עזה תחילה / אילת מעוז

ראשון, 25 באוקטובר, 2009 | 14:48

תגיות: ,

מעולם לא הייתי בעזה. אני צעירה ונכנסתי לפעילות פוליטית רק אחרי אוסלו, אחרי הסגרים הגדולים ואחרי הפרדת שווקי העבודה. עזה בשבילי היא מיתוס, סמל, תמונה; עזה היא 'הים של', ההריסות ברפיח, מגיפת כולרה; סיפור ישן של עמירה הס על ילדה שהלכה למכולת ונורתה באמצע הרחוב כאילו כלום. עזה היא פצצה במשקל טון על בית של משפחה, ועוד פצצה כזו, ומלחמה. אינני יודעת אם זה בגלל שמה רב המשמעות או בגלל ההקשרים שבו הוא נאמר שהעיר הזו, על סביבותיה, שוכנת אצלי עמוק בפנים. החשיבה על עזה מלווה אותי תמיד בחרדה עמוקה, חרדה דומה לזו שבה נתקלת אישה כשהיא נוגעת בפחדים הלא מודעים שלה. עזה מופיעה אצלי כמחיקה.

יתכן שזה עניין של גיל. מבוגרים ממני עוד זוכרים בוודאי את מראה העיר, את הטופוגרפיה שלה. את מראה בנייני הציבור ובתי המגורים, את הפרברים ומחנות הפליטים המקיפים את ליבה של העיר, ואת השדות והמטעים שסביב להם. רבים יכולים לספר כיצד באו ונסעו הטרנזיטים בין עזה ויפו מהתחנה הסמוכה לאיפה שנמצא היום ביתי. אחרים, מעטים יותר, יכולים לספר על אנשים ונשים שהם מכירים – שאיתם הם שמרו על קשר כל השנים, גם כשהמרחק הלך וגדל וגדרות החלו להקיף את הרצועה כקולר הולך ומתהדק. וכמובן ישנם רבים מאוד שמשפחותיהם חיות בתוך גטו עזה, בעוד הם רק בבית הכלא קלקיליה או במעצר הבית ביפו.

בשבילי עזה היא מקום שאינני יכולה אלא לנסות להרכיבו מחדש בראשי מתמונות ומסיפורים, הרכבה מסובכת מפני שלא רק התמונות המפוזרות דורשות הרכבה מחדש, אלא גם הבתים, החיים, המציאות כולה. הטקסט הזה הוא ניסיון כזה להרכיב משהו, חלק קטן, והוא מיועד להישאר פתוח לדיון ולחשיבה של פעילות ושותפות לעשייה. אני אנסה לטוות בו קשר בין הפעילות לשחרור עזה מהמצור לבין שאר הפעילות שלנו נגד כיבוש, בשתי רמות – תודעתית ופוליטית.

***

בציבוריות הישראלית (יצור מיתולוגי בפני עצמו), מוכחשת עזה עד כדי כך שהמצור הפיסי נדמה כהתגלמות הגשמית בלבד של הדחקתה התודעתית. ישנו חוסר הכרה מהותי בקיומה של עזה כמקום שיש בו חיים, כמקום שיכול להיות מובן גם מעבר להיותו איזור אסון ו/או מלחמה ו/או טרור. ההכחשה נוגעת בהתעלמות מהחיים – מצרכי הגוף הביולוגי עצמם (מזון, מחסה, טיפול רפואי) או ניהול קפדני של צרכים אלו רק עד כדי מניעת אסון עצום-מימדים שידרוש התייחסות כלשהי מצידנו. במקביל מתקיימת גם הכחשה של המוות – של הטבח האכזרי, של הפשעים המתמשכים ושל האחריות הישראלית על כל אלו. ברור, וכמעט מיותר לומר, שההכחשה היא אם החד-צדדיות – זאת אומרת שאם רק נתעלם מהאחר ונתחום אותו בתוך גטו צר, הוא יעלם. החד הצדדיות מאפשרת בתורה את ההכחשה ומחזקת את אחיזתה. מה שמעניין בתופעת ההכחשה/הדחקה הזו הוא כי נדמה שהמודחק איננו שב. או במילים אחרות, זה ממש לא כך שהיכן שיש ניסיון להסתיר מידע ולמנוע את זרימתו החופשית מופיעים גם המוני חורים ופרצות, וההתנגדות זורמת בהם כמים. פה, בישראל/פלסטין, המודחק פשוט מודחק לאין קץ. מה שעוד מעניין זה ששיח ההתעלמות/הכחשה/הדחקה הכללי פועל גם עלינו, הפעילות נגד הכיבוש, וזה עובד כל כך טוב כי עזה היא גם סוג של חור שחור של ייאוש מהמאבק בכיבוש. היא התגשמות של חלום רע על עתיד האזור ועל עתידה של פלסטין – מין סיוט חסר מוצא, חסר תקווה, חסר עתיד.

חוסר התוחלת והתקווה מופיע ביותר ממובן אחד, כי מעבר להיותה של עזה סמל של כישלון המאבק בכיבוש, היא גם המודל – יש יאמרו המעבדה – לעתידו של הכיבוש. נעמי קליין, שקפצה לביקור באזור (וגם בעזה) לפני כמה חודשים, מציעה בספרה החדש "דוקטרינת ההלם" פרדיגמה מקיפה להבנת כלכלת ישראל לאור הכיבוש. היא טוענת שם שאת הצמיחה של הכלכלה הישראלית אפשר להבין רק אם לוקחים בחשבון את הרווחים העצומים של ישראל מהכיבוש, בהיותה המעבדה המפותחת ביותר בעולם היום לאמצעי "לוחמה בטרור" וביטחון פנים – טכנולוגיות הולכות ומשתכללות לשליטה על אוכלוסייה ולדיכוי המונים. זה הטיעון ממש בגדול. אם ניקח את הטיעון בקטן, ונסתכל איך הוא עובד, נוכל לראות בבירור שגם לכיבוש עצמו יש את כר הניסויים שלו – רצועת עזה. שם עמלה מדינת ישראל על פיתוח אמצעי שליטה, דיכוי ואלימות מאורגנת מהמשוכללים בעולם – אמצעים שאחר כך משמשים במקומות נוספים בפלסטין ומיוצאים לרחבי הגלובוס.

להלן תסריט בלהות: מדינת ישראל משלימה את בניית גדר ההפרדה בגדה המערבית. היא גומרת במקביל לסלול כל רשת הכבישים העוקפים ואת כל המחלפים הנפרדים ליהודים ולפלסטינים ויוצרת הפרדה תחבורתית הרמטית. מייסדת מחסומים בכניסות וביציאות מהכבישים (במקום לתפעל מערך המוני של מחסומים פנימיים ומחסומי פתע) ושולטת כמובן על כל מחסומי הקן הירוק ומעברי הגבול עם ירדן. כל אלו פרויקטים שעומדים כבר עתה לקראת סיום. באותו רגע נפתחת בידי מדינת ישראל האפשרות לעשות בגדה את מה שעשתה בעזה: מצור הדוק כאמצעי לחץ פוליטי, ככלי ליצירת משת"פים וכמובן כאמצעי אולטימטיבי לחיסול המאבק הפלסטיני. ההפרדה תהיה מושלמת, ובמידת הצורך יוכלו מטוסי חיל האוויר להפציץ שוב גם את רמאללה, שכם וג'נין, כפי שעשו רק לפני כמה שנים. אבל להבדיל, אחרי שתיווצר הפרדה מוחלטת ומצור דה-פקטו ודה-יורה, כבר לא נוכל להיאבק יחד, לא נוכל להיות מגנים אנושיים, לא נוכל לדווח, לא נוכל אפילו לצלם – פשוט לא תהיה לנו כניסה. בדיוק כפי שאין לנו כניסה לעזה עכשיו.

***

יכולות להיות כל מיני מסקנות מתבקשות מהניתוח הזה. לי יש שתיים. האחת היא שאנחנו חייבות למצוא דרך להתמודד עם עניין ההכחשה – גם אצלנו וגם בציבורים וברחובות הפוליטיים שלנו. לא להניח כמובן ש"ברגע שאנשים רק ידעו הם מייד ישנו את דעתם" אלא לחשוב על דרכים לאתגר את האופן שבו א/נשים תופסים/ות את המציאות. איכשהו. גם אם זה אומר לגעת בפחדים שלהם ולערער אותם. לפמיניסטיות יכול להיות תפקיד חשוב בכך, במיוחד אם נשכיל לעשות את החיבורים הנכונים וללמוד מניסיון של נשים שפעלו בסיטואציות היסטוריות ופוליטיות שבהן התבצעו פשעי מלחמה ופשעי אפרטהייד.

המסקנה השנייה היא שעם כמה שזה מייאש אנחנו חייבות להמשיך לפעול נגד המצור על עזה ונגד הבידוד של עזה, תוך הבנה של המקום של עזה בתוך הפאזל הפלסטיני הכללי. לא התייחסתי פה למימד ההרסני של ניתוק עזה משאר חלקי פלסטין ולכל הקשיים שקשורים בקונסטלציה הפוליטית הפלסטינית היום, אבל לא בגלל שהם לא מהותיים למסר שלנו. אנחנו צריכות להתעקש לקשור את הכל מחדש ולקדם מאבק מאוחד בכיבוש. אנחנו לא יכולות לוותר על להגיד מסר פוליטי מאוד ברור – גם כשאנחנו עובדות בקואליציות רחבות עם אוריינטציה זכויות אדמית או, כמו שקורה לפעמים, אפילו הומניטארית. אנחנו חייבות לחשוב קדימה ולראות אילו מאבקים אנחנו צריכות להיאבק היום כדי שהגדה לא תהפוך לעזה מחר. להבין שאנחנו עומדות מול אפרטהייד, וזה מחייב דרכי פעולה מסוימות ולא אחרות. לקחת כל הזמן בחשבון את העובדה שהאפרטהייד הזה ממשיך וכובש כל הזמן אזורים חופשיים למחצה (כאלה שיש לנו, או לחלקנו, פריבילגיות יחסיות בהם, זכויות שעדיין מאפשרות פעולה). בתוך תחום הפעולה המצטמצם והולך שלנו, ואל מול המצור המתמשך על עזה, אנחנו חייבות ללכת למאבק רחב היקף נגד הפרדה. עזה תחילה.

תגיות: ,

התגובות סגורות.