קול אחר משדרות / נעמיקה ציון

שבת, 2 בדצמבר, 2006 | 13:04

דברים בהפגנה למען השלום – סינמטק תל אביב – 2.12.06

בראשית השבוע האחרון פתחתי לרווחה את חלון הברזל של חדר הביטחון שלי, שהיה סגור מזה חודשים רבים. חדר הביטחון, שהוא גם חדר העבודה שלי וגם "המרחב המוגן" שלי – נמלא באחת אור שמש. חשתי הקלה עצומה. רגעים ספורים לאחר מכן, וגם ביומיים הבאים עוד נחתו סביבנו קאסמים, אבל משהו בתודעה כבר היה רגוע ואופטימי יותר. כך נכנסה לתוקפה הפסקת האש. עבור רוב הנוכחים כאן הפסקת אש היא אירוע פוליטי חשוב. עבורנו – מבוגרים וילדים החיים בשדרות וביישובי עוטף עזה, כמו גם ברצועת עזה – זו היכולת האנושית הפשוטה לפתוח חלון (אם יש בכלל חלון כזה), ולהשתחרר, ולו רק לרגע, מתחושת החרדה הכרונית ואי הוודאות המעיקה שהפכו להיות בני הלוויה הקבועים שלנו. קוראים לזה נורמאליות.

הרשו לי לחלוק איתכם כמה תובנות ותחושות אישיות שמלוות אותי בשנה האחרונה.

כמעט עשרים שנה אני חיה בשדרות. חמש שנים אני "נושמת" קאסמים. חלקם נפלו מטרים ספורים מביתי, ולראשונה בחיי התחוורה לי משמעותו הרגשית של הביטוי: "נפגעי הלם וחרדה". כל החרדות היומיומיות שיוחצנו בנדיבות לציבור מוכרות גם לי. כל הריטואלים שנבנו סביב החרדות: לזנק למשמע כל רעש חריג, להביט לשמים בשעת צעידה בעיר. להישלף כמו אוטומט מן המיטה בשלוש לפנות בוקר ולרוץ לחדר המוגן. להמתין במתח לבום, לוודא שכולם בסדר. וחוזר חלילה.

ואף-על-פי-כן אני רוצה להשמיע קול קצת אחר. או לפחות שונה מהקולות הסטריאוטיפים הממוחזרים השכם והערב בתקשורת. לא אומר כאן שום דבר חדש או מקורי שלא נטחן עד דק מעל כל במה פוליטית או תקשורתית. התוקף היחיד לדבריי הוא היותי תושבת שדרות.

אפתח ואומר, מחרידות אותי הקריאות החוזרות ונשנות "להחריב את בית חנון", "לגלח את עזה", "להחשיך ערים", "לסגור את המים". מחרידות כשהן נשמעות מפיו של ציבור מתוסכל. מחרידות הרבה יותר כשהן נשמעות מפיהם של אנשי ציבור, שרים, עיתונאים שמגלים אמפתיה. יש קריאות שאסור לגלות כלפיהן אמפתיה!! כשאתה חוזר כל כך הרבה פעמים על אותה קריאה, היא הופכת בלי שנרגיש ללגיטימית. לחלק מסדר יום. מה שצרב את האוזן לפני חמש שנים, הופך פתאם למוסיקה נסבלת, אחר כך למוסיקה ערבה. מתרגלים. מפחיד אותי המנגנון הזה של ההתרגלות. מפחיד יותר מהקאסמים.

שדרות היא עיר רב-תרבותית, רב-שבטית. עיתונאים צריכים לנהוג משנה זהירות כשהם מתיימרים לשקף את "תחושות התושבים". לא כל תושבי שדרות מחפשים נקמה. לא כל תושבי שדרות מבקשים "לגלח את בית חנון". לא כולם רוצים להיבנות מנהרות של דם פלשתיני. יש לנו מספיק על החשבון הזה. יותר מדי שנים. יותר מדי דם!

דווקא משום שאני נמנית על אלו המאמינים במדינת רווחה מתוקנת, חשוב לי לומר: מדינת ישראל אכן התנערה מאחריותה לתחומים רבים במשק, אבל היא לא התנערה מאחריותה לשדרות. התקשורת לא שכחה את שדרות. הציבור הישראלי לא נותר אדיש. הצבא לא התלהם פחות מפני שאנחנו תושבי הפריפריה ולא תושבי רמת אביב ג'. נהפוך הוא. התקשורת לפתה את שדרות בחיבוק אמפתי עד מחנק. הציבור על כל מגזריו גילה אכפתיות וסולידאריות, והרעיף עלינו גשם של מחוות ומתנות. צה"ל כתש את רצועת עזה יומם ולילה. משרדי הממשלה שפכו כאן כסף. הרבה כסף. וכך אמורה המדינה להמשיך ולעשות עד שירווח. אבל בקיץ האחרון בחודש יוני, בשבוע בו הוקם אוהל המחאה בשדרות וכיוון את חיציו נגד ממשלת ישראל, יצאו במקביל בני נוער בסיכון גבוה (ויש רבים כאלה בשדרות), להפגין בכיכר העיר. "איפה הכסף?", הם זעקו, כאשר נודע שמסגרות התמיכה שלהם עומדות להיסגר, והם עלולים למצוא את עצמם מושלכים לרחוב דווקא בשעת מצוקה זו. זו השאלה החשובה באמת והיא נותרה להדהד בחלל ללא מענה. לאן הולך הכסף? מהם סדרי העדיפויות? האם המערכות העירוניות נותנות מענה אמיתי ונכון לצרכים של העיר המותשת הזאת?. הקאסם מייצר חרדות אמיתיות ושחיקה נפשית, אבל הוא משמש גם מיסוך מסוכן לבעיות חברתיות וכלכליות עמוקות לא פחות, שהעיר הזו צריכה להתמודד איתן.

באותו שבוע אומלל של חודש יוני, האיץ בנו שמעון פרס לשמור על איפוק, וזכה לכותרת המצערת: "קאסם שמאסם". לא נפלתי מהכיסא. הניסוח בודאי לא הצטיין בתבונה פוליטית, אבל התכנים והביקורת היו בהחלט ראויים לבדיקה. מה שפרס אמר בעצם הוא שפאניקה היא לא תוכנית עבודה. שהרס ערים פלשתיניות איננו אג'נדה. מוטב לנו להתרכז במיגונה ובחיזוקה של שדרות, ולא רק לגרוף רווחים תקשורתיים קצרי מועד על חשבון העבודה האמיתית. העיר אכן מותשת אבל היא אינה נמצאת תחת איום קיומי.

מנהיגות לא צריכה ללבות היסטריה, היא צריכה להרגיע. היא לא צריכה להתלהם, היא צריכה לסייע לכולנו לחיות במציאות מורכבת שאין בה פתרונות פלא, בודאי לא כוחניים. מנהיגות לא צריכה להחשיך עיר ולחסום כניסות, היא צריכה להמשיך את שגרת החיים ולשדר יציבות. היא לא צריכה למהר להשבית את מערכת החינוך, היא צריכה לטפח ולחזק אותה. אחרי הכל, ילדים המשוטטים בחוץ, מוגנים פחות וחרדים יותר מילדים הנמצאים במסגרת יציבה ותומכת. מנהיגות אמיצה יכולה להרחיק לכת, ולהמיר את הקריאות להתרת דמם של הפלשתינאים ביוזמות בלתי שגרתיות כמו מפגשי נוער משדרות ומעזה.

הסיקור התקשורתי בשנה האחרונה העלה את מפלס המיאוס שלי לטמפרטורות גבוהות. הוא העצים רגשות, וליבה יצרים וביים בכישרון אינסוף דרמות בלי למצמץ ובלי לבדוק. את יישובי עוטף עזה הנמצאים באותה סירה הוא כמעט שכח. שדרות הפכה שם נרדף לריטלין והתעלפויות.

השיח התקשורתי מתמכר זה שנים לפרדיגמת הכוח. בזה אחר זה צועדים בסך על מסכינו ביטחוניסטים חמורי סבר ו"לא מתנצלים", שפורשים בפנינו תוכניות מהפנטות למיגור הקאסם באמצעות חדירות עומק, פעולות קומנדו נועזות, ושלל רעיונות יצירתיים שדומה כאילו נלקחו מארסנל המבצעים של 'שליחות קטלנית 2' או 'רמבו 3'. בזה אחר זה הם הגיחו בשנה האחרונה אל שדרות, והמיקרופון קלט את הגיגיהם בהתמסרות חסרת עכבות. גם השפה העברית גויסה זה מכבר ועיצבה אינוונטר של מילים "תקניות" שנוקו מסנטימנטים מיותרים, ואיפשרו את הדיווח הסלקטיבי על הנעשה בשטחים. התקשורת שיתפה פעולה בצייתנות והעברית נולדה מחדש, ממורקת וקלה להגיה. "חישוף", "פעולות הנדסיות", "בלתי מעורבים".

בראשית חודש יוני המדובר, התקיים בשדרות 'פסטיבל קולנוע דרום'. חוויה מרוממת רוח שלא זכתה משום מה לסיקור ראוי. באולמות החשוכים הוקרנו סרטיו המטלטלים של דוד בן שטרית, שעסקו בחוויות הפליטות של נשים פלשתינאיות, ובסיפורם של כמה טייסים שהעזו לסרב פקודה. זה נראה כמעט הזוי. בחוץ שורקים קאסמים ועל המסך ניגר סבל פלשתיני שאין לו סוף. צופים רבים נמלטו מן האולם. הם לא רצו, או לא יכלו, לתת לתמונות לסדוק את מנגנוני ההגנה שלהם. ההבניה התרבותית של אתוס הכוח ותחושת הקרבנות שמזריקים לנו לווריד עם הנשימה הראשונה היא כה עמוקה, עד שלעיתים נדמה כי היא בלתי ניתנת להבקעה. עבורי זה היה רגע רב עוצמה. זו שדרות שאני רוצה לחיות בה. שדרות שלא שוכחת שבצד האחר של המשוואה ישנו סבל אנושי נוסף.

מקוממים אותי שכנינו הפלשתינאים שממחזרים שוב ושוב טעויות היסטוריות ולא משכילים לבנות ריביירה בעזה במקום לירות עלינו קאסמים. בכך, הם חורצים את דינם של מיליוני "בלתי מעורבים" לחרפה נוראה עוד יותר מזו שהם ממילא חיים בה. אבל מי שזרע רוח בארבעים שנות כיבוש – סופו שיקצור סופה, וזו מתרגשת לנגד עינינו ולא מרפה, כן, גם אחרי ההתנתקות. המציאות הולכת ומסתבכת, ולמדינת ישראל יש אחריות כבדה, כבדה מדי, להסתבכות הזאת.

בכל פעם שהשתרר קצת שקט בשנים האחרונות או הושגו הבנות, הגיח החיסול "הממוקד" הבא של מבוקש בכיר או זוטר, ושדרות נכנסה לכוננות ספיגה. למי הועילו כל החיסולים הללו? איזה ביטחון קנינו לעצמנו בסופו של יום חוץ מהמטח הבא?. אחר כך בא הבליץ הגדול. חודשים לא עצמנו עין. לא רק בגלל הקאסמים. צה"ל כתש את "מרחבי השיגור" 24 שעות ביממה מן הים, האוויר והיבשה. לילות חסרי מנוח לשדרות וליישובי הסביבה. חלום בלהות לתושבי רצועת עזה. ירי בלתי פוסק וחסר תוחלת. על מי? על מה? לשם מה? למי זה הועיל? איזה הישגים ביטחוניים הישגנו?

עמיר פרץ עשה בראשית דרכו כשר ביטחון צעד אמיץ. הוא החזיר את הדיון המוסרי אל תוך השיח. אותו מוסר שנדחק לפני שנים אל ירכתי הדיון הציבורי, ואם הוזכר, זה היה בדרך כלל בלשון רפה או במלמול אפולוגטי שנלחש רק לאחר שנסקרו כל חישובי התועלת ובעיות התדמית. לא מה עשינו, אלא איך ניראה בעולם. אולם מי שהחזיר את הדיון המוסרי אל תוך השיח, בנה תוך שבועות ספורים בית קברות בליבו, שבו מוטלות מאות גופות של ילדים ואזרחים פלשתינים חפים מפשע. "אני דורך על נשמתי" אמר פעם יצחק בן אהרון הגדול. בחודש יוני האחרון עמיר פרץ הפך בעיני לגיבור טרגי. הוא דרך על נשמתו. או כך לפחות רציתי להאמין. שלא קהה ליבו. שעוצמתו של צה"ל לא משכרת עד כדי כך. אולם אחרי מלחמת לבנון השניה, אחרי ההרס וההרג הסיטוני בעזה בחסות המלחמה ואחריה – אני כבר לא יודעת במה להאמין.

אהוד אולמרט ועמיר פרץ – משהו חשוב מאין כמוהו התרחש כאן בשבוע האחרון. אל תמסמסו אותו. אפילו התחריתם על הקרדיט. הדבר הנורא שקרה לנו האזרחים, הוא שחדלנו להאמין. תנו לנו תקווה שיש במה להאמין. אפשרו לנו לפתוח חלון. את החלון בחדר המוגן, וחלון הזדמנויות וחלון לדיאלוג. הפסיקו את מדיניות החיסולים. אל תובילו אותנו בכחש פופוליסטי של עוד כוח ועוד כוח. זה לא מרגיע, זה מעורר אימה!!.

דברו איתם כבר!! בערוצים סמויים ובערוצים גלויים. הציעו יוזמה מדינית יצירתית. שיברו את המיתוס הכוזב של "אין עם מי לדבר", שבו מסממים אותנו חדשות לבקרים פוליטיקאים ציניים ודובריהם הנאמנים בתקשורת. אל תסגרו שום חלון הזדמנויות במתכוון, ואל תחסלו שום יוזמה בעודה באיבה, רק כדי להמשיך ולהנציח פרדיגמות חשיבה קפואות.

שיברו את פרדיגמת החד-גדיא המטורף הזה. הכל כבר נוסה עד זרא. השוחט שחט את השור והאש שרפה את המקל שחבט בכלב שנשך לחתול שטרף את הגדי. ורק המים עוד לא כיבו את האש.

נסו לפחות באמת ובתמים, בלי מורא וללא תנאים מוקדמים את האופציה המדינית, את אופציית ההידברות. זוהי חובתכם האזרחית!! זוהי חובתכם המוסרית!! שאם לא כן, עיבודה המצמית של חווה אלברשטיין לשיר החד-גדיא הידוע, יחתום את המציאות שלנו כפי שאני חותמת את הנאום הזה: "שוב מתחילים מהתחלה".

התגובות סגורות.

עזרו לנו לעשות שינוי

תעזרו לנו היום על מנת להמשיך מחר‫!‬