצטרפותה השנה ל"שנת היערות": "למען דורנו והדורות הבאים, עלינו להגביר מודעות ולקדם עשייה כלל-עולמית לשמירה, להגנה ולניהול בר-קיימא של יערות עולמנו". וגם: "במסגרת הפעילות תוצג מדינת ישראל כמתקדמת ומקצועית בתחום הייעור, כתורמת לאיכות הסביבה וכבעלת יכולת לייצא ידע וניסיון".

נציגי הקק"ל, כמייצגי גוף "ירוק", נוסעים בעולם ומשתתפים בפורומים סביבתיים חשובים כמו ועידת כדור הארץ ביוהנסבורג וועידת קנקון. שם, למרבה האירוניה, משתתפים נציגיה בפורומים התומכים באוכלוסיות מקומיות (Indigenous) הנאבקות נגד תאגידים וממשלות המנשלות אותם מאדמות שהיו שייכות לאבותיהם במשך שנים וסיפקו את מקור מחייתם. נציגי הקק"ל מגיעים אל שולחן הדיונים ולוקחים חלק בהחלטות התומכות בקיום זכויותיהן של אוכלוסיות מקומיות, אבל בשובם לישראל הם מפשילים שרוולים, שולפים את אתי החפירה ומתניעים את הדחפורים שרומסים את אותן אוכלוסיות מנושלות בדיוק. כנראה שאמות המוסר משתנות בטיסה חזרה לישראל.

נטיעת יער על אדמות שנגזלו מתושביהן המקוריים אינה פעולה ירוקה; היא אמצעי שליטה. נטיעת עצים נתפשת כמעשה חיובי ו"ירוק" אך אי אפשר להפריד בין שמירת טבע ופעילות סביבתית לבין נושאים חברתיים וכלכליים. צדק סביבתי הוא צדק חברתי, ולהפך. האנשים המוחלשים ביותר בחברה, אלה שאינם נראים ואינם נספרים, אלה שנתפשים כ"אחרים", הם תמיד אלה שסובלים מהאפליה החברתית/סביבתית הגדולה ביותר. הנגישות שלהם למשאבי הטבע הבסיסיים מוגבלת – אדמה, מים ואוויר נקיים וראויים למחיה. הם גם הסובלים ביותר מזיהומים סביבתיים להם אחראים האנשים החזקים ביותר בחברה, התעשיינים, הצרכנים, הבזבזנים, שיסעו בשעות הפנאי במכוניות המזהמות שלהם ויבואו לנגב לטייל בשמורות הטבע וביערות הנטועים מהם סולקו הבדואים.

בעשורים האחרונים השכילה להבין התנועה הסביבתית ברחבי העולם כי לא ניתן לנתק בין נושאים אקולוגיים לנושאים חברתיים, וחרתה על דגלה את המאבק למען צדק סביבתי. גם בישראל הגיע הזמן להבחין בין פעולות סביבתיות ולבין פעולות שנעשות ממניעים לאומיים ואתניים. גם בישראל על התנועה הסביבתית להכיר בהקשרים בין צדק סביבתי לצדק חברתי ולבחון לאורם פעולות של ארגונים דוגמת הקק"ל.

הכוחות הירוקים מול נשות הכפר, אלעראקיב, 17.02. צילום: אקטיבסטילס

כשם שבעבר הבינו פעילי שימור הטבע שאי אפשר להילחם למען הסביבה מבלי לצאת נגד המפעלים המזהמים, עלינו להבין היום כי שאלת נישול התושבים הערבים-הבדואים בנגב היא שאלה של צדק סביבתי במובן הרחב של המילה, כפי שהגדיר אותה רוברט בולרד, הוגה אפריקני-אמריקאי: "צדק סביבתי מוגדר כיחס הוגן כלפי כל בני אדם, ללא הבדל גזע, צבע, מוצא לאומי או מעמד כלכלי והשתתפותם המלאה בכל הנוגע לפיתוח, יישום ואכיפת מדיניות, תקנות וחוקים סביבתיים. יחס הוגן פירושו שאסור שקבוצה כלשהי, כולל קבוצות גזעיות, אתניות, או כלכליות, תישא בנטל של השלכות סביבתיות שליליות, שהן תוצאה של פעולות תעשייתיות, עסקיות או שלטוניות".

הקרן הקיימת לישראל מייהדת את הנגב ומפריחה את השממה ורומסת את הבדואים שחיו ב"שממה" עוד הרבה לפני שהקרן הוקמה ולפני שמדינת ישראל הגיעה אל הנגב. אך המדינה אינה מכירה בזכות אזרחיה הבדואים לחיים על אדמתם, להמשך אורח חייהם המסורתי שכולל מרעה וחקלאות. על פי התפישה הרווחת, רק ליהודים מותר להפריח את השממה, להקים חוות בודדים בנגב, לעבד עשרות ומאות דונמים, בעוד שאת שדותיהם של הבדואים מרססים בחומרי הדברה ואת בתיהם הורסים.

מעשה מחיקת הכפר ומחיקת הזיכרון הוא מעשה נפשע. הוא גם לא יצלח לאורך זמן. כפי שמתאר א"ב יהושע בסיפורו מול היערות – היער שכיסה על הכפר הפלסטיני נשרף וחורבות הכפר נחשפו לעין כל. גם החרפה נחשפה וניסיון ההסתרה התגלה בכל מערומיו.

ספרה של ד"ר עדנה גורני, "בין ניצול להצלה", על היחסים בין טבע חברה ותרבות בישראל, יצא לאור בקרוב בהוצאת "פרדס".

תמרה טראובמן, פעילה בקואליציית נשים לשלום השותפה במאבק באל-עראקיב.

המאמר פורסם במקור באתר "העוקץ"

התגובות סגורות.

עזרו לנו לעשות שינוי

תעזרו לנו היום על מנת להמשיך מחר‫!‬